yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: מרטין דה־בורס ז"ל
    כללי • 23.09.2020
    "זה מת, ההוא מת, לא אכפת לך. אתה על אוטומט"
    ברגע אחד נתלשו אלעזר לויה ושלמה גל מקורס הקצינים ונזרקו אל קרבות הבלימה העקובים מדם בצפון רמת הגולן. יומם ולילה לחמו. עד שהטנקים האחרים סביבם נעלמו. והלוחמים שלצידם הלכו ופחתו. וגדוד 71 שלהם נמחק. עכשיו הם חוזרים לימים הנוראים של אוקטובר ההוא
    חן קוטס

    לפני ארבעה חודשים התעורר לזר (אלעזר) לויה בבוקר וגילה שהפנים שלו רטובות. גם הכרית הייתה רטובה. "הכר רטוב לגמרי והפנים שלי שטופי מים", הוא מתאר.

     

    הוא היה בטוח שאלה דמעות, שחלם על המלחמה בלילה ובכה מתוך שינה. "דבר ראשון אמרתי, 'זהו, הגיע ההלם קרב'", הוא אומר ופונה אל שלמה גל, מפקד הטנק שלו במהלך מלחמת יום הכיפורים.

     

    "47 שנה זה מלווה אותי", הוא אומר לגל. "אני יודע על מה אני חולם בלילה? אין לי מושג. אני רואה הכל רטוב, אני בהיסטריה. אני אומר, 'לזר, הגיע ההלם קרב שאתה מפחד ממנו'. בסוף התברר שהייתה נזילה אצל השכנה למעלה, מהתקרה. התחלתי לצחוק.

     

    "המחשבה שלי היא שיום אחד ההלם קרב יגיע", הוא ממשיך, "מפחיד אותי שאאבד שליטה. הכי פשוט לא להתמודד. אני קובר וקובר וכל אפשרות שיש לי, מוציא עוד שק בטון ושם עליו, על הלב שלי".

     

    מימין: שלמה גל ואלעזר לויה, היום. בגלל המלחמה לא קיבלו את סיכת המ"מ | צילום: דנה קופל
    מימין: שלמה גל ואלעזר לויה, היום. בגלל המלחמה לא קיבלו את סיכת המ"מ | צילום: דנה קופל

     

    גל: "אני ממשיך לברוח, אפילו שהמלחמה מלווה אותי כל הזמן. לפעמים אני מוצא את עצמי נוסע בכביש, אומר, 'וואללה, זאת עמדה טובה'. זה קורה לי המון. אני מסתכל ומנסה לקחת טווחים, כאילו שאני מנסה לפגוע במשהו. אני בודק: 'אני באזור נחות, זה לא טוב להיתפס פה'. או 'אני באזור גבוה, יש לי תצפית'. ואם אני באזור גבוה - אני נרגע".

     

    הם היו צוערים בבית הספר לקצינים של צה"ל, בה"ד 1. במלחמה לחמו בגדוד 71. יממה וחצי לפני שפרצה המלחמה הוקם הגדוד, שהורכב מאסופה של חיילים וקצינים מבית הספר לשריון, ממדריכים מצאלים ומצוערי השריון, בהם לויה וגל. הם מעולם לא התאמנו יחד. רבים מהם לא הכירו זה את זה.

     

    ארבעה ימים השתתפו לוחמי גדוד 71 בקרבות הבלימה הקשים בחזית הצפון, תחת חטיבה 7. ביום הרביעי למלחמה בא הקץ על גדוד 71 במתכונתו המקורית. המג"ד, סא"ל משולם רטס, נהרג. הסמג"ד, רב־סרן גדעון ויילר נהרג. סגל הפיקוד הזוטר נפגע, הגדוד ספג אבדות רבות. בשטח נותרו מעטים. הם סופחו לגדודים אחרים והמשיכו להילחם.

     

    "המלחמה הפכה לאישית, לא למלחמה של גוף פלוגתי או גדודי", משחזר לויה. "כמו שליח פיצה. אומרים לי הפיצה מוכנה, אין לי מושג מי המ"מ, מי המ"פ, יש מטרה, אני יוצא לדרך".

     

    קרבות השריון שתיעד דה־בורס ז"ל. "צועקים לי, 'טנק בשעה חמש', טאק, יורה בו", מספר לויה
    קרבות השריון שתיעד דה־בורס ז"ל. "צועקים לי, 'טנק בשעה חמש', טאק, יורה בו", מספר לויה

     

    סיפור הגבורה יוצא הדופן של גדוד 71 במלחמת יום הכיפורים לא זכה לכבוד הראוי. "הגדוד שלנו אכל חרא", כך לויה, "הגדוד שלנו כמעט הושמד ואפילו לא יודעים עליו. היינו כמו ערמת זבובים שקיבלה מכה ועפה לכל עבר, וזהו, נגמר העניין. פתאום היה גדוד, פתאום אין גדוד. שלום על ישראל. לא מורשת, לא אחיי גיבורי התהילה".

     

    הם עצמם לא ששים לדבר. בעיקר אין להם כוחות להתמודד עם מה שהם מכנים "מלחמות היהודים". לכן, הם מדגישים, אין להם טענה לאיש וביחס לשום דבר. "זו הייתה מלחמה", אומר גל. "וכנראה שזה מה שקורה במלחמות. גמרנו, סיימנו, עשינו את העבודה שלנו טוב. אני שומע אנשים מספרים כל מיני רחשי לב מהקרבות, אבל מלחמה זה משהו טכני, מכוער. תכלס, אתה עושה את מה שחינכו אותך".

     

    לויה: "הגוף נהפך לבהמה. הוא נאטם. עוד שכבה ועוד שכבה. לא מעניין אותך מה קורה מסביב. באחד הימים, כשהטנק שלנו נפגע, עמדנו, חיכינו לחילוץ. אנחנו יושבים על הטנק ואוכלים. זה היה כבר הטנק השלישי שלנו. הכל מלא דם אבל אנחנו שמים עליו – בלי מפה כמובן – את הלחם. פותחים לוף ואוכלים. על הדם. עובר לידנו טנק עם גופות. משהו נורא. כמו עגלה של גופות מהמאה ה־14 מהמגפה השחורה. ואנחנו לא מפסיקים לאכול".

     

    זה סיפור שלפי בקשת לויה נכתב רק בחלקו. פרטים רבים הושמטו בשל חשש לכבודם של המתים. ובכל זאת, הסיפור מסופר, כדי להמחיש את נוראות המלחמה ולקחיה, ואת מה שאירע להם שם. "זאת רמת האדישות", מסביר לויה. "זה מת, ההוא מת, לא אכפת לך. אתה על אוטומט. תמות־תמות, תחיה־תחיה, תירה־תירה. יהודי - אל תהרוג, ערבי, תהרוג. הכל יורד למין רמה של קהות חושים".

     

    "הקתרזיס היה ארבעה חודשים אחרי זה", לויה ממשיך. "אנחנו במובלעת. אני מגיע לעין זיוון. היו שם שדות מוקשים. מכל הבלגן שהיה, הגדרות נפרצו. יש עדר פרות ואני רואה פרה הולכת, צולעת. מתברר שעלתה על מוקש עם הרגל האחורית שלה. הרגל תלויה על גידים. הכל שלג לבן ודם אדום. מסכנה נורא. ובאותה שנייה - לא תאמיני - התחלתי להקיא. אמרתי, 'ריבונו של עולם, בשביל פרה אחת אני מקיא. לפני זה אפילו לא הפסקתי לאכול'".

     

    הקיטבג של מרטין

     

    לויה היה תל־אביבי, היום הוא גר ברמת־גן. חודשיים לפני המלחמה זכה באליפות השריון בירי. ירי טנקים היה סוג של אמנות והוא נחשב וירטואוז. היה ידוע בתור התותחן, בה"א הידיעה.

     

    גל גדל בחיפה, היום הוא גר ברמת ישי. היה בקורס טיס, הודח ונשלח לשריון. את לויה הכיר בקורס מפקדי טנקים. אחר כך נפגשו שוב בקורס קצינים. זו הייתה היכרות שטחית כיוון שלא שירתו באותה פלוגה. במלחמה שניהם היו בני 19 ושלושה או ארבעה חודשים.

     

    ביום שישי, ערב כיפור, היו צריכים לצאת הביתה לחופשה. הם כבר היו עמוק בקורס הקצינים. "עמדו האוטובוסים ברחבה מחכים לאישור יציאה הביתה", מתאר לויה. "ב־12:00 הודיעו: 'האוטובוסים של השריונרים נוסעים לכוננות בג'וליס. הגענו לג'וליס, עולם אחר. 'איפה אתם? כולם נוסעים לרמה. יש יום קרב מחר'".

     

    בג'וליס הם פוגשים את מרטין דה־בורס. לא הכירו קודם. מרטין היה אמור להשתחרר ביום ראשון, לכן הגיע עם הקיטבג. הוא צוות אליהם. זה גם סיפורה של המצלמה שמרטין היה בעליה. איתה צולמה התמונה המופיעה כאן (שבה גם מרטין מופיע). "מרטין אמר, 'אני לא זז בלי הקיטבג, ביום ראשון אני צריך להשתחרר'. ולקח את הקיטבג איתו למלחמה", לויה מספר.

     

    רק אחרי 24 שעות מול הסורים, מרטין הבין שהוא לא משתחרר ופתח את הקיטבג. שם הייתה המצלמה. התמונה, הם אומרים, צולמה ב־9 באוקטובר, בשעות אחר הצהריים. הטנק שלהם נפגע והם עמדו להחליף טנק. "היינו במלחמה, יורדים מהטנק והוא, מרטין, צועק פתאום, 'עצור, עצור'. ומצטלמים", מתאר לויה.

     

    לפני כמה שנים נפטר דה־בורס, ממחלה.

     

    אחרי שעזבו את ג'וליס, המריאו מבסיס חצור למחניים. "אני זוכר שבמטוס עוד היה ויכוח אם לצום או לא", מספר גל. "בזה אנשים התעסקו". ממחניים לקחו אותם למחנה פילון. "התחלנו להוציא מהמחסנים ציוד", גל מתאר. "יש תשעה תאים בכל טנק, ובכל תא ציוד קבוע. גם היום, אם לוקחים אותי לטנק, בחושך, בעיניים עצומות, אני מושיט יד ויודע איפה נמצא כל דבר".

     

    הם החלו לעלות לרמת הגולן. גל הגיע לפנות בוקר, לויה רק לקראת הצהריים, ביום כיפור. תחלופנה עוד כמעט שתי יממות עד שייפגשו ויחברו לאותו טנק. הטנק שעליו יפקד גל יושבת והוא יצטרף לטנק של לויה, מרטין ונחמיה (חמי) ברנשטיין ז"ל, צוער נוסף מבה"ד 1. שלוש שנים וחצי אחרי המלחמה ייפול סרן ברנשטיין במילוי תפקידו. "הגענו בצהריים לצומת וואסט", משחזר לויה. "דבר ראשון צועקים לנו לעשות הסוואה, הדבר הכי שנוא בשריון. בשתיים גמרנו להסוות. אני מסתכל, רואה ארבעה מיסטרים בשמיים, טסים לכיווננו. אני אומר, 'נחמיה, אם מחר יידעו שטייסים שלנו טסו בשמיים ביום כיפור הם יחטפו ועדת חקירה'. ואז פתאום הם מתחילים לירות ומישהו צועק, 'אלה לא מיסטרים, אלה מיגים סוריים'. לא הבנו. רק סיימנו להסוות. ונחמיה אומר, 'לא יכלו לבוא לפני עשר דקות?'"

     

    גל: "רצתי לטנק של המ"פ. כולם מתניעים מנועים. אני צועק לו, 'איך אני נקרא ברשת?' יורד אליי טען קשר עם נייר, כותב את הספרות. אני אומר לו, 'מה זה, 65־50?' הוא אומר, 'כן, זה התדר־קשר'. איפה האויב? לא יודע. גם אין מפות.

     

    "אני עובר ליד הטנק של המג"ד, רטס ז"ל. לא הכרנו קודם. רטס עוצר אותי. השעה בערך שלוש בצהריים. רטס אומר, 'תקשיב, זה רציני. נפצע בחור מגדוד 82'. אני זוכר את זה כמו אתמול. הבנתי, 'וואו, מישהו נפצע'. כאילו, זה אמיתי".

     

    כשהערב ירד עבר מישהו ודפק על הטנק. "הוא צעק, 'שימו לב כולם, זה לא יום קרב, זאת מלחמה'", נזכר לויה. "נחמיה אמר, 'אז מחר לא נוסעים לבה"ד 1. אין בוחן'. כי היה אמור להיות לנו בוחן מסלול".

     

    פחדתם?

     

    "אין מה לפחד. אתה חייל. מה שמעניין אותך זה לחתור למגע, להרוג מישהו. שלא תפסיד את המלחמה. אני זוכר שאמרנו, 'מסכנים אלה שירדו לסיני – הפסידו את האקשן. לא יהיה להם מה לספר כשיחזרו לבה"ד 1'. חשבתי שאנחנו היחידים שזכינו בבינגו הזה. לא ידעתי מה הולך מטר ממני".

     

    לוחם עם יד אחת

     

    גדוד 71 קיבל את גזרת צפון הרמה. משימתו הייתה לבלום את האויב באזור כפר בוקעאתא, הר חרמונית, הר כרמים ותל ורדה. "היתרון של החרמונית שמשם רואים את כולם", מפרט לויה. "החיסרון, שכולם רואים אותנו. מטורף; אתה עולה לעמדת אש, עשרות יורים עליך. מרוב טנקים אתה לא רואה אדמה, רק טנקים. אין לך הרבה זמן, אתה צריך לירות.

     

    "מפקד הטנק מודיע שהוא נפגע. נהג הטנק נוסע אחורה. מישהו מושך את המפקד החוצה, נכנס אחר במקומו. הכל כל כך מהיר ואינטנסיבי שאין לך מושג מה קורה".

     

    ימי הבלימה מורכבים מאינספור רגעים קשים שהיריעה קצרה מלתאר. גדוד 71 לוחם ביום ובלילה, משמיד חטיבת חי"ר סורית ועשרות טנקים סוריים. לויה מעריך שהחליפו ארבעה או חמישה מפקדי טנקים בשתי יממות. את רובם אפילו לא הספיק לראות, שמע רק את קולם, עד היום הוא לא יודע מי הם.

     

    ביום שני, חבר אליהם שלמה גל, אחרי שהטנק שלו התקלקל. "רצתי אליהם ברגל", מתאר גל. הוא נשאר איתם עד סוף המלחמה. כולם בטנק, מלבד מרטין, היו צוערים. גל היה כאמור מפקד הטנק. על לויה הם אומרים שהיה 'קבלן הביצועים'. בזכות העובדה שהיו קצינים בדרך תיפקדו "כמו בספר".

     

    בבוקר 9 באוקטובר נשלח גדוד 71 אל לב קרב ההכרעה בצפון עמק הבכא, שם לחם גדוד 77 בפיקודו של אביגדור קהלני. "אנחנו עדיין בלי מפות", נזכר גל. "לא ידעתי מה לעשות. ראיתי את אחד המ"פים, היום אני יודע ששמו היה משה רז. נסעתי אחריו. את שמו לא הכרתי ואת קולו לא שמעתי מעולם. אבל הייתה לו קסדה ירוקה, שירד ממנה הצבע, אז יכולתי לזהות אותו. וגם היד שלו הייתה קשורה. הוא נפצע קשה, קשר את היד לגוף והמשיך להילחם. אנחנו קראנו לו 'טרומפלדור'".

     

    סרן משה רז (רוזנצוויג) נהרג זמן קצר אחר כך. גל ולויה מספרים שרצו לטנק שלו אחרי שנפגע. "שמנו עליו משטח תחבושות", אומר לויה. "זה לא עזר. אני זוכר שייסרתי את עצמי שבקורסי עזרה ראשונה ניסינו לישון. אולי אם היינו לוחצים פה, או שם, זה היה עוזר".

     

    גל: "נקרעתי. צעקתי על אנשים. לא ידעתי מה לעשות, איך לעזור לו".

     

    אחרי המלחמה הוענק לרז עיטור העוז. כיוון שלא זוהה אחרי שנהרג, נחשב נעדר. משפחתו חיפשה אותו בין בתי חולים. הוא נטמן בבית קברות זמני בעפולה, ואחרי שזוהה הועבר לבית העלמין הצבאי בחיפה.

     

    יפה, רעייתו של רז ז"ל, הגיעה אל גל אחרי המלחמה. "היא ניגשה ושאלה אותי, 'אתה היית איתו?'" הוא משתף. "אמרתי, 'לא הכרתי אותו. לא הייתי, לא שמעתי'. ניפנפתי אותה".

     

    "הגעתי לגל לדירה", נזכרת גם יפה, "לא זוכרת איך מצאתי אותו. הוא אמר לי ללכת. לא כעסתי. כל כך הבנתי אותו. הוא עבר טראומה מטורפת. זה שהם שרדו ומתפקדים – זה ממש נס".

     

    לפני שלוש שנים, ביום הזיכרון, נסגר המעגל. בפעם הראשונה גל הלך לבית העלמין הצבאי בחיפה, לקברו של רז. "קיוויתי לפגוש אותה", הוא אומר, על יפה. "היא זיהתה אותי מיד כשהתקרבתי לקבר. אמרה לי, 'אתה שלמה, נכון?'"

     

     

    טנק בשעה 12

     

    הקרב על עמק הבכא נמשך כל הבוקר ועיקרו קרבות שריון בשריון מטווח אפס. "גדוד 71 יצא למלחמה עם למעלה מ־30 טנקים", מונה לויה. "אנחנו מגיעים לעמק הבכא שישה טנקים, כלום. טנקים סוריים, אלפי פגזים, אין דבר שלא זז. על מה לירות קודם? העין שבעה. אז עשינו חלוקת גזרות. גל הולך על כיוון מסוים, מרטין על הכיוון ההפוך, אני על הטלסקופ והנהג קדימה. אנחנו מתמרנים. וכאוס נוראי. צועקים לי, 'טנק בשעה חמש', טאק, יורה בו. 'טנק בשעה 12', אני יורה. כמו קפצונים. ראיתי, הלך. שלוש שניות. פגז בקנה, טווחים קצרים".

     

    בשלב מסוים, כשעלה מולו טנק סורי, הייתה לו תקלה במערכת הצידוד. שמר על קור רוח והצליח לצודד את התותח. "יריתי, הוא התפוצץ, עף כמו טיל", לויה אומר על הטנק הסורי. "20 מטר באוויר, בוער, נופל על הקרקע. והטמבל הזה" – הוא פונה לשלמה גל - "אומר לי, 'תירה בו'. מה נשאר ממנו?"

     

    גל: "אני הייתי אכזר. אמרתי, 'גם אם מישהו עף מהטנק, תהרוג אותו'. ככה הייתי, בלי נשמה. לא יודע מה עבר עליי".

     

    "הם היו אויבים שלי", הוא אומר, על הסורים. "הבנתי שחייל צריך להרוג. חייל צריך להיות לגמרי חייל. אכזר ובלי רגשות. זה מה ששמר עליי. הרגשתי עם זה נכון. צודק. מוגן".

     

    גדוד 71 במתכונתו המקורית נמחק. "נשארנו שלושה טנקים", אומר גל. שדרת הפיקוד נפגעה. הצוות שלהם שרד. החליפו טנק כשהטנק שלהם נפגע. "לא היינו מובטלים שעה אחת", מחייך גל.

     

    תחילה הצטרפו לגדוד 77 של קהלני. "אחר כך", מתאר גל, "אנחנו פוגשים גדוד אחר שאומר לנו, 'אנחנו גדוד 71'. לקחו גדוד מילואים והקימו אותו על רשתות הקשר שלנו. אנחנו כבר לא קיימים". הצטרפו אל גדוד המילואים הזה. "וכבר מתחילה להיגמר המלחמה", אומר לויה, "וכל יום אני אומר: 'מתי סוף־סוף לא נקום בבוקר ונגיד, 'אם אני חי היום בערב או לא'. אני ממש זוכר את המשפט הזה".

     

    ב־28 באוקטובר, הם היו בעמדות, הגיע קומנדקר. "יושב שם חייל עם מדים חדשים וקלסר אפור", מתאר גל. "הוא שואל, 'מי זה שלמה גל? אתה צריך לסיים קורס קצינים, לעשות השלמה חיילית'".

     

    נסעו הצוערים לבה"ד 1, לאסוף ציוד אישי. משם המשיכו להשלמה בנבי מוסא. כיוון שלא סיימו את הקורס בבה"ד 1, עד היום לא קיבלו את סיכת המ"מ. "אנחנו צריכים לדאוג לקבל את הסיכה. זה כואב לי", אומר גל. "אפשר לקנות סיכה בשקם אבל זה לא אותו דבר. מגיעה לנו סיכה. לחמנו בשבילה".

     

    לאחר ההשלמה הגיע האלוף אברהם אדן (ברן) לתת להם את הדרגות. "אנחנו חבורה של הומלסים", מספר לויה. "בגדים מטונפים, לא מקולחים, מפויחים, והוא עובר בינינו, מחלק דרגות".

     

    מיד אחר כך נשלחו לגדודים. לויה חזר לגדוד 71, שוב, אז כבר גדוד סדיר, תחת חטיבה 188, שתחתיה נמצא הגדוד עד היום. "נסענו טרמפ ברכב קירור של תנובה, אני ונחמיה", לויה נזכר. "ככה הגעתי לגדוד מסיום קורס קצינים".

     

    שלמה נשלח לגדוד 53 בחטיבה 188, שאיבדה את מפקדיה הבכירים במלחמה ולחמה גם היא בקרבות עקובים מדם. "רק הקשבתי להם", אומר גל על החיילים שעליהם פיקד, "לא חלקתי איתם את ענייניי וככה חייתי איתם, בלי שבעצם אף אחד התעניין בסיפור שלי. הייתי נטע זר".

     

    נעצרנו במלחמה

     

    מאז המלחמה לויה לא מבקר בבתי קברות צבאיים. בכל יום כיפור, הוא אומר, הוא חש "אי־שקט". הוא ממעט לדבר על שעבר. לפני כמה שנים, כשהבן שלו היה בקורס קציני שריון, הוזמן לספר על המלחמה. "בפעם הראשונה הורדתי את הקליפה", הוא מודה.

     

    גל: "זה בא והולך. לידי בכיתה בבית הספר ישב שש שנים חבר, שנהרג ביום כיפור. בחיים לא הייתי אצלו בקבר. לא דיברתי עם ההורים שלו, לא דיברתי עם אחותו שהכרתי היטב".

     

    שניהם נשואים. יש להם כבר נכדים. גל עוסק בתחום הציוד הרפואי. ללויה היה מפעל ליהלומים. מאז המלחמה נפגשו אולי ארבע פעמים. "כדי לשרוד נפשית היה צריך את הריחוק הזה", מפענח לויה.

     

    בכל זאת, הם אומרים, הקשר ביניהם, זה שנקנה בדם ובלחימה קשה, נותר איתן. "אני למשל, לא יכול להבין שלויה עוסק במשהו אחר", אומר גל. "מבחינתי, הוא עדיין תותחן".

     

    לויה: "כן. אנחנו נעצרנו שם".

     

     

     


    פרסום ראשון: 23.09.20 , 21:40
    yed660100