ג'ו ביידן בנה קריירה כפוליטיקאי קלאסי של השיטה הישנה בוושינגטון. כן, יש לו פה גדול ונטייה להתנסחויות לא דיפלומטיות, אבל הוא היה וושינגטון בכל הווייתו. רחוק מאוד מהצדדים האידיאולוגיים של השמאל האמריקאי, וקרוב הרבה יותר ל"שיטה" שברק אובמה ולאחר מכן דונלד טראמפ התיימרו לחסל; זו השיטה של הון־שלטון, של שותפות גדולה בין רפובליקנים ודמוקרטים ולא תמיד למען האינטרס הציבורי, של לוביסטים ופגישות בחדרים אחוריים. הקמפיין שניהל למועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות היה מיינסטרימי למדי, רחוק מאוד מברני סנדרס והתחייבויות למהפכה.
אבל מהפכה זה בדיוק מה שהוא מספק. ביידן מהמם את המערכת האמריקאית בדרכים מגוונות בחודשים האחרונים, מהתוכנית שלו לשנות את הכלכלה ואת החברה כך שיתאימו לעתיד עם כמות נמוכה דרמטית של פליטות גזי חממה, דרך ההשקעות הנרחבות המתוכננות בתשתיות שכדוגמתן ארצות־הברית לא ראתה עשרות שנים וכלה במאבק המתפתח שלו מול העסקים הגדולים של אמריקה.
במהלך סוף השבוע הוא חתם על צו נשיאותי גורף המכיל סעיפים רבים, קטנים וגדולים, שממוקדים בתאגידים שהיו בעלי הבית של אמריקה – וזה לא שינה אם הנשיא היה ג'ורג' בוש, ברק אובמה או דונלד טראמפ. בין 36 ל־60 מיליון עובדים אמריקאים, לדוגמה, כבולים בחוזים שאוסרים עליהם ללכת לעבוד אצל המתחרים של המעסיק שלהם לתקופת זמן מסוימת. ולא מדובר במנהלים בהיי־טק או מפתחים בחברות תרופות; גם חברות בנייה מכניסות סעיפים כאלה, ואפילו רשתות של מזללות ג'אנק־פוד. המשמעות הפשוטה היא שעובדים כאלה מתקשים לנצל את הניסיון הנרכש שלהם כדי לקחת עבודה במשכורת גבוהה יותר, כי יש להם חוזה כובל; והם לא יכולים לבחור במעסיק שאיננו דורש חוזה כזה, כי הענף כולו מכיל את ההתניה הזו, שלמעשה פוגעת בחופש העיסוק שלהם.
עניין אחר הוא ביטול דרישות ל"רישיונות" כדי להשתתף בשוק העבודה בתחומים מסוימים (אלה יכולים לדוגמה להגביל את יכולתם של מעצבי שיער לעבור בין מדינה למדינה, או מורים). חלק אחר בצו הנשיאותי יגביל את יכולתן של ספקיות האינטרנט לגבות דמי ביטול מצרכנים שמבטלים את החוזה שלהם איתם. הצו קורא למשרד התחבורה לקבוע תקנות שיחייבו חברות תעופה להשיב כספים לנוסעים שיש עיכוב בהגעת המטען שלהם, או שלא סופקו להם השירותים שהובטחו בטיסה.
חלק מהמרכיבים האלה נשמעים מובנים מאליהם בישראל או באירופה; לא בארה"ב, שבה הצרכנים הפכו לאסקופות נדרסות של תאגידים שהפעילו מכונה משומנת של לוביזם אימתני בוושינגטון.
"קפיטליזם אמיתי תלוי בתחרות פתוחה והוגנת", אמר ביידן כאשר חתם על הצו. הוא אמר על חלק מתאגידי הענק ש"במקום להתחרות על צרכנים הם צורכים את מתחריהם, במקום להתחרות על עובדים הם מוצאים דרכים חדשות להתגבר על העבודה (המאורגנת)". הוא הוסיף שקפיטליזם ללא תחרות איננו קפיטליזם "אלא פשוט ניצול".
הבית הלבן תידרך אחרי האירוע שמעשיו של הנשיא ביידן הם במסורת של הרוזוולטים: טדי רוזוולט ששבר את כוחם של קרטלי ענק, ופרנקלין דלאנו רוזוולט שפעל להשתית את כללי ההגבלים העסקיים, כך שצרכנים לא ייפגעו מכוחם של תאגידים עוצמתיים. אגב תאגידים כאלה, אפל, פייסבוק וגוגל לא שמחו לגלות את ההדגשה של הצו הנשיאותי סביב צורך ב"פיקוח גובר" על מיזוגים, "בפרט על ידי פלטפורמות אינטרנטיות חזקות, ובפרט רכישת מתחרים, מיזוגים סדרתיים, צבירת דאטה, תחרות על ידי 'מוצרים חינמיים' וההשפעה של אלה על פרטיות משתמשים".
הצו של ביידן, בחלקו הגדול, איננו קובע פעולה מעשית אלא קורא לסוכנויות הפדרליות השונות ליזום פעולות שכאלה. במובן הזה הוא יותר הצהרת כוונות מאמירה מחייבת; אך כאשר הנשיא אומר אותו, בעצמו, המשמעות ברורה – ומהפכנית.
