yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: נרי גביש, ישראל סאן
    כללי • 23.09.2020
    הדגל שעל התל
    המילואימניקים איציק אנגלוביץ ויוני בוברוב הגיעו באיחור למלחמה, ומצאו את עצמם נלחמים יחד עם גדוד סדיר של גולני. עכשיו הם מספרים על התגלגלות הקרבות – ועד שניתן האות לצאת מהבונקרים המופגזים שבפסגת תל א־שמס ולהניף דגל
    ליאור בן עמי | צילום: אלעד גרשגורן

    זה היה רגע משחרר. או לפחות אמור היה להיות כזה.

     

    אחרי ימים ארוכים שלא יצאו ממעוז מופגז בתל א־שמס, כ־35 קילומטר מפאתי דמשק, הגיעה ההכרזה על הפסקת האש. הם עמדו שם, שבעה מלוחמי פלוגה ב' של גדוד 13 של גולני, מניפים את דגל ישראל. דגל של סוף מלחמה. תמונה שלימים תהפוך לסמל.

     

    "זוכר את הרגע", אומר היום יוני בוברוב, אז סגן בן 24, מקיבוץ כנרת, השמאלי שבתמונה, זה שמשקיף לכיוון סוריה, מבודד מעט מהאחרים. "לא הייתי במצב רוח להנפות ולשמחת ניצחון. ידעתי אז שגיסי ועוד חבר מהקיבוץ נהרגו בקרבות, חבר נוסף נפצע קשה, אחר נפל בשבי. ומי יודע מה עם האחרים. אנחנו ארבעה אחים שכולם מגויסים, ואין לי מושג מה איתם. אז עמדתי בצד. לא יכולתי להצטרף. ומה שעבר לי בראש זה שמה שהיה, לא יהיה עוד".

     

    גם איציק אנגלוביץ, אז סרן בן 27 מקיבוץ רמת הכובש, המזוקן שמניף את הדגל, לא זוכר שמחה. "אלו היו ימים קשים. עגומים. החובש שלנו, אמיר טל, נהרג קודם לכן מפגיעת פגז. אז לצד ההקלה מהפסקת האש, הייתה עצבות".

     

    שחזור תמונת הגולנצ'יקים המניפים את הדגל בתל א-שמס. "אלו היו ימים עגומים" | צילום: אלעד גרשגורן
    שחזור תמונת הגולנצ'יקים המניפים את הדגל בתל א-שמס. "אלו היו ימים עגומים" | צילום: אלעד גרשגורן

     

    מניו־יורק לחזית

     

    הם היו שני מילואמיניקים בחבורה של גולנצ'יקים סדירים. זה יצא ככה כי שניהם הגיעו באיחור למלחמה.

     

    בוברוב, אז נשוי טרי, עבד כמאבטח באל על. טס בעולם, איבטח שדות תעופה בחו"ל. כשהתגייס, ביום השני למלחמה, מחנה עמוס שאליו התייצב היה כבר ריק. "אמרו סע לראש פינה, תצטרף לכוחות", הוא משחזר, "בראש פינה אמרו לי, 'אין אישור לעלות בלי רכב משוריין לרמת הגולן'. מדי פעם ניגשתי לאוהל לשאול אם כבר יש רכב. באחת הפעמים שם אני שומע בקשר את אמיר דרורי, מח"ט גולני, מדווח: 'אני שולח זחל"ם עם עשרה נפגעים'. ואז מוסיף: 'הם הרוגים'. ככה נכנסתי למלחמה. אחר כך הגיע זחל"ם, שאיתו עליתי לרמה. אולי זה שהוביל את ההרוגים".

     

    יום אחריו הצטרף אנגלוביץ, לוחם סיירת נח"ל, שעבד במשלחת משרד הביטחון בניו־יורק. "חזרתי במטוס הראשון מארצות־הברית לישראל", הוא משחזר, "בשחייה הייתי חוזר. מהמטוס נסעתי לבסיס בתל השומר. בדרך הייתי צריך להיפטר מהמזוודות. מצאתי שני סטודנטים, השארתי להם פרטים, ואת המזוודות. מתל השומר המשכתי לראש פינה. פתאום יוצא קצין, אומר שהוא רוצה שאני אוביל משאית עם דלק טנקים לצומת וואסט, וששם אתחבר לכוח גולני. ככה היה".

     

    מכאן ואילך אנגלוביץ ובוברוב ימצאו את עצמם לצד הגולנצ'יקים הצעירים של גדוד 13. ישתתפו בקרבות במוצב 104, כפר חדר, חאן ארנבה ותל א־שמס. יתורו אחר "ציידי טנקים" המסכנים את כוחות השריון, ייצאו לחדירות ליליות בשטח סוריה, יציבו מארבים.

     

    לאחר כשבועיים של לחימה יקבלו השניים ג'יפ לגיחה קצרה הביתה. "אנגלוביץ הוריד אותי במגרש החניה בקיבוץ כנרת", משחזר בוברוב, "בדרך חברים פוגשים אותי, מברכים לשלום, שואלים: 'שמעת מה קרה? גיורא צור ודני זמירין נהרגו, דוד (אילוז) אור נפצע, גור ישראלי בשבי'. אני בשוק. מדובר בחברי קיבוץ כנרת. גיורא הוא אח של אשתי, אני בדרך אליה עכשיו. נפל בקרבות מעבר לתעלת סואץ. דני נפל בקרבות הבלימה ברמת הגולן. דוד נפצע קשה ואחר כך מת מפצעיו. גור ישראלי היה חבר של גיסתי, מטוסו הופל מעל סוריה והוא נפל בשבי. כמו שאני, לא רחוץ, לא מגולח, מטונף מהמלחמה, אני הולך למשפחה לנחם. הדירה בקיבוץ מלאה. גם בחוץ מצטופפים. אשתי ושאר המשפחה שם. אני מרים את חמוטל, התינוקת שגיורא הותיר אחריו. מחבק אותה. היא עוד לא מבינה. כבר לא תזכה לחיבוק מאבא".

     

    באותו זמן ממשיך אנגלוביץ לביתו ברמת הכובש, למפגש עם הוריו אחרי שנתיים בארצות־הברית. "הם לא ידעו שאני בארץ, ושבאתי להילחם", הוא משחזר, "הייתה פגישה מרגשת. אבל אז גם התבשרתי ששני בני משק נהרגו. בבוקר אספתי את יוני אבל הפלוגה כבר לא הייתה במקום שבו עזבנו אותה. אמרו לנו שנעה לחאן ארנבה. שם אמרו שהיא בתל א־שמס. אנחנו עולים עד לרגלי התל. רואים חייל מלמעלה שעושה לנו עם הידיים. חשבנו גולני. אבל משהו לא נראה לנו. החלטנו לחזור. אחרי שני קילומטרים, יוצאים שריונרים מאיזה בונקר, אומרים: 'מטורפים, איפה אתם נוסעים? הלחימה פה נמשכת'".

     

    מנות קרב בחושך

     

    לאחר שתל א־שמס ייכבש, ב־14 באוקטובר, הם יעבירו ימים ארוכים בתוך המוצב הסורי, החולש על ציר קונייטרה־דמשק, במה שיהפוך לאחד הזיכרונות המשמעותיים שלהם מהמלחמה. "תל מבוצר מאוד", מתאר בוברוב, "בונקרים גדולים, תעלות בין עמדות הנשק והתצפית. התל מופגז באופן רצוף, כך שרוב הזמן אנחנו מבוצרים, למעט גיחות לשמירה ולתצפית".

     

    "היינו קבורים שם בחושך ובצפיפות", ממשיך אנגלוביץ. "אכלנו מנות קרב. את הצרכים גם עשינו שם".

     

    "באחת הפעמים", נזכר בוברוב, "איציק התעקש לצאת החוצה להתפנות. ואז אני שומע בום של פגז, ואיציק חוזר בריצה לבונקר, מלא באבק, חתיכות אבנים. הפגז נפל לידו'".

     

    במהלך השהייה בתל א־שמס נהרג החובש, סמל ראשון אמיר טל. "הוא נלקח לאבטח טרקטור במוצב", נזכר לואיס גולדשטיין, בן 68 מקריית־שמונה, אז גולנצ'יק בסדיר לפני שחרור, "הייתה הפגזה כבדה על המוצב, אחד הפגזים הרג את אמיר. זה היה רגע קשה מאוד, שמלווה אותי עד היום".

     

    ב־24 באוקטובר נכנסה לתוקף הפסקת האש. כשעתיים לאחר מכן כבר הצטלמו עם הדגל. של מי היה הדגל? רון צור, אחד החיילים שעם גבו למצלמה, היום תושב אורגון בארה"ב, מספר את הסיפור הבא: "זה היה דגל שסחבתי איתי. לפני המלחמה היה אמור להתקיים בפארק הירקון טקס 25 שנה להקמת גולני, ואני וחיילים נוספים התבקשנו לסייע בלוגיסטיקה. אבא שלי, גם הוא גולנצ'יק, היה אמור להשתתף בטקס איתי. כשהזעיקו אותנו למלחמה, לקחתי איתי דגל פלסטיק שהיה תלוי שם. אולי הרגשתי שאני צריך לקחת משהו מהטקס, שכבר לא יתקיים. כשצולמנו, זו הייתה הפעם הראשונה שיצאנו מהמחילות לנשום אוויר. את הדגל תלינו כי רצינו לחקות את הנפת הדגל של האמריקאים באיוו ג'ימה, במלחמת העולם השנייה".

     

    "יכול להיות באמת שזה הוא שנתן לי את הדגל", אומר אנגלוביץ. בתחילת השיחה היה בטוח שזה דגל שלו. "כל המלחמה היה איתי דגל בפק"ל", הוא מסביר, "לרובנו היו דגלים. אם אתה נוסע לאן שהוא, אתה שם אותו על הרכב, שיראו שאתה לא אויב. בכל מקרה", הוא ממשיך, "כשיצאנו מהבונקר אמרתי, 'חבר'ה, חייבים להניף דגל'. זה תל שרואים מכל מקום. הסורים מסתכלים עם משקפות. אז חיברנו שני מוטות, תקענו בין הסלעים, ועליהם הדגל".

     

    "למחרת התמונה התפרסמה", מספר בוברוב, "אנחנו לא ידענו על זה, אבל אחי התאום שאול, שהיה באותו זמן בגבול הלבנוני זיהה אותי מיד, למרות שאני עומד עם הגב לצלם. הוא מיד התקשר לקיבוץ להודיע שאני בסדר".

     

    47 שנה עברו מאז. לבוברוב, 71, גם היום מקיבוץ כנרת, יש שמונה נכדים. לאנגלוביץ, 74, מהוד־השרון, יש ארבעה נכדים. שני המילואימניקים שהכירו במלחמה נותרו בקשר. "ועד היום כשאנחנו נפגשים", מספר בוברוב, "אני שואל את איציק, 'תגיד, בפעם ההיא שיצאת להתפנות מחוץ לבונקר ונפל פגז, הספקת בסוף או לא הספקת?"

     

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 13:16
    yed660100