קחו אחריות

ראיתם את שמותיהם בעמוד הראשון. כן, כמעט כולם מבוגרים. קשישים. זקנים. בואו נשים את זה על השולחן: לכולנו ברור כי אם מאות רבות של נשים וגברים בגילי 30־50 היו מאושפזים, ואם היו מתים כ־430 מתוכם בחודש אחד כתוצאה מנגיף קטלני, המדינה הייתה עומדת מלכת. לא בגלל הגבלות הממשלה, או מאמץ רפואי תקיף, אלא משום שאנשים היו חוששים לצאת מהבית ולעתיד ילדיהם. ויש לכך הצדקה. כל אדם הוא עולם ומלואו ליקיריו, אבל כפי שאמרה לי קרובת משפחה מבוגרת פעם, זו לא טרגדיה נוראה למות אחרי חיים ארוכים. מי מהקוראים שלא שפר עליו גורלו וראה הורים קוברים את צאצאיהם, או ילדים נשארים יתומים בעודם קטינים, יודע היטב שמוות בגיל 80 לא שקול למוות בגיל 30. והנה, על בסיס האמת הזו החלה נושבת רוח רעה כזו בארץ ישראל. הם זקנים, הם חולים, עבורם להשבית מדינה?

ראשית, המדינה לא מושבתת. למעשה, בישראל היו בחצי השנה האחרונה פחות הגבלות, מבחינות מסוימות, מאשר בשוודיה. שם, לדוגמה, לא עשו חתונות ענק, אפילו לא עבור צאצאי אדמו"רים. הסגר בישראל היה קצר ביחס למדינות רבות במערב, והנזק הכלכלי האדיר שנותר עימנו איננו רק תוצאה של אמצעי הזהירות המצומצמים, אלא בעיקר בשל המדיניות האסונית של ממשלת ישראל הנוכחית שאף מחדל, חלטורה, או חוסר אחריות שלטוני איננו זר לה.

יש משהו מוטעה ונורא בזלזול במתים המבוגרים ובפגיעת המחלה. מוסרית, זה ברור; האנשים האלה הם הורינו או הוריהם. בוני הארץ ומייסדיה. בנוסף, לא ידועות לנו ההשפעות ארוכות הטווח של הווירוס על צעירים יותר, ומדינות אחראיות נוהגות בזהירות יתרה בהקשר הזה.

אך הטעות המקצועית גרועה יותר. אתם מבינים, למערכת הרפואית שלנו אין אמצעים להתמודד עם הצפת בתי החולים בחולים. מבוגרים או צעירים. לא נקבע בחוק ביטוח בריאות ממלכתי סעיף שקובע כי בעת מגפה, דלתות בית החולים ייאטמו בפני בני 70 ויותר. איש אינו יודע אם 439 החולים הקשים שיש הבוקר בבתי החולים – ויש "רק" 440 כי מתו למעלה מ־100 בשבוע – יהפכו ל־600 בעוד שבועיים, או יצנחו ל־300. ואם חלילה המחלה תתפשט ויהיו 900 חולים קשים, אך במקביל ימשיכו להגיע החולים הרגילים שזקוקים לטיפול דחוף – צעירים שיתאשפזו עם סימנים לאירוע לב, סוכרת, סרטן – מה יהיה אז?

הרי אי־אפשר יהיה לקחת מחולי הקורונה הקשים את האחות או את תשומת הלב של הרופא ולהעביר לחולים האחרים; לזרוק אותם מהמיטה או לפנות את עמדת ההנשמה (הבעיה שלנו איננה מספר מכשירי הנשמה, אלא אנשי צוות שיפעילו אותם). מה מציעים אלה שרוצים שנדמיין שאין מחלה? הם רוצים להמר שכל זה לא יקרה. ואם הגל יגיע – האם הם ייתנו דין וחשבון אם תיווצר, כמו נניח בבריטניה או בניו־יורק, תמותה נרחבת, גם של אנשים שסובלים ממחלות אחרות שלא קיבלו טיפול? נכון, אוכלוסיית ישראל צעירה יותר מאשר במוקדי האסון בעולם, אבל מי שמספר לכם שאין "תמותה עודפת", מה הוא רוצה, שתיווצר אחת כזו?

יש הרבה מומחים מטעם עצמם שמוכנים לקחת את ההימור. הם אלה שאמרו שהמגפה לא תצא מסין. שמה שקרה באיטליה לא יקרה בשום מקום אחר. אחרי שזה קרה בכל מקום כמעט, הם אמרו שזה ייעלם באביב או בקיץ. שהנגיף "נחלש". שלא ימותו בישראל יותר מעשרה אנשים. המגפה הופכת את הזיכרון הקצר לקצר עוד יותר.

ישראל מתמודדת, כמו העולם כולו, עם משבר מורכב. היא זקוקה לאחריות, לניהול נבון ובעיקר לאומץ. היא צריכה להפעיל את הכלים שעליהם נכתב בעמודים אלה כבר חודשים, בתסכול אין קץ – בדיקות מרובות, בידודים, קטיעת שרשראות, הגבלות חריפות על התכנסויות. זה לא צהוב ואטרקטיבי כמו עוד תיאוריה פרובוקטיבית, אבל זה מה שאומר המיינסטרים של המדע. מי שלא יהיה אמיץ כעת, יסבול יותר בסוף. הייתה זו ישראל שהסבירה זאת לעולם במהלך הגל הראשון, ואז הכל נשכח ונשטף בגל של פוליטיקה מלוכלכת, פופוליזם ושרלטנות. עוד לא מאוחר לתקן.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 13