קמפיין MeTooשם תמרור עצור להתנהגות שהייתה מאוד מקובלת, והציף את כל מה שרחש מתחת לפני השטח.

נשים בדורות הקודמים נשכבו על הגדר בשבילנו. נאסרו, הושפלו, התאבדו, הוכו, כדי שנוכל היום להצביע, ללמוד, להחזיק חשבון בנק, לנהל את חיינו בלי לבקש רשות מגבר. נשים שנקראו אז קיצוניות, מופרעות וכל כינויי הגנאי האפשריים.

הדור שלי נלחם על דחיקת תקרת הזכוכית למעלה. המאבק לסביבת עבודה נקייה שבה אישה יכולה להתנהל בבטחה ללא הערות על מראה, על ביצועיה בעבודה ובבית. כל כך הרבה תפיסות מגבילות הקיפו אותנו אז. הדור אחרינו הבין שיש התנהלות כוללת שחייבת לעצור.

רוב השלטון וההנהלות והדירקטוריונים ומקבלי ההחלטות הם גברים. לכן המהפכה יכלה לבוא רק מהרשתות החברתיות, מנשים שלקחו יוזמה. שנקטו בדרך מוחלטת, לא פשוטה. וכמו בכל מהפכה, עורפים ראשים. אבל לא הייתה ברירה.

לא האמנתי שהמהפכה תהיה כל כך מהירה ומוחלטת, כמו שלא האמנתי שההמון יפיל את חומת ברלין. היום אני מאמינה שזו הדרך היחידה. כי בעלי ההון והכוח לא באמת מחליטים או פועלים לטובת הציבור אלא רק למען עצמם. משבר הקורונה לימד אותנו לזהות כמה מזויפות הצהרות הכוונות של המושכים בחוטים.

אמנם יש היום גברים שחוששים להחמיא, להגיד או להעיר. ואני אומרת: אחרי אלפי שנים בהן נשים פחדו, הגיע תורם לפחד קצת. זה תמיד טוב לשנות נקודת מבט.

מה עוד יש להשיג? בעיניי חייבים להכניס לכל הנהלה, ממשלה, סגל באוניברסיטה, מינימום 50 אחוז נשים. לא יכול להיות שאוכלוסייה שלמה לא מיוצגת יחסית לגודלה האמיתי. נשים שיהיו מקבוצות מגוונות בחברה, אבל נשים. בנוסף, יש לזרז ולפשט את ההליך המשפטי. ההליך המשפטי מסורבל, פוגעני ולוקח לפעמים שנים, ופוגע בכך במתלוננים/ות וגם בחשוד/ה.

מהפכה היא אף פעם לא פשוטה. לפעמים זה מרגיש כמו להביא למשפט את ההורים שלך. את הדור שגידל אותך. אמנם בצדק הבאנו אותם למשפט, אבל זה עדיין לא פשוט.

• הכותבת היא שחקנית, מחזאית ובמאית