yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: דובר צה"ל
    כללי • 23.09.2020
    מובילי השיירות מהמובלעת
    בלילות מיקי מור וגדעון זלינגר היו מובילים שיירות ריו עמוסות תחמושת ודלק, מזדחלים בחשכה במובלעת הסורית, בתוך דרכים זרועות קטל. מתפללים שהפגז הבא לא ייפול לידם. "זה היה רולטה רוסית", נזכר מור. ואז, משום מקום, הם זכו במקלחת ובגילוח ראשון
    ליאור בן עמי | צילום: אלעד גרשגורן

    זו תמונה שמשקרת, מיקי מור אומר.

     

    רואים בה שלושה חיילים בתור אל מראה. מיקי מור שני, עם זקן קרבות בן חודש להערכתו, ולפניו גדעון זלינגר. מתגלח, סוף־סוף אחרי שבועות נוראיים של מלחמה. ולמרות הכאוס סביבם, רמת הגולן שבערה, הם נותרו בחיים, ואם צריך הוכחה ‑ אז הנה, מולם מראה.

     

    "הגילוח סימן את הפסקת האש", מור נזכר, "לא התקלחנו חודש. לא היינו מחוברים לציוויליזציה. ופתאום מתקלחים ומתגלחים, זה כאילו לא מהעולם הזה. ובסך הכל זה רגע אופטימי. רואים את זה על הפנים. אני כאילו שמח. על זה שיצאתי בלי כלום. לי זה לא קרה. הסוף כאילו טוב. ובעצם בתמונה הזאת לא רואים את הטראומה שנשארה. את הסיוטים שיבואו, את זה שאתעורר בלילות, רואה דברים נוראיים. קרבות, פצועים, הפגזות. אני זוכר את הפעם הראשונה שבאתי הביתה אחרי המלחמה. לא יכולתי להוציא מילה. לא סיפרתי מה קרה. וגם עכשיו, כשמדברים על זה, אמנם יוצאים תמונות וזיכרונות. אבל אתה רוצה לסגור את זה בקופסה. לא רוצה לחיות את זה שוב. לא רוצה לגעת באותה תקופה".

     

    זו תמונה אינטימית, גדעון זלינגר אומר.

     

    זלינגר ומור היום. "אולי היינו נאיביים אז" | צילום: אלעד גרשגורן
    זלינגר ומור היום. "אולי היינו נאיביים אז" | צילום: אלעד גרשגורן

     

    "כי למרות שאתה מוקף בהרבה מאוד אנשים", הוא מסביר, "בתוך המלחמה זאת הפעם הראשונה שאתה מסתכל במראה. וזה רגע אינטימי. כי זה אתה שמתקלח. זה אתה שמתגלח, זה אתה שמחליף בגדים. זה נהיה מאוד־מאוד אתה. כי קודם היינו כולם יחד. צוות נגמ"ש, צוות ג'יפ. אין לבד. ואתה חלק משרשרת, בורג במכונת מלחמה. כי יכול להיות שהפגזים הגיעו מארה"ב, ואחר כך למחנה כורדני, ובסרט הנע הזה אתה מעביר לאגד תחזוקה. ועכשיו פתאום יש רגע אנושי של הפוגה. הבורג נעמד מול הראי. הבורג מסתרק. הבורג מתגלח. הבורג נהיה שוב אתה".

     

    צלליות מאיימות

     

    הם היו לוחמי פלס"ר שריון, אנשי מילואים של חטיבה 7. הצטרפו ללחימה יום אחרי שהסיירת הסדירה ספגה אבדות כבדות בקרב גבורה נגד הקומנדו הסורי בבוקעתא ויום אחרי קרבות השריון בעמק הבכא.

     

    מור, 27, היה כבר נשוי עם ילד. זלינגר, 23, סטודנט באוניברסיטת העברית. ידעו שיזעיקו אותם, וכשהגיעו לימ"ח, גילו שהוא ריק. "נסענו דרומה, לאחד מקיבוצי עוטף עזה, הוציאו לנו נשק מהמחסן של הקיבוץ. אני קיבלתי עוזי עם שתי מחסניות. ואז קיבלנו פקודה לעלות לרמת הגולן", משחזר מור.

     

    תמונת הטראומה, זו שמור יישא להמשך חייו, תיחרת כשיגיעו לשטח הלחימה. "הגענו אחרי נסיעת לילה למקום שהייתה בו סוללת תותחנים", הוא משחזר, "אין דיווחים, לא רואים כלום, חשיכה. ואז בבוקר השמש עולה, ואתה מקבל את שוק חייך. מולך ממדי המלחמה. כלים שנפגעו, פצועים, הרוגים שנשארו בטנקים, ובאוויר ריח מתים ואבק שריפה. תמונה נוראית, עקובה מדם, שאי־אפשר להשלים איתה. גם לא בדמיון הכי נורא".

     

    התפקיד שלהם היה לבצע תצפיות, לחלץ נפגעים, לשמור על חניוני טנקים בלילות, ובעיקר לדאוג להעברת ציוד לשריון שבקו הקדמי. מים, תחמושת, דלקים. שיירות המובילים, שסומנו כיעד על ידי האויב, הזדחלו בלילות בעומק המובלעת הסורית. המסלול, מעריך זלינגר, היה של כ־15 קילומטרים. רק שבתוך הדרכים זרועות הקטל והמטווחות זה עלול היה לקחת שעות.

     

    "כמעט כל ערב", משחזר זלינגר, "אתה יוצא בחושך מוחלט. אזורים שאתה לא מכיר. לאורך הצירים הראשיים ארטילריה סורית. לפעמים אתה חוטף את הריח של אבק השריפה. לפעמים אתה בתוך הענן של הפיצוץ עם האפר והעשן. וככה אתה נוסע לך. איכשהו אתה לא מעלה על דעתך שיכול לקרות משהו. לא חרד לגורלך. לאורך הדרך בום־בום־בום. ואתה ממשיך במשימה שלך. כי בלעדיך למחרת אין יום קרב. הטנקים לא יזוזו".

     

    מיקי דווקא זוכר פחד. "הסורים יורים. ידעו שיש תנועה. ואתה בראש שיירה של 15 משאיות ריו עמוסות דלק ותחמושת. פגזים נופלים לידנו, ויש פחד שהדלק או התחמושת יתלקחו. לא ידעת, ייפול עליך, על מישהו אחר. זה היה סטטיסטיקה. רולטה רוסית. אין לך שליטה".

     

    יש חשיבות למיקום שלך בשיירה?

     

    זלינגר: "אתה בנגמ"ש, ומאחוריך ריו עם תחמושת, ומאחור משאית סולר, ועוד משאית מזון. ברור שהראשונים חשופים לירי מארב. אבל בקבינה של המשאית מאחור יושב אדם עם תחמושת, וכשנופלים פגזים, מצבו פחות טוב משלך. ובכל מקרה כולנו חשופים. כי אם משאית דלק נפגעת, כל מי שבסביבה נהרג.

     

    "ופתאום", הוא ממשיך, "פצצת תאורת מעליך. אתה לא יודע אם זה שלנו, שלהם. ואתה חשוף לעין כל. צלליות מאיימות. ואתה ממשיך לנסוע בצירים, מזגזג אל נקודת הציון, בין טנקים פגועים או בין בורות פגזים.

     

    "והמשימה זה לדאוג שהשיירה תישאר יחד. שתישמר, שלא תלך לאיבוד. כי אתה לא השיירה היחידה. ההוא נוסע לגדוד א', זה לגדוד ב', זה לתותחים ג'. בדיוק כמונו באותו לילה יש עוד עשרות שיירות".

     

    בבקרים, כשחזרו, הם היו לא פעם יושבים על הקשר. מאזינים. "נחשפנו לתקשורת של חטיבה לוחמת", זלינגר נזכר, "מצאנו את עצמנו שותפים לקרב, רק מהאזנה. ואתה שומע אנשים מתחננים לחילוץ או מתחננים על חייהם. אנשים במצוקתם, בסבלם. ואתה לא רוצה לשמוע. תחושה של מציצנות. אתה גם לא יכול לעשות כלום מהמקום שבו אתה נמצא. ואחר כך יש שיחות. שמעת את ההוא אומר ככה, ואת ההוא אומר ככה. ואתה מרגיש מבוכה".

     

    מור: "אנשים בשידור חי מסיימים את חייהם. לא אחד, ולא שניים. מלחמה בצד הכי אפל שלה. והקולות האלה, כמו תמונות, מדברים אליך. אתה שומע, ולא מוצא לעצמך פינה. מצד אחד מחשבות אגואיסטיות, הישרדותיות, מציפות אותך. איזה מזל שזה לא קורה לי. ומצד שני, זה מצמרר, ומביא אותך למקומות של מה חשוב בחיים. ורק מהאזנה לקשר, השקפת העולם שלך משתנה".

     

    היינו נאיביים

     

    זלינגר, 70, שלפני המלחמה הפגין עם חבריו לאוניברסיטה נגד ממשלת גולדה־דיין על כך שלא קידמה שלום, הצטרף לאחר המלחמה לתנועת המחאה של מוטי אשכנזי נגד כשלי ההנהגה. אחר כך היה עיתונאי בקול ישראל, ואז ניהל את ארגון הבונדס.

     

    מור, 74, חזר לעבוד בפקולטה לפיזיקה שבטכניון. אחר כך עבד כהנדסאי ברפאל, ובהמשך ועד יציאתו לגמלאות בחברת־בת שלה.

     

    אבל קודם, כאמור, בין המלחמה לבין המשך חייהם, הייתה את האתנחתה ההיא שתועדה. הם היו בסיור, אזור חאן־ארנבה שבמובלעת הסורית, ועצרו כי ראו התקהלות. מהר הבינו שהרוויחו מקלחת, גילוח ותמונה.

     

    "אולי היינו נאיביים אז", מור אומר, כשהוא מהרהר באותה תמונה, "הייתה לי אז דירה של 64 מטר, ולא היה לי אוטו, ולא היה כלום - אבל הייתי מאושר. מאושר שיש בית, משפחה, מדינה. וכשהלכנו אל הלא־נודע, זה היה באמונה שלמה. וחזרנו עם צלקת. דור שלם חזר עם צלקת. ועם תחושה של אובדן. כמעט איבדנו את המדינה".

     

    ליאור בן עמי

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 08:20
    yed660100