לורנס קורב לא זיהה את המספר כשהטלפון שלו צילצל בסוף השבוע שעבר. הוא ענה בכל זאת. בצד השני היה יונתן פולארד. עברו שנים מאז הפעם האחרונה שבה דיבר עם האיש שהורשע בריגול לטובת ישראל. אבל מי שהיה עוזר בכיר לשר ההגנה של ארה"ב בימי רונלד רייגן הוא אחד הראשונים שפולארד התקשר אליהם אחרי שחתך את צמיד המעקב שנאלץ לענוד בחמש השנים האחרונות.
"הוא רק רצה להגיד תודה", מספר קורב, איש מודיעין וביטחון אמריקאי שהקדיש 25 שנה מחייו בניסיון לעזור לפולארד להשתחרר. "הרגשתי הקלה כי זה באמת היה צריך לקרות מזמן. העונש שלו היה הרבה מעבר למה שהעבירות הצדיקו. וגם אחרי ששיחררו אותו הביתה לפני חמש שנים, כל העניין הזה עם הצמיד והעוצר בערב היה פשוט מגוחך".
איזה עונש הגיע לו?
"פולארד השיג הרבה מאוד חומר. אף אחד לא מתווכח על זה שהוא היה מרגל מאוד פורה. אני חושב שהוא היה צריך לקבל עשר שנים ועם התנהגות טובה היה יושב שבע. זה היה עונש הגיוני, אבל ישראל היא בעלת ברית כל כך קרובה ואנשים מאוד נפגעו ורצו לשלוח מסר".
כשקורב ביקר את פולארד בכלא בפעם הראשונה בתחילת שנות ה־90, הוא פגש אדם כועס מאוד שהיה מוכן ללכת עם הראש בקיר עד הסוף. הפעם הבאה שראה אותו הייתה לפני כעשור, ואז הוא היה אדם אחר לגמרי. "הוא ישב בתא צמוד לברני מיידוף", צוחק קורב, "ואמר שכל מה שהוא רוצה עכשיו זה לנסוע לישראל ולחיות חיים שקטים. לא היה לו יותר כוח להילחם. ראית אדם שהשנים בכלא הוציאו ממנו את האוויר. הם שמו אותו בבידוד, התייחסו אליו כאילו הוא ג'ק המרטש. זה היה אך ורק כדי לעשות ממנו דוגמה למה שיקרה למישהו ממדינה ידידותית שירגל בארה"ב".
שנת המרגל
עבור תומכים רבים שלו בישראל ובארה"ב, יונתן פולארד, שנעצר ב־1985, הורשע ב־1987 והפך ביום שישי שעבר לאדם חופשי - היה אידיאולוג תמים. יהודי שבסך הכל רצה לעזור לישראל, ומאסר העולם שאליו נשלח היה לא פרופורציונלי ונבע מנקמה. זה לא יכול להיות רחוק יותר ממה שחושבת, גם היום, קהילת המודיעין האמריקאית. לאורך עשרות שנים טענו כמעט כל המעורבים בעולם הביון בארה"ב כי פולארד היה "רודף בצע, אנוכי, נרקיסיסט וסובל משיגעון גדלות", ושהיקף ההדלפות שלו הצדיק את העונש.
"צריך לשים דברים בקונטקסט של התקופה", אומר קורב כשהוא מנסה להסביר כאיש משרד ההגנה לשעבר את הלך הרוח שלו ושל אחרים באותה עת. "1985 כונתה בפנטגון כ'שנת המרגל'. בתוך שנה גילינו מישהו שריגל עבור סין מתוך הממשל האמריקאי, קצין חיל הים שהעביר מידע על צוללות לברית־המועצות, ופולארד שריגל עבור מדינה ידידותית. הפוקוס שלנו אז לא היה ספציפית על יונתן. רצינו להבין איך קרה שכל האנשים האלה קיבלו סיווג ביטחוני. שינינו את כל התהליך, כי לפני כן היו שואלים מועמדים יותר על חיי המין שלהם מאשר על חשבון הבנק".
לעיתוי ''שנת המרגל" הצטרף הקשר ישראלי מיוחד. "כעסנו על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב־1981", מסביר קורב, "כי באותה תקופה ארה"ב תמכה בעיראק נגד איראן. בגלל ההפצצה חתכנו את אספקת המודיעין לישראל, וזה מה שדחף להפעלה של פולארד. מבחינת קהילת המודיעין כאן, ישראל סטרה לארה"ב פעמיים".
קורב שימש כעוזר לשר ההגנה, קאספר ויינברגר, בשנים 1985־1981. הוא עזב את התפקיד בסוף אותה "שנת המרגל". שנתיים אחר כך, כשקורב כבר לא היה שם, הגיע פולארד לעסקת טיעון עם ממשל רייגן, שמטרתה הייתה לשמור על הפרשה בשקט ולמנוע את הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה. ביום שבו אמור היה להיגזר עונשו של פולארד, שלח ויינברגר לבית המשפט הצהרה שבה ביקש לבטל את העסקה. "קשה לי", כתב ויינברגר, "להעלות על דעתי פגיעה גדולה יותר בביטחון המדינה מזו שנגרמה על ידי פולארד, לאור הכמות, החשיבות והרגישות הגבוהה של המידע שמכר לישראל".
להצהרה נוספו חלקים שנותרו חסויים עד היום. ולמרות שקורב מעולם לא קנה את סירנות האזעקה, ברור כי לדברים שאומר שר ההגנה יש משקל בלתי ניתן לערעור. "השופט אמר לפולארד 'תשכח מהעסקה, אתה הולך למאסר עולם'", אומר קורב, "לא עזרה העובדה שבזמן שיונתן המתין, הוא נתן ראיונות לוולף בליצר ומייק וואלאס. זו הייתה הפרה של ההסכם. בקיצור, הם זרקו עליו את כל הספר, זו הייתה נקמה הרבה יותר משזה היה צדק".
ועדיין, קורב אפילו לא חשב על פולארד עד 1990, אז פירסם ויינברגר ספר בשם Fighting for Peace, שסיכם את הקריירה שלו בפנטגון. קורב, שכבר חזר לעבוד באקדמיה, קרא את הספר וכיאה למוניטין ה"לא דופק חשבון" שיצא לו לאורך השנים, פירסם ביקורת לא ממש נלהבת על הבוס שלו לשעבר. הפרסום הזה, התברר, לקח אותו למסלול שלא תיכנן. "אבא של יונתן קרא את הביקורת והתקשר אליי. הוא שאל למה ויינברגר היה כל כך אכזרי לבן שלו. כתבתי לו בחזרה כאבא לאבא, ואמרתי שאני חושב שהמוטיבציה של קאפ הייתה פשוט להעמיד את ישראל במקום".
היו האשמות באנטישמיות.
"אני לא חושב, קאפ היה חצי יהודי. אני כן חושב שהוא נטר טינה בגלל הכוח של ישראל בפוליטיקה האמריקאית. אני זוכר פגישה עם נציגים ישראלים שבה נושא כלשהו עלה לדיון. קאפ אמר, 'אני לא יודע אם נוכל להעביר את זה בקונגרס', אז הישראלי ענה, 'אל תדאג, אנחנו נטפל בזה'. אני חושב שזה היה רצון להעמיד את ישראל במקום, וכמובן להעניש בחומרה על הריגול".
ויינברגר מת ב־2006, וקורב מעולם לא דיבר איתו על פולארד מאז סיום דרכם המקצועית המשותפת. "האמת היא שלא דיברתי איתו אחרי שעזבתי את הממשלה", הוא אומר, "הוא נתן לי מדליה כשעזבתי, וזו הייתה הפעם האחרונה שדיברנו. אני יודע שהוא לא אהב את הביקורת שלי על הספר שלו. הוא עשה עבודה טובה בהתחלה כשר ההגנה, אבל הסוף שלו היה עצוב".
השיחה עם אביו של פולארד הציתה משהו בקורב. הוא התחיל לעשות טלפונים וניסה לנצל קשרים עמוקים בפנטגון. "מה שהטריד אותי הייתה העובדה שוויינברגר אפילו לא הזכיר את פולארד בספר שלו", הוא אומר, "עשית כזה עניין מהפרשה ובסוף אתה לא מתייחס אליה בכלל? כששאלו אותו למה, הוא אמר שזה לא היה ביג דיל. אז למה עשית דבר כזה לבן אדם?"
קורב שוחח עם פולארד בטלפון, ביקר אותו פעמיים, הצליח להשיג תמיכה של בכירים בקהילת המודיעין ושל סנטורים בקנה מידה של ג'ון מקיין. כל זה לא עזר לחנינה או אפילו להקלה בעונש. קורב מטיל חלק לא קטן באשמה על ממשלת ישראל, שהתנערה מפולארד במשך 13 שנה אחרי מעצרו, והמשיכה לטעון כי פעל לבד, או בשירות של ארגונים אחרים.
"ביקרתי בישראל, דיברתי בכנסת, נפגשתי עם נתניהו ושמעון פרס", מספר קורב, "אמרתי לנתניהו 'אתה צריך להתנצל ולהחזיר את המידע שפולארד לקח'. אני זוכר שהוא אפילו ביקש ממני לעזור לו לנסח מכתב. העמדת הפנים כאילו פולארד לא פעל בשם מדינת ישראל רק הוסיפה שמן למדורה. כשהוא ניסה להיכנס לשגרירות בוושינגטון לפני שנעצר, הם היו צריכים לאפשר לו. הם היו צריכים לקחת אחריות, להתנצל ולהחזיר את המידע . הכל התחבר אז נגד פולארד וגרם לתגובת יתר. אפילו הקהילה היהודית לא תמכה בו".
למה?
"אני זוכר שהייתי באירוע עם הכומר ג'סי ג'קסון, שרץ בעבר לנשיאות, והוא אמר שאם פולארד היה שחור, הוא עצמו היה יוצא לרחובות כדי להפגין בשבילו. אבל ליהודים אמריקאים זה הרבה יותר קשה. הרבה אנשים גם ככה מביטים עליהם בעין עקומה וחושדים שיש להם נאמנות כפולה, אז ברור שהם לא יכלו לצאת להפגין בשביל מרגל ישראלי".
הנקודה הזו שמעלה קורב מתחברת לדברים שאמר ב־1998 סאמנר שפירא, היהודי הראשון בתפקיד ראש אגף המודיעין של חיל הים: "בין אם זו יוזמתו של פולארד ובין אם של הישראלים, הרעיון שיהודי אמריקאי ירגל אחרינו מוציא אותי מדעתי. זה מכניס את כל היהודים מתחת לענן. אנחנו עובדים כל כך קשה להגיע להיכן שאנחנו נמצאים, ואז בא מישהו כמו פולארד ודופק את זה. בלתי נסבל בעיניי שארגונים יהודיים יעמדו מאחורי הבחור הזה וינסו להפוך אותו לגיבור העם היהודי".
באותה שנה פירסם שפירא מאמר משותף עם שלושה ראשים אחרים של אגף המודיעין בחיל הים, ובו טענו כי "פולארד הציע מידע מסווג לשלוש מדינות אחרות לפני שעבד עבור הישראלים, והציע את שירותיו למדינה רביעית בזמן שהוא ריגל למען ישראל“.
"על גופתי המתה"
הפעם הראשונה שבה היה סיכוי של ממש שפולארד יקבל חנינה, הגיעה במהלך ועידת וואי ב־1998, כשביל קלינטון שקל לאשר את בקשתו של נתניהו ברצינות. קהילת המודיעין שוב הפעילה את כל כובד משקלה, כולל איום התפטרות של ראש הסי־אַיי־אֵיי, ג‘ורג' טנט, והמהלך טורפד. "צריך להבין שמבחינת קהילת המודיעין זה לא רק יונתן. אנחנו לא יכולים לקבל את זה מאף אחד", אומר קורב, "עד לא מזמן היה שם חשש אמיתי ששחרור מוקדם יעביר מסר שגוי לאנשי המודיעין של היום. זה אולי משהו שאני יכול להבין. אבל התירוץ של 'לפולארד עדיין יש מידע שלא היינו רוצים שיהיה אפילו בידי בנות הברית שלנו' זה סתם קשקוש".
הזעם המודיעני והביטחוני כלפי פולארד נמשך ממש עד הרגע שבו שוחרר מהכלא. ב־2013 כתב נואל קוך, שהיה בכיר במשרד ההגנה האמריקאי בימי התפוצצות הפרשה: "יונתן פולארד קיבל את מבוקשו: כסף, תכשיטים וטיולים תמורת הבגידה שלו; הוא קיבל את המגיע לו: מאסר עולם. בניגוד ליהודה איש קריות, שהיה לו את הכבוד להתאבד בבושה, פולארד חי בתקווה שמפעיליו יוציאו אותו כדי שיוכל ליהנות מהדירה שהוקצבה לו, מהכסף ששמרו לו ומקבלת הפנים של הגיבור שהבטיחו לו על בגידה בארצות־הברית".
גם ג'ו ביידן, אז סגן הנשיא והיום הנשיא הנבחר, אמר ל"ניו יורק טיימס" ב־2011 כי "הנשיא אובמה שוקל לתת לפולארד חנינה, אבל אמרתי לו שעל גופתי המתה. אם זה היה תלוי בי הוא היה נשאר בכלא לכל החיים'". מאוחר יותר אמר ביידן כי הציטוט הוצא מהקשרו, אבל קורב לא קונה את זה.
"כשלחצנו על אובמה לתת לפולארד חנינה, היה ברור שקהילת המודיעין עדיין לא מוכנה לאפשר את זה. בניגוד לאובמה, שהיה צעיר ולא סחב את משקעי העבר, ביידן זכר היטב את הפרשה ואת הכעס. בסוף פולארד קיבל את השחרור עם ההגבלות תחת אובמה, וזה הכי רחוק שאפשר היה להוציא מבחינה פוליטית".
לטראמפ הייתה מעורבות עכשיו?
"יש הערכה שהגיע איזה לחץ מלמעלה, אבל אני לא יודע בוודאות. ועדת השחרורים התברברה סביב זה כמה שנים, אז אולי עכשיו הייתה התערבות. אני חושב שגם ככה זה היה קורה. כשקלינטון רצה לתת לו חנינה לפני 20 שנה, עדיין היו במודיעין הרבה אנשים שזכרו וידעו ומאוד התנגדו. זה דור אחר עכשיו. ג'ייק סאליבן, שיהיה היועץ לביטחון לאומי של ביידן, הוא בן 43. מה לו ולפולארד".
טראמפ וביידן התחמקו
לורנס קורב, בן 81 מלא אנרגיה ועזוז, הרגיז הרבה אנשים במאבק שלו לטובת פולארד. הנטייה לא לשמור על הפה חסמה לו את הקריירה במקומות גבוהים בממשל האמריקאי. "ב־2007 קיבלתי טלפון מטוני לייק, שהיה היועץ לביטחון לאומי של קלינטון", מספר קורב, "הוא אמר לי 'אני רוצה שתבוא לפגוש את סנטור אובמה שחושב לרוץ לנשיאות, אולי תרצה לעבוד איתו'. פגשתי אותו והתרשמתי עמוקות. אז הצטרפתי לקמפיין וניהלתי את צוות מדיניות החוץ שלו. אחרי שאובמה נבחר, הוא החליט להשאיר את בוב גייטס כשר ההגנה. אבל גייטס הוא איש מודיעין זה עשרות שנים, והוא פשוט הטיל וטו על כל תפקיד שהייתי מועמד אליו. ג'ון פודסטה, שניהל את צוות המעבר של אובמה, אמר לי בפירוש, 'גייטס עושה איקס על השם שלך בכל רשימה'".
זה קשור לפולארד?
"אני לא יודע בוודאות, אבל לא יכול לפסול את זה. הרגזתי הרבה אנשים בקהילת המודיעין, אני לא מאוד פופולרי שם".
מתחרט שנכנסת לזה כל כך עמוק?
"לא התכוונתי להיות מעורב, אבל כשזה קרה חשבתי שיש לי מחויבות מוסרית בגלל הרקע שלי. זה היה עוול והייתי חייב לעשות משהו, ככה חונכתי. היה לי פוליו כשהייתי ילד, יכולתי לקבל שחרור ממלחמת וייטנאם, אבל לא הייתי מוכן לתת לאיזה בחור עני בלי הפריבילגיה שלי ללכת במקומי. אז הלכתי לווייטנאם וכשחזרתי גיליתי שאף אחד לא הלך. טראמפ התחמק וביידן התחמק, כולם התחמקו, אבל אתה מנסה לעשות את הדבר הנכון בחיים".
אתה מבין היום למה פולארד עשה את זה?
"אבא שלו אמר לי 'הוא לא היה צריך ללכת לעבודה כזו. הוא הרי נדחה על ידי הסי־איי־איי, זה לא היה בשבילו'. אני לא פסיכולוג, אבל אני חושב שהוא היה צעיר מבולבל שחיפש להיות חלק ממשהו יותר גדול ממנו. וחוץ מזה הוא קיבל כסף, 45 אלף דולר. בשנות ה־80 זה כסף טוב".
בהנחה שהוא יעלה לישראל, איך צריך לקבל אותו?
"כשביקרתי בישראל נדהמתי לראות את התמיכה בו. אני בהחלט חושב שמגיעה לו קבלת פנים נעימה, תנו לו פנסיה טובה, אבל אל תעשו ממנו גיבור, זה לא ראוי. הוא לא גיבור".
יש סיכוי שישראל עדיין מרגלת בארה"ב?
"תלוי מה ההגדרה של ריגול. אם יש אנשים בשגרירות שמקבלים איזה טיפ, זה לא ריגול. אני לא חושב שיש ריגול מאורגן של ישראל, או לפחות אני מקווה מאוד שלא. פעם אחת הספיקה".
