מועדון המצליחנים

אלון התקבל להיות מנכ"ל של חברת היי־טק. דורית נרשמה לדוקטורט. גורי ומירב יעשו כנראה רילוקיישן לקליפורניה בתחילת השנה הבאה, אמנם אין טיסות אבל כל כך רוצים אותה באוניברסיטה בנאפה ואלי, שכנראה שלא תהיה בעיה. ורק אני יושבת כמו תינוק זעוף בפינת השולחן, מנסה לגרד עם הציפורניים כתם של טחינה מהחולצה שלי, וחושבת אם זה הזמן הנכון לספר לכולם על הידיעה שהכי העסיקה אותי השבוע: פתחו בר קורנפלקס חדש בתל־אביב.

ולרגע אחד אני מדמיינת איך זה יהיה, איך כולם ימשיכו לדסקס על דברים חשובים של מבוגרים עד שפתאום יישמע קולי הדקיק פועה מהפינה, "אתם חושבים שבקורנפלקס בר החדש יהיו גם חלב וניל וגם סוגים שווים שאין בארץ? נגיד, דונאט קינמון או לאקי צ'ארמס?" דממה תיפול סביב השולחן, אנשים יסתכלו עליי כאילו שנפלתי עליהם מהשמיים. זה יהיה בדיוק הזמן לספר להם שבשלוש השנים שעברו מאז שנפגשנו בפעם האחרונה, לא עזבתי את העיתון, לא פצחתי בקריירה שנייה כמטפלת זוגית אונליין, מה שכן, הגעתי לשלב 4,174 בקנדי קראש וגם הדבקתי בסלוטייפ כד חרס של עציץ.

אז אני ממשיכה לשבת בפינת הציפיות הנמוכות שלי ליד המזגן וללגום את היין שלי. לא מדברת כי אני לא מעיזה לחשוף עד כמה נמלולי העולם שבו אני חיה. "את חייבת להגיש מועמדות", דורית רוכנת על ענת שלמדה כלכלה, ניהלה ישיבות וגרה בלונדון שנתיים. היא מנסה לשכנע אותה להתמודד על ניהול של עמותה נחשבת. "אבל אני לא עומדת בכל הדרישות, חסרות לי שתי נקודות אקדמיות", ענת אומרת. תגידי תודה שכל מה שחסר לך זה שתי נקודות, אני חושבת, לי חסר כל התואר הראשון כולו. דורית אומרת שזה לא משנה. "אם היית גבר בינוני", היא אומרת לה, "היית גם מגישה מועמדות וגם חושבת שבטוח תתקבלי".

"אני בעצמי גבר בינוני", אני חושבת ותוהה אם לא כדאי להפסיק לשתות כל כך הרבה יין. זה עושה אותי עגמומית ורגשנית כמו משורר אנגלי מת. או שאולי זה בעצם האנשים הכל כך מוצלחים האלו? מתי לעזאזל הפסקתי להיות אחת מהם? והנה, כמו שעון, גם מאיר אריאל מצטרף מחדר העבודה שלו בגן העדן ומתחיל לשיר לי בראש, "העגלה נוסעת, אין עצור", הוא גוער בי, "קפצת ממנה היום, חלפו שעתיים, והנה נשארת מאחור". כן, אני ממש חייבת להפסיק לשתות יין. רק זה חסר לי, גם להיות הכי פחות משיגנית בשולחן הזה, וגם שיכורה סנטימנטלית.

דורית אומרת שחשוב לה לחנך את הבת שלה, "לשאוף הכי גבוה שיש ולא לפקפק בעצמה כמו שנשים עושות". ומה אני לימדתי את הבת שלי על פמיניזם? לא הרבה. אתמול למשל הסברתי לה שחשוב שלאישה תהיה קריירה. אפילו תיבלתי את הנאום שלי בדוגמה רלוונטית לתת־הישגיות שלי, טיילור מריאליטי הטראש העכור 'עקרות בית אמיתיות: בוורלי הילס'. "תראי את טיילור", אמרתי, "היא כל כך תלויה בבעלה המיליארדר שהוא גם מבצע בה אלימות כלכלית וגם שבר לה את הלסת במכות". מאיה פירגנה לי בדיוק שלוש שניות של סימון דה בובואר עד שנתנה בי מבט משועמם יותר מביבי בישיבת קורונה, ושאלה אם זכרתי לקנות לה רוטב טריאקי. התכופפתי לחפש את הבקבוק במקרר כמו מי שאני באמת, דובי הבית, הלוא הוא השדון האחראי על הקניות והמצרכים.

ממש לא מתאים לי להרגיש ככה. נכון שלא קיבלתי אף טלפון מצייד ראשים, ובכל זאת, תמיד בחברת האנשים האלו הרגשתי כוכב מנצנץ, כי היה לי תפקיד. הבוהמיינית של החבורה. מישהי שפגשה פעם את בראד פיט, אמנם במסיבת עיתונאים עם עוד טריליון יפניות, ובכל זאת, הייתי די שוס בחבורה הזאת. היה לי את הרומן השערורייתי עם רן, כן, זו הייתה תקופה שבה אפילו אלון הנפוח שתה כל מילה שלי בצמא.

ופתאום היום, נחתה עליי ההבנה המכאיבה. בעוד הם ממשיכים להציב לעצמם יעדים ולחלום על הדבר הבא, אני פשוט הסתפקתי במה שהצלחתי להשיג. איך לעזאזל הרשיתי לעצמי לשבת בשקט ולהיות מרוצה מעצמי, הרי ידעתי שאם את לא זזה האבק הנפשי מתיישב עלייך כמו ריח. בושם של מים עומדים.

אני מסתכלת על חבורת המצליחנים, וכל אחד מהם נראה לי כמו תלמיד מצטיין במסלול של החיים. בני 40 פלוס, 50, עם מטען מנטלי ורגשי שמתאים לגילם. ועכשיו אני מרגישה רגש שממש לא מתאים לי להרגיש. קנאה. כי הנה עוד תכונה של אנשים כמוני, אנחנו לא מקנאים. יש אנשים, נקרא להם טיפוס הספורטאי האולימפי, ירדן ג'רבי של עולם הביזנס. הם כל הזמן משיגים עוד ועוד, לא עוצרים לחשוב יותר מדי, לא מנתחים כל צעד קטן שהם עומדים לבצע. דפנה, למשל, בכל חצי שנה עולה לה רעיון חדש, פעם זה לפתוח חברה לתיקי החתלה, ופעם זה לגשת לדוקטורט.

אבל אני לא טיפוס כזה, אני מהזן הרגיש, הסרטני, זה שלוקח לו שנים עד שהוא עושה צעד אחד. וגם אז אני כל כך נלחצת שלוקח לי שנים רק להתאושש. אז אני מספרת לעצמי שאני מרוצה, שיחסית אליי, הילדה מחיפה, הבאתי אותה בחתיכת הישג מפואר. אני כל כך מפחדת להמשיך לדבר הבא, שאני לא מקנאה באף אחד, אסור לי. כי אם אני רק אסתכל על ההיא שהצליחה לברוח מהמטריקס ןחיה בחוות תבלינים בפורטוגל, או על זאת שעזבה את העיתונות וכתבה סדרה שנמכרה לנטפליקס, אני ארצה גם, ואז אני איאלץ לזוז, ויחד עם כל תזוזה באות הביקורות והאפשרות שאני אכשל ככה שהפעם אני לא אחזור מזה. אנשים כמוני לא מקנאים לא כי הם טובים ומוסריים, אלא כי הם חייבים להישאר עיוורים, חירשים, גרסת שלושת הקופים המהלכת של הלא־רוצה לדעת כמה פעמים קיבלת פרס ספיר. זו הגנה עצמית מפני תנועה, ובעצם מהכאב שתמיד בא איתה.

רק שאני לא בגילי, הבית שלי מזכיר מאורה של סטודנטים שעדיין מחכים שאמא תבוא בשבת ותביא איתה מתנה מפת שולחן. אני צופה בהישרדות וי־איי־פי, יודעת בדיוק מה המשפט הבא שייצא לאסי או לאלה מהפה מרוב שצפיתי, ובכל זאת לא קמה והולכת למחשב, לברר סוף־סוף מה צריך בשביל ללמוד טיפול זוגי.

החולצה שלי קצרה מדי, הרצועות של קבקבי העץ קרועות. אני נראית לעצמי חיה שנתקעה בביצה מול תלבושות "האני בגילי" האלגנטיות של הנשים שיושבות פה. דורית כל כך יפה במכנסיים לבנים וחולצת אשת עסקים מחויטת בצבע קרם. אם היא תאכל בוטנים, הקליפה בחיים לא תנשור לה לתוך השיער ותישאר שם תלויה כמו קליפס של קופיפות, כמו שקרה לי קודם.

מבטה של דפנה חולף על פניי, אני רואה בו חיבה, דפנה מקסימה, היא לא סתם זאת שתמיד כולם רוצים לבוא אליה. אבל יש בו גם מין ריחוף כזה, לא כמו פעם, כשהעיניים שלה היו יושבות על השפתיים שלי מרוב שהיא רצתה לדעת מה אני אומר. זה עוד לא גמור, אני חושבת, אבל עוד כמה שנים? כי זאת רק אשליה שלהישאר במקום זה לא לזוז, את ממשיכה להשתנות, רק בלי שאת שמה לב לזה. את אומרת "בא לי למות" כששואלים אותך מה שלומך, כאילו שאת עדיין רווקה מדוכדכת בצורה אופנתית שמקשיבה לקיור בחדר שלה אוף שינקין. בגילך, את אמורה לבשר, "פתחתי עסק חדש, למי פה יש רואה חשבון טוב". הזמן לא פסח עליי, אי־אפשר לברוח ממנו כי הוא הצל האמיתי שתפור לחולצת הפיטר פן שלנו. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לדאוג שהוא יהיה נדיב אליי, שיביא איתו הרפתקות ולא עוד שלבים במשחקי מחשב.

זה כל כך לא פייר, איך יש אנשים שיודעים לזוז, וכאלו שכל תנודה מייסרת אותם. או שזה פשוט עניין של איפה התנועה, כי הרוב פה נשואים עדיין, ואני בפרק ב'. ואולי זה עניין של טראומות, כי באמת ששילמתי מחיר נפשי לא קל על כל הזעזועים הנועזים שכן ביצעתי. אני בטוחה שגם לדורית היה לא כיף לריב עם הבוס שלה, אבל מה זה בהשוואה ללגלות שאחת מהחברות הכי טובות שלך פנתה לתקשורת עם סיפורים כמה שיותר מסריחים עלייך כי בשנייה אחת נהיית שטן כשהתאהבת?

רק שבשלב מסוים הטראומה היא רק עוד סיבה להתעלם מכל החלומות שנשבעת שתתחילי להגשים היום, וללכת להתווכח בטוויטר על שיר הווגינות החדש של קארדי בי. ואולי מה שמפריד ביני לבינן זה שהן לא לוקחות את עצמן כל כך ברצינות? הן לא חושבות שהעולם כולו טרוד בשאלה אם העסק החדש שהן הקימו יקרוס או לא. בניגוד למה שחושבים, יש איזו צניעות במצליחנים. ענווה. הם מבינים שהם רק ג'וק זמני במרקם הזמן־חלל ומותר להם ליפול ולקום. זה אנחנו הנרקיסיסטים, שיושבים ומדמיינים איך כולם ידברו עלינו אם החנות אונליין לעתיקות שפתחנו תקרוס ‑ כן, בטח, מדובר ברכילות בסדר גודל קניה ווסט מאבד את זה, שמעת? בואו נצלם אותה בשושו מפרקת את העסק ונשלח לגיא פינס של הרהיטים.

באמת חשבתי שהישגים גדולים ומקום 52 ברשימת הנשים המצליחות כבר לא מעניינים אותי. הייתי משוכנעת שנהייתי זן עם השנים, שמה שבא לי זה לשבת במרפסת ולהריח את הפרחים. לא הייתי מוכנה לבוא לפה היום ולקבל תקציר אכזרי של תולדותיי בעשר ומשהו השנים האחרונות, ומה יש לומר, לא ממש בא לי לראות את הסרט הקטן הזה על אישה בגיל העמידה שמרחרחת יסמין. ואולי לפעמים חייבים לראות, כמו שאני רואה עכשיו את פניה של ענת, כמה הם ערים ומלאי חיים. ענת, שרק לפני גלגול הייתה נשואה מתוסכלת שחיה בפאתי מודיעין, נראית ככה בזכות זה שהיא חזרה לשוחח עם החלומות שלה. אז אני מסתכלת, מסתכלת למרות שזה כואב לקנא, מקווה שזה יעיר אותי. אם את רוצה את הטוב, את חייבת להסכים להכניס גם את הרע, אני חושבת, ודפנה, שמרגישה משהו, שמה יד על הכתף שלי.