"אם יעירו אותי בלילה משינה עמוקה וישאלו, 'מה זו מלחמה'", אומר ד"ר יחיאל היילברון, "אני אגיד, 'לטפל בפצועים תחת הפגזה'. אין יותר קשה מזה".

היילברון, מומחה לנוירוכירורגיה, היה רופא בבית החולים הצה"לי 309 בפאיד. כשפרצה המלחמה הוא היה בהשתלמות בשיקגו. עזב את ההשתלמות, מיהר לארץ והתייצב בחזית. לשיקגו, כבר לא חזר. "המקרים ברובם היו של פצועים קשה", הוא אומר על הנפגעים שבהם טיפל במלחמה. "היו הרבה שהגיעו גוססים. לא הרימו קול, לא צעקו".

"אני פשוט העלמתי את עצמי", היילברון ממשיך. "התרכזתי רק בטיפול. התופעה שקוראים לה יחיאל לא הייתה קיימת".

התמונה שבה מופיע ד"ר היילברון היא היחידה שתיעד בבית החולים בפאיד הצלם גדעון סלע. בבוקר יום כיפור שמע סלע שעומדת כנראה לפרוץ מלחמה. הוא החליט לנסוע דרומה עם המצלמה שלו. "נתנו לי דגמ"ח, עוזי עם מחסנית וזהו", סלע מספר, "מאותו רגע הייתי עם גורודיש (אלוף פיקוד דרום, שמואל גונן ‑ ח"ק) יצאנו משדה תימן בערב וירדנו לאום חשיבה, ושם הייתי.

ד"ר היילברון היום. "החיים שלהם היו בידיים שלנו", הוא אומר | צילום: שאול גולן

"אני זוכר שלפני החציה של התעלה אריק שרון בא אלינו, לישיבת מטה. הוא ראה אותי עם מצלמה, ושאל: 'רוצה לבוא איתי? אנחנו הולכים לחצות את התעלה'. הרל"ש של גורודיש ענה לו: 'לא, לא. הוא שייך לנו'".

היציאה לפאיד הייתה אירוע חריג. סלע נסע לשם יחד עם חייל מילואים. "רצינו לצאת קצת אז אמרו לנו, 'יאללה, תעברו לצד השני של התעלה", הוא משחזר. ככה הגיע לצלם את בית החולים בפאיד. "נכנסתי פנימה. ראיתי שם אנשים במצב נורא", סלע נזכר. "חלקי אנשים. אנשים שעוד לא קיבלו אפילו טיפול ראשוני. עשיתי את הצילום האחד הזה בתוך בית החולים, והרגשתי שאני עומד להתעלף. לא יכולתי להישאר. יצאתי החוצה. חטפתי שוק".

"כמו תחנת רכבת"

בית החולים הצה"לי 309, מספר פרופ' איתמר קוט, שנמנה על מקימיו ומפקדיו, הוכשר לפעול בכל מקום שאליו ייקרא, תוך שהוא יכול להגיע למטרה בהצנחה מהאוויר או בהנחתה מהים.

במלחמת יום הכיפורים, אחרי כיבוש שדה התעופה פאיד במצרים, הונחת במקום בית החולים עם מטוס הרקולס. "שלוש שעות אחרי הנחיתה בית החולים כבר התחיל לקלוט את הפצועים", משחזר קוט. "טיפלנו במאות פצועים וביצענו ניתוחים דחופים, בהם ניתוחי בטן וריאות".

היילברון: "בית החולים היה בתוך האנגר של מטוסים. שם עבדנו, בתוך הגראז' של חיל האוויר המצרי: רופאים מנתחים, אחים של חדר ניתוח, מרדים, הכל עבר לשם. אני זוכר שאחרי הקרב על סואץ הגיעו אלינו עשרות פצועים. זה היה כמו תחנת רכבת: שני פצועים, ארבעה פצועים, חמישה פצועים, עוד ועוד פצועים, בלי הפסקה. וכשיש מאסה של פצועים הסלקציה קשה, במי לטפל קודם. אנשים ממש נפלו מהרגליים, אבל אף אחד לא ביקש להשתחרר".

רב סרן ד"ר אורי פרנד, שזכה בעיטור המופת במלחמת ששת הימים, היה אחד הרופאים בבית החולים בפאיד. היילברון זוכר שפרנד ז"ל התעקש לצאת לטפל בפצועים ליד סואץ ולחלץ אותם משם. "המסוק שבו הוא היה התרסק", הוא אומר. "פוצצו אותם. זה היה נורא".

שניהם, גם ד"ר היילברון וגם פרופ' איתמר קוט, זוכרים ביקור של השחקן דני קיי בבית החולים. "בזמן ניתוח של פצוע קשה מסואץ הרגשתי שמישהו נוגע בי ונשען על הכתף שלי", נזכר קוט, "דבר לא מקובל. הסתכלתי וראיתי שזה דני קיי".

"כמו מסרט", אומר גם היילברון, על הביקור של קיי.

לאחר שבית החולים 309 סיים את פעילותו בפאיד, אנשיו חזרו ארצה, הצטיידו מחדש וירדו לפעילות באזור ראס סודר. שם הגזרה הייתה יותר שקטה. עד היום, יש פצועים שהצילו והם מתקשרים אליהם, אחת לשנה, לומר תודה. "החיים שלהם היו בידיים שלנו", אומר היילברון. "בשביל הפצועים האלה היינו אלוהים".