"יום כיפור, 14:00 בצהריים. אני בירושלים. אזעקות, ג'יפים מודיעים ברחובות לפתוח רדיו. ב־17:00 אני שומע את הסיסמה. אוטובוס מסיע אותי לשדה תימן... כאוס מוחלט בבסיס. אלפי חיילים מסתובבים, צועקים וצורחים. אין מדים. אין נשק. אני לא מכיר אף אחד. מילואים ראשונים שלי. אני מקבל חולצה שגדולה עליי בשתי מידות ומכנסיים שקטנים עליי בשתי מידות. יוצא למלחמה עם את חפירה צבאי מתקפל. הנשק יגיע תוך שלושה ימים. מעלים אותנו על זחל"מים מימי מלחמת העולם השנייה ואנחנו נוסעים עד טסה, בלי אוכל ובלי שתייה... כולנו באופוריה... המפקדים מתווכחים ביניהם. נלחמים על מקומם בניצחון הבא" (מיומנו של סמל במיל' אבי חכימי)

הם היו שנה או שנתיים אחרי צבא. לוחמי חרמ"ש בפלוגה ס', גדוד 257 של חטיבת השריון 421, הראשונה שצלחה את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. זה היה שירות המילואים הראשון שלהם.

ציון נעים כבר היה נשוי. אשתו הייתה בהיריון. בתו הבכורה נולדה במהלך המלחמה. משה דבש בדיוק פתח עסק. יצחק צ'יבוטרו התחיל קורס מטעם העבודה. דני דהאן ריכז את גן הירק בקיבוץ עין גדי. בגיל 22 כבר היו לו שני ילדים. יעקב מאיה בדיוק רכש דירה חדשה. החבר'ה זוכרים שהגיע למלחמה עם רעמת שיער גדולה ואחר כך, חודשים ארוכים, לא הסתפר. אשתו של יעקב (ג'אקו) ונטורה הייתה בהיריון שני. מכיוון שהיה בן 24, בפלוגה קראו לו "האבא". אבי חכימי סיים שנת לימודים במכינה בירושלים, הוא חלם ללמוד רפואה. ובני יצחק התכונן לחתונה שלו עם טובה ז"ל, שנקבעה ל־25 באוקטובר.

צילום: דנה קופל

הכל כבר היה מוכן. בדרך לא דרך בני עזב את המלחמה ושב מהחזית למושב בִטחה, כדי להתחתן. אמא שלו גירשה אותו חזרה לסיני. "עמדנו בפתח הבית והיא הצביעה ואמרה: 'זה מת', 'זה מת'", הוא נזכר. "היא פחדה שאשתי תישאר אלמנה. אמרה לי 'מה יש לך? כולם נהרגים. איזה חתונה? לך לצבא...'". הוא חזר למלחמה וחרז משם לארוסתו שירים קצרים על גלויות כדי שלא תדאג: "בלילה, לאור ירח, הירח שט בין העננים, ואנחנו בזח"ל ישנים".

147 ימים נמשך שירות המילואים ההוא שהפך אותם מזרים למשפחה כמעט. כזו שהזמן ואפילו הקורונה לא יוכלו לה. כשהם מתראים, כמעט חצי מאה אחרי המלחמה, הם מתחבקים ומתנשקים, מתיישבים לפי מחלקות וחוזרים לרגעים ההם, כשנפגשו לראשונה, במפקדת החטיבה בשדה תימן, ביציאה למלחמה. אז כנראה צולמה התמונה שפורסמה באינספור מקומות, בלי להזכיר את שמות גיבוריה: לוחמי פלוגה ס' בגדוד 257 של חטיבת הצליחה. התמונה אולי הכי שמחה מהמלחמה הנוראה ההיא.

"זו הייתה ההתחלה", אומר ונטורה, על הצילום. "היינו באופוריה. צהלנו, 'נראה להם, נראה להם'".

יעקב מאיה: "היינו עם מצב רוח. לא הבנו את הסיטואציה".

לוחמי החרמ"ש בדרך למלחמה | צילום: אבי שמחוני, משרד הביטחון

דני דהאן: "חשבנו שנוסעים ליום־יומיים. אני אפילו לא הבאתי תחתונים וגופיות".

לאט־לאט הבינו לאן הגיעו. "סביבנו אלפי מצרים, עולים על כל גבעה", מתאר צ'יבוטרו. "כל אחד מהם חופר ושם טילי כתף, וכל טנק שלנו שמעז להתקרב, יורים עליו, 30 טילים כאלה והוא הופך ללפיד של אש".

אבי חכימי: "אני פחדתי פחד מוות. אני זוכר שציון היה אוסף את שקיות הסוכריות ממנות הקרב ושם בכיס. כשהיינו בתוך הזח"ל והיו הפגזות, ציון היה פותח את השקיות ומחלק, 'קחו, קחו סוכריות'. תמיד אני מספר לבנים שלי: 'היה אצלנו במלחמה אחד ציון, שהיה מחלק סוכריות'".

"אתה צוחק", הוא פונה לציון נעים, "אבל בשבילי זאת הייתה הצלה".

מימין: אריק שרון, מפקד אוגדה 143 , בתעלת סואץ. "הייתה מלחמת גנרלים בין גורודיש לאריק ובינתיים, אנחנו החיילים מתברברים" | צילום: גטי אימג'ס

× × ×

"ונטורה ואני מתלווים לצוות טיווח של התותחנים. בדרך נפתחת עלינו אש תופת... שוב יצאנו בנס. לקראת שחר מגיעים לראש דיונת חול, שוכבים במחפורות.., מכוסים ברשתות הסוואה. קציני התותחנים מכוונים את תותחי ה־155 מ"מ. המטווח מבקש 'קוקטייל' של פגזים. תוך דקות עפים מעל הראשים שלנו פגזים לכיוון מערב. עשרות חיילים מצרים נהרגים מול עינינו" (מיומנו של חכימי)

כשנשמעה האזעקה היו כולם בבית כנסת. דבש זוכר שראה את אחותו הצעירה ממנו בוכה. היא שירתה בבור בקריה, וסיפרה לו על כוננות גבוהה. הוא רץ הביתה, לקח מדים ונסע לחטיבה בטרמפים. ראה את הבלגן בשדה תימן וביקש אישור מיוחד לנסוע לבאר־שבע, להביא סיגריות וממתקים ולחזור. "ידעתי שהולכת להיות מלחמה ארוכה", הוא אומר. האחרים הגיעו לשדה תימן באוטובוסים. שם גילו שאין להם ציוד ושהמחסנים סגורים. "אנחנו עומדים ומחכים", משחזר צ'יבוטרו, "עובר אריק שרון, מפקד האוגדה, וצועק: 'למה אתם מחכים? תפרצו את המחסן'. פרצו את המחסן וזרקו לנו נשקים וציוד, ומי שהצליח לקח".

חלק מחיילי הפלוגה נותר בלי תחמושת. כך יצאו למלחמה. כך מצא עצמו אבי חכימי בחזית המצרית רק עם את חפירה. "הייתי מאושר שמצאתי את חפירה בזחל"ם", הוא מגלה.

מכאן ואילך מתוארים הדברים כפי שזוכרים ומספרים גיבוריה של התמונה, לוחמי פלוגה ס':

ביום השני למלחמה עזבו את שדה תימן והחלו להתקדם לעבר הגזרה המרכזית בסיני, אזור טסה. שם נתקעו בלי דלק ונאלצו לעצור.

"אני לא אשכח את זה" מתאר דבש, "מעליי מטוס מצרי בגובה 15 מטר. ויורים, יורים, יורים".

בני: "לפי התרגולת, ברגע שיורים עלינו מהאוויר כל אחד נוסע לכיוון מסוים. המצרים הכירו את התרגולת וירו בהתאם. אבל אנחנו היינו תקועים במקום. ככה ניצלנו".

הגדוד נשלח אל עבר המתלה וקיבל הוראה לחזור. "שלושה ימים התברברנו", אומר דהאן. "שלחו אותנו צפונה, דרומה, מזרחה, מערבה. הייתה מלחמת גנרלים בין גורודיש לאריק, ובינתיים אנחנו החיילים מתברברים".

מה קורה לכם בזמן הזה?

"בעיקר דואגים אחד לשני, נוצרות חברויות. יש גם כאלה שזה משפיע עליהם לא טוב. היה בפלוגה בחור שהיה פשוט יורה לשמיים, מתוך הזחל"ם, מהמתח".

× × ×

"50 מעלות חום מתחת לרשת ההסוואה. הראש שלי מונח על החול. מול עיניי חיפושית שחורה. מחזיקה בטרפיה פירור חלווה מהשאריות של מה שאכלתי. החיפושית נוגסת בהנאה בפירור. לעזאזל אני חושב, מה היא נהנית כל כך, היא לא רואה מה קורה כאן? מי משנינו בעל המזל? קינאתי בחיפושית... יש לה אוכל ומחסה"

לוחמי החרמ"ש, חיל רגלים משוריין, היו כאמור חלק מגדוד 257, בפיקוד סא"ל שמעון בן שושן. החטיבה, שלחמה בחזית הדרום במסגרת אוגדת שרון, השתתפה בקרבות הבלימה, השמידה חטיבת שריון מצרית וזכתה לבצע את המהלך המרכזי בקרב הצליחה. יחידות השריון שלה נשאו בעול הלחימה העיקרי אבל גם ללוחמי החרמ"ש היה תפקיד לא מבוטל. מנוידים בזחל"מי בנזין מיושנים, סייעו לוחמי פלוגה ס' בחילוץ נפגעים ובהכנסת תחמושת לטנקים הקדמיים. הם איבטחו את חניוני הלילה של הטנקיסטים ותפסו מוצבים.

"הגענו לטנק שחטף טיל", נזכר בני. "אנחנו מפנים את הצוות שנפגע. רצים, מהר, אני עם האלונקה מקדימה. אפילו לא ראיתי מי שוכב על האלונקה או איך הוא נפצע. אתה רץ, לא מסתכל".

דהאן: "היינו בהלם. המצרים 'קירקסו' את השריון, השריון הישראלי! ראיתי נגמ"שים פגועים, שהחיילים בתוכם פשוט התאדו".

והיו הניסים הקטנים שהשאירו אותם בחיים. כך היה כשערכו תצפיות בגזרת מתחם חמוטל. "ירד עלינו מיג", משחזר מאיה, "נשכבנו. נפלה פצצה בגודל של שולחן, ולא התפוצצה". או מה שקרה לונטורה כשיצא מהזחל"ם כדי להתפנות. "אני עומד ושומע את שריקת הפגז", הוא מתאר, "הפגז נתקע 20 סנטימטר ממני ולא מתפוצץ. 155 מילימטר!".

פעם אחת ונטורה בטעות התנתק מעט מהכוח והסתובב לבד. זה סיפור שרק מי שחווה כאוס של מלחמה יוכל להבין. "אני רואה נגמ"ש מתקרב", הוא מספר. "הייתי בטוח שאלה המצרים. אני רועד מפחד. מתקרבים אליי. טווח אפס. ולא להאמין, מהכלי יורד אח שלי, יהודה ונטורה. קפץ עליי, אמר, 'כמעט הרגנו אותך'. כבר דרכו עליי נשק".

גם דני דהאן פגש את אחיו, חייל בסדיר, בלב הקרבות. "פתאום התחילה הפגזה איומה", הוא מתאר את המפגש, "רצנו כל אחד לכיוון אחר, ולא התראינו יותר עד שהמלחמה נגמרה. לא ידעתי אפילו אם אחי מת או חי".

בהזדמנות אחרת חשבו שדהאן נעדר. "אנחנו כבר בצד השני של פאיד", דהאן מספר. "פתאום באים אליי לזחל"ם. 'דני, יש לך טיסה מפאיד לארץ'. הביאו אותי לקיבוץ, שיראו שאני חי. למחרת חזרתי למלחמה".

× × ×

"שני נגמ"שים מגיחים על הציר לכיוון התעלה. עוקפים אותנו... תוך דקות עשרות טילי סאגר הופכים אותם לשני לפידי אש... אנחנו נכנסים להוציא משם פצועים והרוגים... מתחילים לנוע לכיוון התעלה. בצידי הציר גופות חיילים עם מדי צה"ל, נעלי צנחנים, דרגות קצונה... מתקרבים לתעלה... שקט מוזר... אחד־אחד חוצים הכלים את הגשר... כששני הרכבים האחרונים עומדים עדיין על הגשר נשמעות שריקות קטיושות. אנשי הנדסה שעומדים בצידו השני של הגשר נפצעים קשה. דבש קופץ מהזחל"ם, רץ על דופן הגשר, קורא לי לעזור... אני חסר אונים. דבש מקמץ את ידי לאגרוף ותוחב אותה למפשעת חייל שאיבד את רגלו השמאלית. מעלינו נופלים רסיסי מתכת לוהטים שהותזו מפיצוץ הקטיושות. דם קולח לכל הכיוונים..."

את התעלה חצו אחרי הצנחנים. הם זוכרים שהייתה הפגזה איומה ואת הגבורה של דבש, החובש, שטיפל יחד עם חכימי בפצועים שעה שהם המשיכו לשעוט קדימה, לעברה השני של התעלה. "פצוע אחד קטוע רגל ואחד עם רסיס בבית השחי", משחזר דבש. "שמתי חוסם עורקים רוסי. התמלאתי דם. וכל רגע יש עוד הפגזה, ואני אומר לעצמי, 'דבש, איפה עכשיו אתה אוכל אותה', וממשיך לטפל בפצועים".

אחר כך חברו שוב לפלוגה. "רצנו אולי שישה קילומטר", דבש משחזר, "אני הייתי מלא דם קרוש, הסרחתי. צ'יבוטרו נתן לי חולצה נקייה. אחר כך המ"פ שאל אותי, 'תגיד, דבש, אתה רוצה שאמליץ עליך לצל"ש?' אמרתי לו, 'עזוב אותי'".

איזה ניגוד, הם עכשיו נזכרים, היה בין הנוף בעברה השני של התעלה למלחמה שסערה סביבם. "שדה של תירס ותעלות מים", נזכר צ'יבוטרו, "וכלי ירייה ואש".

חכימי: "הוצאתי את הראש החוצה מהכלי. ראיתי פלאח מצרי שברח על אופניים. האופניים שלו היו זרוקים בצד. הוא נהרג בהפגזה. הייתה לו קופסה עם תרנגולות. לול קטן. והקופסה נפתחה והתרנגולות מנקרות אותו. ואנחנו מסתכלים".

באחד הלילות, הם נזכרים, ישנו ליד גופות חיילים מצרים. "לא ידענו", אומר דהאן, "באנו וישנו. רק בבוקר גילינו שיש לידנו גופות".

נעים: "הנעליים שלי היו קרועות. לקחתי נעליים מרגליים של מצרי מת. מאיש קומנדו לקחתי סכין".

דבש: "פעם אחת שמענו רחשים, בלילה. חשבנו שאלה חיילים מצרים. ירינו, זרקנו רימונים. בבוקר התברר שאלה היו פצועים מצרים, ששכבו וצעקו מכאבים. בטעות הרגנו את כולם".

הרגשתם אשמה?

"לא. זאת מלחמה. אנחנו הגנו על עצמנו".

× × ×

"מתקדמים אל תוך מצרים... ללא אוכל, דלק ותחמושת. פלוגת החרמ"ש מקבלת פקודה לחזור לסיני ולהביא אספקה לגדוד. אנחנו חוזרים לגשר הארור... מעמיסים... מתחילים לנוע חזרה לגשר. בצד הכביש שרועות כמאה גופות חיילים מכוסות בשמיכות צבאיות... הגשר נסגר למעבר. טור הכלים שלנו תקוע... מעל ראשנו שריקות קטיושות... כמו תמיד במצבי לחץ ציון מוציא סוכריות ומחלק לנו... האצבעות של ציון מתכווצות. ציפורניו מגרדות את הצבע מדופנות המתכת של הזחל"ם. שוב נשארנו בחיים... הגשר נפתח..."

ככל שחלף הזמן, הם אומרים, משהו קרה להם. סכנת המוות, הכוננות התמידית, המחסור במזון, העובדה שכמעט שלושה שבועות לא חלצו נעליים ובעיקר – המראות שראו, עשו את שלהם. "נאטמנו", מודה דהאן.

מאיה: "הפכנו לרובוטים. הרגשות נעלמו".

"אני זוכר שאני יושב ואוכל סנדוויץ', ביסקוויטים עם חתיכת לוף", מספר חכימי. "עשרה מטר ממני טנקים עוברים על כמה חיילים מצרים. הבשר של החיילים המצרים נהיה כמו הלוף. אני מסתכל על זה ולא מרגיש כלום. אתה רואה, לפני התעלה, מאה חיילים שלנו, מתים, מכוסים בשמיכה. אתה חולף על פניהם ושוב, אתה לא מרגיש כלום. באותו רגע - אתה רק רוצה לשרוד. זהו"

את היומן, שחלקים ממנו מובאים כאן, חכימי כתב באיחור, 40 שנה אחרי המלחמה. הוא עלה מאיראן לבדו בגיל 12. זמן קצר קודם גילה שהוא יהודי. רוב ילדותו גדל כמוסלמי שיעי. "לימדו אותי שאם יהודי דורך על מפתן ביתך אתה צריך לחטא את המפתן", הוא מספר. "במלחמה היה לי מוזר. כי עשר שנים קודם הייתי 'בצד השני', של המוסלמים. הייתי חצוי".

החבר'ה בפלוגה ידעו?

"אף אחד. גם אצלי הסיפור צף יותר אחרי המלחמה. חשבתי, אני מכיר את הדעות של אלה שנלחמנו בהם. רובם שונאים אותנו רק כי אמרו להם לשנוא. בשביל מה צריך את זה?".

× × ×

"בחצות אני מסיים משמרת תצפית והולך לישון. בחלום אני עם אחי מקשיבים ל'MOONSHADOW' של קט סטיבנס. לפתע הכל מחשיך ואני שומע רעם חזק... פוקח את עיניי... כדורים נותבים בגוונים שונים מפלחים את החושך... צרורות יריות... אני מנסה לשנות תנוחה... ידי השמאלית לא נשמעת לי... מניע את יד ימין לכיוון החזה. חש לחלוחית חמה, נעימה למגע... חם לי בבטן... אני חושב שנפצעתי"

שלושה חודשים היו מול התעלה. אז, בחודש דצמבר, נפצע חכימי. ונטורה היה זה שחילץ אותו. כשהם נפגשים, דבר ראשון, ונטורה מבקש מחכימי שיראה לו את היד עם הצלקת.

"אני עזרתי לו לחיות, לאיש הזה", הוא גאה. "היינו ממערב לתעלה. אני שמרתי. חכימי ישן. פתאום אני שומע אותו צועק, 'נפגעתי', אחת בלילה, חושך. אני לא רואה כלום. חכימי צועק 'אמא, אני הולך למות, לא הספקתי כלום, לא התחתנתי, אין לי ילדים'. ניסיתי להזעיק עזרה. החובש אמר: 'אם אתם לא רואים דם נבוא בבוקר'. אבל הבן אדם צורח: 'אל תיגע בי', ושוב 'אמא, אין לי ילדים'. התחננתי בקשר, 'תבואו'. בסוף הגיע זחל"ם בלי אורות. אמר, 'לא רואים כלום. אי־אפשר לחלץ'. עזרתי, הרמנו את אבי. וזהו. יותר לא ראיתי אותו".

בסוף מארס 74' השתחררו ממילואים.

התינוקת של ציון שנולדה במלחמה כבר הייתה בת שלושה חודשים. ונטורה ודהאן חזרו לאישה ולילדים. צ'יבוטרו נרשם לקורס הכשרה חדש בעבודה במקום הקודם שהפסיד. הקבלן שממנו קנה יעקב מאיה את הדירה ביטל את החוזה בטענה שלא עמד בתשלומים בזמן בגלל המלחמה, וחכימי נרשם ללימודי הנדסה בטכניון. "אחרי מה שחוויתי במלחמה לא יכולתי ללמוד רפואה", הוא מסביר.

ובני יצחק? הוא סוף־סוף התחתן עם טובה. לחתונה, ב־26 במארס, חמישה חודשים ועוד יום אחרי המועד המקורי, הזמין את חבריו לפלוגה. "ושמחנו", הוא מתאר, "כמו אנשים שראו את המלחמה ויצאו ממנה בחיים".

המלחמה השאירה בהם חותם. "אני הרבה שנים עוד הייתי צועק מתוך שינה", מגלה ונטורה.

חכימי: "אני הייתי חולם על הליקופטר שנשפך ממנו דם".

מאיה: "במלחמה היינו צריכים להשאיר את השטח נקי, שלא יזהו שהיינו במקום. אחרי שהיינו עושים צרכים היינו מכסים אותם. 20 שנה אחר כך הייתי חולם שאני הולך עם את חפירה, עושה צרכים ומכסה, כמו חתול".

"לכולנו יש שריטה", מסכים חכימי.

ונטורה: "כן, כל אחד והסיפור האישי שלו. ואנחנו בסך הכל יצאנו למילואים ורצינו לחזור הביתה בשלום". •