בשבת אחר הצהריים, ב־15 למאי האחרון, הטילו כלי טיס של חיל האוויר הישראלי פצצות, שימשיכו להדהד עוד שעות וימים אחרי שהתפוצצו. זה היה היום השישי למבצע שומר החומות, והפעם המטרה הייתה רגישה במיוחד: מגדל אל־ג'לאא בעזה. במגדל הזה שכנו כמה משרדים של רשתות תקשורת בינלאומיות, ביניהן 'איי־פי' ו'אל־ג'זירה', שאנשיהן קיבלו התרעה מקדימה כי עליהם לעזוב את המקום. אם עד אז העולם הגיב באדישות יחסית – ואולי אפילו בהבנה – לפעולה הישראלית ברצועה שהגיעה בתגובה לממטרי הקסאמים של חמאס, זה היה הסדק הגדול הראשון.
באותה עת, אלוף אהרון חליוה, מי שמיועד בקרוב להפוך לראש אמ"ן הבא, סגר שלוש שנים כראש אגף המבצעים של צה"ל. זה האיש שדרכו עוברת כל הפעילות המבצעית של הצבא, הגלויה והסמויה, כולל המבצע האחרון. וגם השבוע, בראיון בלעדי ל'7 ימים' ערב הכניסה לתפקיד המעריך הלאומי של ישראל, אין לו חרטה על הפעולה הזאת. "ערך חיי אדם חפים מפשע הוא החשוב ביותר, ומתקפה ללא שרוט אחד אפילו – לי אין בעיה עם זה", אומר חליוה. "יש מדינות שהיו תוקפות את המגדל הזה ככה, עם כל האנשים בתוכו. מאיתנו הם קיבלו המון זמן. שעות. אני יודע כמה זמן נדרש לפנות בניין כזה. התקפנו שם ככה, שאפילו בבניינים ליד לא נשרטו מאיזה חלון שנשבר מההדף".
אבל כששוקלים את הביקורת הבינלאומית שבהפצצת משרדי ארגוני תקשורת מול ההישג הטקטי של מיטוט המגדל, זה היה שווה?
"היו שם מטרות סופר־חשובות לצה"ל ואני חי עם זה בשלום. היה צריך לכבות את ה'קומקום' שפעל בבניין הזה, לפני שהוא יהפוך ל'קטר'".
ומה זה ה"קומקום" הזה?
"מערכות ל"א (לוחמה אלקטרונית) שהיו במגדל, שתכליתן לפגוע במערכות ההגנה האווירית שלנו. מי שצריך להגיד תודה על יעילותן של מערכות ההגנה האווירית שלנו, זה קודם כל חמאס. אם הן לא היו עובדות אצלנו, וכל מה שיורט היה פוגע בעורף הישראלי, כל המידתיות הייתה נעלמת וזה גם היה נתפס ומתקבל כלגיטימי. הייתי מפיל את המגדל בלי לפנות אותו".
× × ×
מבצע שומר החומות היה אקורד הסיום המאוד־רועש של כהונתו של אלוף חליוה כראש אגף המבצעים של צה"ל, אבל היו בשלוש שנים האלו לא מעט מבצעים אחרים, על רובם הוא איננו יכול לדבר. בעוד כמה שבועות הוא ייכנס ללשכתו החדשה בקריה, ויתיישב בכורסת ראש אמ"ן. אז תנוח על כתפיו גם האחריות הגדולה מכל: יום־יום, שעה־שעה, להעריך מכל מקורות המודיעין שזורמים אליו, מה הסבירות שישראל עומדת בפני מלחמה.
ב-10 במאי האחרון, כשהעימותים בהר הבית התלקחו, אתה חשבת שחמאס ישגר רקטות לעבר ירושלים?
"לא, לא חשבתי שיירו על ירושלים. חשבתי שסינוואר מכיר אותנו טוב יותר מאיך שהוא התנהג. בהתנהלות שלו הייתה סטיית תקן אמיתית. כן חשבתי שיירו על אשדוד, על אשקלון, על העוטף. אני לא ממש יודע מי קיבל את ההחלטה על הירי לירושלים, מוחמד דף או סינוואר, אבל כשהם שקלו את הדפ"א (דרך פעולה אפשרית) של ישראל בתגובה לירי כזה, המודיעין שלהם טעה בגדול. שם הם פיקששו. הם כנראה העריכו שישראל של אחרי בחירות, במצב כלכלי לא פשוט אחרי קורונה, עם חוסר יציבות לגבי הרכבת ממשלה ועסוקה בנושא הסכם הגרעין מול איראן, לא תנחית עליהם כזו מכה. כבר אחרי יומיים הם רצו לעצור ולהגיע להפסקת אש".
אז אתה שותף לתפיסה שחמאס מצטער על הרגע שבו הוא ירה על ירושלים.
"ההערכה שלי היא שאם יחיא סינוואר היה יודע מה תהיה התוצאה של שומר החומות הוא לא היה מבצע את ירי הרקטה על ירושלים. בסופו של דבר, לא ישראל שינתה את המשוואה, אלא סינוואר הוא זה ששינה בירי הזה את המשוואה, לרעתו. והוא יודע את זה היטב. אם הוא היה יכול, יותר מכל הוא היה רוצה לחזור ל־10 במאי, בשעה 17:59, ואז לבטל את הירי על ירושלים".
ובכל זאת, הייתה בציבור תחושה שעצרנו מוקדם מדי עם פחות הישגים.
"מועד עצירת המבצע היה תלוי רק בישראל. ניסו לאנוס אותנו לעצור אותנו בכל יום. עכשיו הדרך היחידה לממש את ההישג הצבאי שלנו שם היא מה נביא בהסדר. חודש אחרי המבצע, מה בעצם קרה בעזה? מרחב הדיג של הדייגים העזתים עדיין מצומצם מאוד, כמעט כל המעברים עדיין סגורים, וסחורות וחומרי בניין לא נכנסים. סינוואר הסיג את עזה לאחור, והוא יודע את זה. הוא למד את לקח הירי לירושלים. עובדה שהוא לא יורה יותר. רק בשבוע שעבר הוא קיבל עשרות חימושים על הראש על הפרחת בלונים".
תוך כדי המבצע, אתה אמרת שהישג יהיה שקט של חמש שנים. והנה, הפריחו בלוני תבערה ובתגובה תקפנו בעזה. איפה השקט?
"ירי מעזה בתקופה הקרובה לא ילמד על כישלון המבצע. בעיניי זה עדיין המשך של מבצע שומר החומות. ואם צריך יהיה לחזור ולהכות בו עוד יום־יומיים, אני אמליץ לרמטכ"ל להכות בכל הכוח. אם יירו בעוד חצי שנה – אני אודה שטעיתי".
ואתה, כראש אמ"ן הבא, אומר שאנחנו הולכים לחמש שנים של שקט מול עזה.
"אני מאמין שאפשר להגיע לחמש שנים של שקט מול עזה. שקט מוחלט. ככה חשבתי גם בסוף מבצע צוק איתן ומבחינתי לא טעיתי. צוק איתן הוכיח שהפעלת כוח יכולה להביא לריסון חמאס לשבע שנים. יש לו שם 14,000 רקטות והוא בוחר לשלוח אנשים לעימותים בגדר? מה זה אומר עליו? אני חלילה לא מזלזל בבלונים או ברקטות מדי פעם. אבל אנחנו מדינה מוקפת אויבים ויכולות, ואני לא פתרון מדיני, אני פתרון צבאי. ולדעתי, במכה שהוא קיבל במבצע עכשיו יש פוטנציאל לעלות ברמת ההידוק של השקט".
בשבוע שעבר נסע חליוה למצפור הר אדיר. שם, על רקע נוף דרום לבנון, העניק לחבריו לפלוגת הצנחנים בגדוד 202 – עד מתי פברואר 86' – את אות המערכה. "זו המחלקה שלי, שאני הייתי טירון בה", הוא מספר. "21 מתוך 23 חבר'ה הגיעו. אנשים בוגרים, רציניים. גם הם שאלו אותי שאלות דומות על שומר החומות. ועניתי להם: אנחנו חיים בסביבה רווית טרור. זה לא נגמר. אני יודע מה יש בלבנון, בסוריה, ביו"ש ובעזה. במציאות הזאת, שלוש שנים וחצי פלוס מינוס של יציבות ביטחונית – זה הישג אדיר. ואם לא משנים מהיסוד את התפיסה מול עזה עד לרמה של כיבוש שלה – אז אין מצב שלא תהיה הסְדָרה עם אויבינו. עם אויב עושים סוג מסוים של הסדרות. כמו זו שנעשתה אחרי צוק איתן באוגוסט 2014 בקהיר. אם הגענו למצב שנזקקנו לבצע את שומר החומות, אז צריך לדייק את ההסדרה. אבל בשורה התחתונה צריך לדאוג לשני מיליון האנשים שחיים שם".
אבל הסדרה – שאתה ואלופים נוספים כמו הרצי הלוי הם חסידיה – זה פחות או יותר מה שהיה עד עכשיו. וחמאס המשיך להתעצם תוך כדי. אולי טעיתם?
"אין קשר בין הסדרה להתעצמות. האויב מתעצם בכל מקרה. גם תוך כדי לחימה. צריכה להיות הסדרה, או לכבוש מחדש את הרצועה. צריך להבהיר לחמאס שכדאי להם לבחור במסלול של שקט. התנאי צריך להיות שקט מוחלט וגם צמצום התעצמות. שומר החומות יצר לישראל תנאים מעולים להשיג את זה. וגם אם זה יושג, זה לא ייגמר בזה. גם לראש אמ"ן הבא – אני – גם למחליפו וגם לבא אחריו, יהיו מספיק דיווחים לתת כל בוקר על רצון האויב להשמיד את ישראל. לא תהיה ידיעה על תחילת לימודי יהדות בעזה. עם זאת, עברנו שלוש שנים אחרונות, עם ארבע מערכות בחירות, ובאף אחת מהן הנושא הביטחוני לא היה מספר אחת".
"לדאוג לשני מיליון האנשים שחיים שם", זה להמשיך לאפשר להם לקבל את הכסף הקטארי, שבאמצעותו הם מתעצמים נגדנו?
"קודם כל, זה טוב שהקטארים נותנים את הכסף. אחרת מי ייתן כסף לעזה? בסוף זה ייצא מהכיס שלנו. אז שייתנו הקטארים. אבל צריך מנגנון חדש לאותו כסף קטארי. להסדיר מנגנונים טובים שיאפשרו את המצב שבו הכסף יגיע לכתובת האזרחית שלו. צריך לנצל את זה שהמכה שחמאס ועזה קיבלו בשומר החומות הייתה חזקה. חמאס לא השיג במבצע הזה שום הישג אסטרטגי. היה לו הישג קצר טווח של הירי לירושלים. אבל מצעד הדגלים התקיים כאן בשבוע שעבר, הדו־קיום, או בעצם התלת־קיום – יהדות, איסלאם, נצרות – נמשך, יש עליית יהודים להר הבית, וביו"ש המצב שקט ויציב".
וההישג של חמאס בקרב ערביי ישראל?
"לא חמאס היה זה שהעיר את ערביי ישראל. זה התחיל עוד לפני המבצע, על רקע יום ירושלים. אני גם לא רואה את ערביי ישראל היום, כשעזה תחת סנקציות ישראליות, יוצאים לרחובות. צריך לחזור לחיים. אנשים רוצים תמיד לתת לילדיהם קצת יותר ממה שלהם עצמם היה. זה הבסיס. אנשים רוצים לעבוד, להתפרנס, להביא אוכל הביתה. לא להתעסק בשאלות של איסלאם ושל אל־אקצה".
במהלך האירועים הקשים בערים המעורבות בזמן המבצע, נשקלה גם האפשרות לשלוח את חיילי צה"ל לרחובות.
"אני שמח שהם לא הופעלו. דנו בזה רבות. לשלוח שני גדודים לעכו או לחיפה. אני לא חושב שנכון שלובשי מדים יתעסקו באירועי פנים".
אז מה כן?
"צריך לבנות כוח מילואים, משהו בסגנון המשמר הלאומי, שיקבל ציוד בסיסי – לא טנקים ונמ"רים – אימון של שבוע בשנה והכשרה לטיפול בהפרות סדר, ושהוא ייתן מענה במקרים כאלה. אלה יכולים להיות לוחמים במיל', שיאומנו בקליעה, שיודעים מה זה אם־16 עם כוונות טלסקופיות. במהלך האירועים, היה למשל איום על הנוסעים מבאר־שבע לבסיס נבטים. אני לא רוצה לשלוח ככה ארבעה טייסים לבסיס תחת איום כזה, ולא רוצה לראות אישה שנוסעת הביתה לערד, ומפילים עליה עמוד חשמל. כוח כזה של 400־500 חבר'ה מיומנים משתלטים על הציר, ונראה אם מישהו ינסה להיכנס לשם. הם יכולים גם לסייע לעורף במלחמה. צריך לבחון את זה. הרי זה לא ייעלם. התופעות האלה עוד יחזרו".
× × ×
המיטוט של מגדל 'איי־פי' לא היה הפעם היחידה במהלך שומר החומות שבה נוצר מתח בין צה"ל לבין התקשורת הבינלאומית. יום לפני הפצצת המגדל, קידם צה"ל כוחות קרקע אל עבר גבול הרצועה, ופירסם בתקשורת הזרה הודעה לפיה החל שלב הכניסה הקרקעית. הרשתות הבינלאומיות הגדולות בעולם מיהרו לדווח על ההתפתחות המרעישה, מבלי לדעת כי נעשה בהן שימוש לתרגיל הונאה: בצה"ל ביקשו לגרום לאנשי חמאס לחוש מאוימים, ולהיכנס למערכת המנהרות המסועפת שמתחת לעזה, ה"מטרו" המפורסם, ואז להפציץ אותם ולגרום ללכידתם בבטן האדמה. "השלב הקרקעי" לא היה ולא נברא.
מבחינה פיקודית, חשוב לציין, יחידת דובר צה"ל שייכת לאגף המבצעים, כלומר הייתה בפיקודו הישיר של חליוה. אבל בראיון עימו, הוא איננו מסתיר את חוסר הנוחות שלו מהתרגיל. "שומר החומות רחוק מלהיות מבצע חף מטעויות", אומר חליוה. "הוא מתוחקר – ולעומק. מבחינת הפעלת אש, מודיעין, מבצעית, וגם תודעה והסברה. עשינו שגיאות, יש תובנות ולקחים. מינינו 20 צוותי בדיקה, שבראשם אלופים. אלוף (מיל') ניצן אלון מתחקר את נושא התודעה וההשפעה. נראה מה הוא יגיד".
והפעולה הזאת, שפגעה באמינות של דיווחי צה"ל, הייתה שווה את ההונאה של הכתבים הזרים לגבי כניסה קרקעית לכאורה של כוחות לרצועה?
"יש הרבה במה להתגאות, אבל אני ממש לא שמח לשמוע שהכשלנו והטעינו כתבים. אני מאוד מחשיב את אמון הציבור במוסד דובר צה"ל, אבל גם המוסד הזה מורכב מאנשים בשר ודם, שטועים לפעמים. 95 אחוז היה מוצלח מאוד, חמישה אחוזים טעינו, שגינו – נתקן".
אפרופו המטרו: בסופו של דבר התקיפה הזאת לא ממש הצליחה. איך אתה, כראש אגף המבצעים, מסביר זאת?
"יש הבדל בין תוכנית מבצעית, לבין פקודה מבצעית. ככה חונכתי. הסיכוי שפקודה תהיה זהה אחת לאחת לתוכנית, הוא קלוש עד לא קיים. זה תמיד תלוי הֶקשר ומרכיבים אחרים".
הפצצת ה"מטרו" הייתה פעולה אסטרטגית. לא "ביזבזתם" אותה? כי בסופו של דבר כוחות חמאס לא נמלטו בהמוניהם לתוך מנהרות, ואולי הבינו את ההונאה.
"ההחלטה לעשות את המבצע הזה, בנקודה כמו שהיא נבחרה, הייתה החלטה נכונה. אני לא יודע אם זו הייתה הנקודה המיטבית, אבל בהערכת המצב שלי, כראש אגף מבצעים, להפעילו בלילה הנתון – באותו יום חמישי – זה היה נכון מאוד. שעון החול כבר התחיל לתקתק, הייתה לנו הזדמנות לסכל מחבלים בתת־קרקע שהתקרבו לקיר (הכוונה למכשול שנבנה לאורך גבול הרצועה – י"י, ר"ו). האם הייתי רוצה שהרבה יותר מחבלים ייהרגו שם? ברור שכן. אבל אם ב־2015 הייתי אומר שנבצע פעולה כזו של תקיפת המנהרות, היו צוחקים עליי. לפני שבע שנים, בצוק איתן, הייתי יותר מ־50 יום בבור. ההתקדמות שעשינו מאז – בשבע שנים – היא אדירה. במודיעין, בהפעלת האש, במהירות, בקצב, בדיוק, בקטלניות, ועם מעט מאוד נפגעים לא מעורבים".
אז מה בשורה התחתונה? שומר החומות היה מבצע מוצלח לתפיסתך?
"שומר החומות עבד מצוין לדעתי. חמאס מודע לנזק שחטף ולחוסר הישגיו. תצוגת היכולת של צה"ל במבצע הרשימה גם את אויבינו. מה שקרה אחר כך זה קצת רעידות משנה, ויכול להיות שעוד נצטרך לחזור ולהשלים את הימים ה־11, 12, 13 וה־14 של המבצע. אבל צריך שיהיה שקט לתושבי הדרום. אם צריך לחזור לשם – נחזור. יש מטרות, יש בניינים. אבל עדיף תקופת שקט ארוכה".
בסיום שומר החומות, אחרי הפסקת האש, יחיא סינוואר יצא והסתובב בגלוי. למה לא סיכלנו אותו אז?
"אחרי שהושגה הפסקת האש בתיווך מצרים וארה"ב זה כבר הרבה יותר בעייתי, וצריך להחליט טוב מה יהיה המחיר של צעד כזה. האם יחיא סינוואר הוא בן מוות? התשובה היא כן".
× × ×
הוא בן 54, נולד וגדל בחיפה. הבכור מבין ארבעה ילדים להורים שעלו בשנות ה־50 ממקנס שבמרוקו. "אבא עלה במסגרת עליית הנוער. בודד, בלי הוריו. היה חלק מאירועי ואדי סאליב, שנא את הפנקס האדום. אמא עלתה כמה שנים מאוחר יותר".
עד כמה אתה, כבן לעולים ממרוקו, נתקלת בנושא העדתי?
"הנושא העדתי לא העסיק אותי מעולם, חוץ מבדיחות הדעת. סיפורי אבי על שנות ה־50 ומפא"י. אני, בחיי ובשירותי הצבאי לא הכרתי ישראל הראשונה או ישראל השנייה. הכרתי רק ישראל אחת וזו ישראל שלי. חוץ כמובן מיתרון האוכל המרוקאי ויכולות הבישול המופלאות של אמא שלי. הצבא הוא כור ההיתוך הגדול ביותר. אשתי הראשונה ואשתי הנוכחית, למשל, הן אשכנזיות מובהקות".
האב עבד ככימאי בחברת צים, האם הייתה עקרת בית. חליוה הנער למד בבית הספר התיכון אליאנס בחיפה. "אז כמעט ולא הייתה מודעות ולא אבחונים, אבל יש לי הפרעת קשב קשה", הוא מודה. "לפחות פעם בשנה קראו להורים שלי לבית הספר כדי להגיד להם שמהילד שלהם לא ייצא כלום, ושכדאי שילך לבית ספר מקצועי. מי שעזרו לי שם היו אמא של מפקד 8200, שהייתה אז המורה שלי, והמנהלת אלקה (אסתר) וייס, אשתו של יו"ר הכנסת לשעבר, שבח וייס, שאיפשרו לי להמשיך ללמוד בבית הספר. לימים, כשהייתי מח"ט הצנחנים, הוזמנתי לבית הספר להרצות לתלמידים. כמובן שאמרתי להם, מול כל התלמידים: 'אני מזכיר לכם שאמרתם שלא ייצא ממני כלום'".
בחיפה דבק בו חיידק הים, ועד היום הוא גולש, אבל בפברואר 1986, הוא דווקא התגייס לכוחות הקרקע, גדוד 202 של הצנחנים. חצי שנה אחרי, החל הפרק שייצרב בו לתמיד: לבנון. חליוה: "מארבי ארטישוק (אמצעי ראיית לילה – י"י, ר"ו), פצועים, יורים, מחבלים. אני זוכר בחורף 1987 איך היינו עושים מארבים ליליים עם צד"ל, כי חיזבאללה התחיל לתקוף אותם. הם פחדו להישאר בלילות במוצב ועוזבים אותו, אז אנחנו באנו להיות איתם".
פחד?
"לא. לא היה פחד. ההפך. אני זוכר שפעם כבר יצאתי הביתה לראות את אבא שלי, שעבר אירוע לב. עמדתי בתחנה, ופתאום הג'יפ של המג"ד הגיע לתחנה ואסף אותי חזרה לגדוד. נכנס לנו איזה מבצע באותו הלילה. ואחרי כמה שעות כבר שכבנו במארב בסלוקי, מחכים למחבלים, ולא פחדתי. הרגשתי גאווה. שקראו לי, שהיו צריכים אותי".
הוא יצא לקורס קצינים, וחזר ל־202, הפעם כמפקד מחלקת מרגמות של המסייעת. אחד המבצעים הראשונים שלו היה מול האויב שילווה אותו מאז ועד היום: חיזבאללה. הקצין הצעיר חליוה יצא במאי 1988 למבצע חוק וסדר, פשיטה על בסיס חיזבאללה באזור מיידון. "שם גם ראיתי חייל פוחד לראשונה. לא הבנתי. יצאנו למיידון. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במוות, שמאז לא מרפה ממני. ההלוויה הראשונה בחיי. כמה כבר היו מאז", הוא נאנח, "אלוהים ישמור".
שלושה ימים ארכו הקרבות במיידון. כ־50 מחבלי חיזבאללה נהרגו, ובסיסם הושמד. צה"ל איבד שלושה מחייליו: סרן ציון מזרחי, סמל מרקו ברנשטיין וסרן בועז רביד ז"ל.
"ציון מזרחי היה מפקד הפלוגה שלי", אומר חליוה, והכאב עדיין ניכר בו. "הוא בחר בי להיות מ"מ אצלו. הכרנו בחיפה עוד לפני השירות. היה את פאב 'האחוזה', היינו מבלים שם כנערים. אני במבצע הזה הייתי מפקד כוח הצלפים והמאגיסטים. הכוח הזה הרג הכי הרבה מחבלים באותו מבצע. שם ראיתי לראשונה מחבלים חובשים את עצמם בתוך שיח. הבנתי שהאויב הוא בדיוק כמונו. זה היה האירוע המבצעי העוצמתי הראשון שלי. ומשם חזרתי ללוויות".
חליוה התקדם במעלה הדרגות בגדוד, יצא ללימודי מדעי המדינה בבר־אילן, וחזר לתפקיד הרל"ש של אלוף פיקוד צפון, איציק מרדכי. "כרל"ש של מרדכי למדתי מה זו עייפות של אלוף. הוא היה ישן בג'יפ – אבל היו לו שני חוקים: אחד, כשהילדים מתקשרים, לא חשוב איפה אני ומה אני עושה, מפריעים לי ונותנים לי לדבר איתם. שניים, תמיד תעירו אותי לפני שער הבסיס. הוא מעולם לא נכנס לבסיס כשהוא ישן. תמיד עצר, פתח חלון, דיבר עם הש"ג. התעניין בשלומו. זה נשאר בי עד היום. בכל שער. לא חשוב באיזה תפקיד או דרגה אתה – אל יגבה לבבך".
הוא המשיך לטפס מתפקיד לתפקיד, עד שמונה לקצין אג"ם של הצנחנים. "אחרי כמה חודשים ביקשתי להשתחרר", הוא מחייך. "הרגשתי מיצוי. לא נהניתי בתפקיד. יצאתי לחל"ת מהצבא. הייתי אז בן 29".
באותה שנה, 1996, חזרה לחייו מי שהפכה להיות אשתו הראשונה ואם שני ילדיו הגדולים (נועה בת ה־22 ואורי בן ה־19), אשת התקשורת שירה מרגלית. "כשאני הייתי מ"מ צעיר, שירה הייתה חברה של מ"מ מקביל אליי. היא הייתה אז הפקידה של מח"ט הצנחנים שאול מופז. הפקידה השנייה שלו, ששירתה איתה בלשכה, הייתה אז החברה שלי.
"בשבעה של אבא שלי, שירה באה לנחם אותי – ונשארה שנה. הפכנו לחברים. אני בדיוק הפכתי למ"פ המסייעת, הייתי מגיע הביתה פעם בשלושה שבועות. היא הייתה באה אליי למוצבים. עשתה איתי יום כיפור במוצב צבעוני. הייתה לה אוטוביאנקי קטנה", הוא צוחק. אחרי שנת חברות נפרדו חליוה ומרגלית, אבל ב־1996 חודש הקשר ובספטמבר 1997, "בדיוק ביום ההולדת של שירה", הם התחתנו.
"בתקופת החל"ת עבדתי בחיי הלילה. עם רל נדל (בעל מועדונים ידוע בתל־אביב). שנים אחר כך עוד היו שמועות שאני שותף במועדונים", הוא מחייך. אבל החיידק הצבאי עדיין קינן בו, וכשקיבל הצעה לחזור ל־202, הפעם כמפקד הגדוד, הוא אמר יפה שלום ללילות במועדונים, וחזר ללילות במארבים.
את כוכבי, הרמטכ"ל לעתיד חליוה הכיר עוד קודם, אבל כשמוּנה למפקד בא"ח צנחנים (בסיס אימונים חטיבתי) הקשר התהדק, והשניים נחשבים עד היום למקורבים מאוד. בין תפקיד לתפקיד, חליוה נישא בשנית, ולו ולאשתו ורד יש כיום שלושה ילדים: מאיה (14), רועי (13) ואריאל בת השש.
אחרי שהיה מפקד בה"ד 1, מונה למח"ט הצנחנים. פה גם החל השם שלו לבצבץ בתקשורת. אחת הפעמים הייתה כשצוטט כמי שאומר שהוא "אינו סובל" את מסלול בני הישיבות ("ביינישים", בסלנג הצבאי).
אתה עדיין חושב ככה?
"מה שאמרתי אז, ומה שאני חושב היום, זה שצריך להיות שוויון בשירות. לכולם. נשים, גברים, ביינישים, חרדים, חילונים. בבסיס, צבא העם צריך להיות זהה מבחינת אורך השירות. יש לך עודפים? תקצר את משך השירות. בתפקידים שאתה יודע שמראש תצטרך יותר – תחתים מראש לקבע. אבל שכולם יעשו שירות שווה. משם הגיע מה שאמרתי אז".
גם הבת שלך הגיעה לכותרות בעניין דומה: כשהייתה מדריכת צניחה, דווח שחיילים חרדים שהיא הדריכה, בחרו במופגן להפנות אליה את הראש, כי היא אישה.
"לא התרגשתי. יש אירועים כאלה. זה חלק מהמורכבות של שירות צבאי, בצבא שמורכב מהחברה שאנחנו חיים בה. הצבא הוא כור היתוך, אז המורכבות הזאת מתרחשת. פעם מסתובבים לחיילת, פעם יש בעיה של אוכל. כראש אט"ל (אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה) התעסקתי בלארגן נעליים שיתאימו לחיילים שהם טבעונים. זו המורכבות וזה גם מה שאמרתי אז לנועה".
× × ×
לא מעט אנשים היו מתייחסים בביטול לכינויים שחליוה עדיין משתמש מהם, כמו "צבא העם" ו"צה"ל ככור היתוך". בעידן שבו שיעורים גדלים והולכים של צעירים לא מגויסים כלל, וכשבחלקים גדולים מהאליטה הישראלית מיתוס הלחימה מפנה מקום לחלומות על אקזיט מ־8200, הביטויים האלו אולי נשמעים לא מעודכנים. אבל חליוה מאמין בהם, וחושב אפילו שצה"ל צריך להפוך, "לליבה שממנה יבואו המקצועות הנדרשים למדינת ישראל".
איך?
"חסרים אחים ואחיות במדינה? בואו, תדחו שירות, ותלמדו על חשבון מערכת הבריאות. אחר כך תעשו רק שירות חובה במקצוע. אם נרצה אתכם לקבע, נציע לכם, וכמובן בשכר. אם לא – תשתחררו עם מקצוע ועם ניסיון, ישר למערכת הבריאות. אותו דבר לגבי נהגי משאיות או אוטובוסים, למשל.
"גם את החיילים העורפיים כדאי לעודד ללמוד בזמן השירות. לבנות מסלול של מימון השכלה מהמדינה. לעומתם, הלוחמים יקבלו את מימון הלימודים כשישתחררו, אבל גם נניח תוספת של מלגת קיום כמו שכר מינימום, לכל תקופת הלימודים".
אבל אם יש מסלול שנותן לי מקצוע לכל החיים, למה שאלך להיות לוחם?
"חייבת להיות דיפרנציאציה גדולה יותר לכיוון הלוחמים. אני, כראש אמ"ן הבא, אומר שחייל בגדוד 13 הוא לפני חייל ב־8200. החשיבות של לוחם גולני, תותחנים, שריון או כל סטי"ל, צריכה לבוא לפני 8200 מבחינת תגמול. המדינה חייבת להוקיר את הלוחמים שלה, אחרת יום אחד נהיה במקום לא טוב. ולמי שחושב שהאתגרים הביטחוניים נגמרו, אני מזכיר את החודש שעבר, את הצפון. לא חסר".
לאחרונה פירסם 'ידיעות אחרונות' נתונים המראים כי רוב ברור מאנשי היחידות הטכנולוגיות, 8200 ושות', מגיע מיישובים מבוססים בעיקר מאזור המרכז. חליוה מאמין שהתוכנית להוריד את בסיסי אמ"ן דרומה, לנגב, תשפיע מאוד על המאזן הזה. "נפתח כיתות סייבר ביישובי הסביבה, גם אצל הבדואים, וככה נביא אלינו את אנשי האזור".
וזה יעזור?
"אין ספק שחלק ממעבר אמ"ן לנגב יביא לשם יותר מהפריפריה".
עכשיו, כראש אמ"ן, הוא יידרש לכמה מהסוגיות הקריטיות והחשובות שעומדות בפני ישראל, ובראשן: המרוץ של איראן לפצצה הגרעינית.
בעודנו יושבים כאן ומשוחחים, בווינה מדברים עם איראן על הסכם גרעין חדש. איך לדעתך ישראל צריכה לפעול בנושא?
"יש קונצנזוס במערכת הביטחון – ולא רק – שישראל צריכה לעשות הכל, ויותר, כדי למנוע התגרענות איראנית, אם לא רוצים לחזור למקום של איום קיומי. צריך לסמוך על עצמנו. לא לשים מבטחנו באיש. גרעין לאיראן, משמעותו עוצמה גרעינית מולנו, ומטריית הגנה לשאר אויבינו. לכן צריך הסכם שיבטיח טוב יותר שלא תהיה התגרענות, ובמיוחד לאורך זמן. צריך להפעיל הכל, כדי להשפיע על משהו שקשור לגורלך. חלק מהטילים של איראן יכולים להגיע לאירופה. לכן החובה שלנו היא להשפיע גם שם".
אפשר לפעול צבאית מול איראן? יש לנו יכולות?
"יש לנו תוכניות. היום, כשאני לא בדרג הלוחם, ה'מחסנית' שלי היא התוכניות של צה"ל. יש לנו מענה מבצעי. עסקתי בזה כראש אגף מבצעים, וגם מחליפי יעסוק. אין תוכנית מבצעית שלא נשענת על יכולות קיימות. אני לא רוצה להיכנס לשיטות, אבל היכולות קיימות היום ויהיו קיימות בצורה מושלמת יותר בטווח זמן הקרוב".
חזית נוספת היא ההתבססות האיראנית בסוריה. היא נבלמה?
"בנושא של מניעת התבססות איראן בסוריה, היו לנו הישגים אדירים. עסקתי בזה המון. יצטרכו הסדר מדיני מול סוריה ודרך זה להוציא משם לגמרי את האיראנים. באמצעות מנגנון שיצרנו של מניעת חיכוך מול הרוסים ושיח פורה איתם, יכולנו להפעיל כוח. הֶסדר מול סוריה הוא תהליך של שנים, לא של יום. אבל אין כיום בסוריה אפילו אחוז אחד מהיכולות החיזבאלליות שיש בלבנון".
ולגבי פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה?
"גם בתחום פרויקט הדיוק היו לנו הישגים רבים, אבל אתגר משמעותי עוד לפנינו. האטנו מאוד את הפרויקט, אבל יש עוד הרבה מה לעשות. לא עצרנו אותו, וצריך להמשיך להאט אותו".
מה דעתך, כראש אמ"ן הנכנס, על ההתנהלות בפרשת 'הקצין X'?
"אני עדיין לא בקיא עד הסוף בפרשת הקצין. ממה שאני כן יודע, רמת הנזק שנעשתה היא חמורה מאוד. אפילו עם עצמי, בלילה, אני לא מדבר על מה שהוא עשה. אף אחד לא מכחיש: מעשים חמורים מאוד. נקודה. אבל עצם העניין שקצין בזמן מעצר במתקן צבאי מוצא את מותו, הוא דבר רע מאוד שצריך לתחקר. וזה לא חשוב אם זה קצין מאמ"ן או חייל בשריון. אסור שדבר כזה יקרה.
"צריך מצד אחד לתחקר מה קרה באותה יחידה ולמה הוא עשה מה שעשה, ולתחקר בצורה הכי מעמיקה למה הוא מת. אפשר היה למצות את הדין איתו גם בלי שיאבד את חייו. זה רע מאוד שהוא מצא את מותו תחת ידי צה"ל.
"אמון הציבור בצה"ל הוא בעיניי אחד הדברים החשובים ביותר לצבא עצמו. זו גם אחת הסיבות שאני מתראיין. המצב הביטחוני מאוד משפיע על הנושא הזה. ב־2006, אחרי לבנון השנייה, כשהציבור הרגיש שיש בעייתיות, ראינו את זה בירידה באמון הציבור ובמוטיבציה לקצונה.
"החברה שלנו הולכת והופכת יותר ויותר ביקורתית בכל יום. זה בסדר גמור, כי זה מחייב אותנו להשתפר בכל פרמטר אפשרי. אמא שלי, למשל, לא שאלה מה נותנים לי לאכול בצבא. אמון הציבור בצבא חייב להיות גבוה, וצריך לעבוד בזה. זה לא מובן מאליו. לכן אני חי בשלום עם החלטות על תחקירים חוזרים בפרשות כמו פציעתו של עילי חיות (לוחם מגלן שהפך למשותק במהלך אימון), או רון עובד ז"ל, שנהרג מהידרדרות אוטובוס במיון צנחנים".
ומה שתוכלו לפרסם מהתחקיר על מות הקצין X, תשחררו לפרסום?
"כן. כשתסתיים חקירת מותו של קצין המודיעין, צריך יהיה לחשוף את ממצאיה לציבור".
בתפקידי האלוף שלך, היית מפקד אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, מפקד אגף מבצעים, עכשיו אתה בדרך לאמ"ן. איך לא היית אלוף פיקוד?
"הייתי מאוד משפיע ומשמעותי בתפקידים שעשיתי, ואני ממש לא מצטער. אדם צריך לדעת להסתכל במראה ולראות במה הוא הכי טוב ומשפיע".
ואם לא היית מקבל את ראש אמ"ן היית עוזב?
“כן. אם לא הייתי מקבל את ראשות אמ"ן, הייתי הולך הביתה".
אבל בלי תפקיד אלוף פיקוד, אתה לא עלול לאבד את הסיכוי להיות רמטכ"ל?
"החשיבות וההשפעה בתפקידי ראש אמ"ץ וראש אמ"ן, לא פחותות ממפקד פיקוד. אני מזכיר לכם שהיה רמטכ"ל שהגיע מחיל האוויר. אפשר להיות רמטכ"ל בלי להיות אלוף פיקוד".
