שיר מלחמה

אולימפיאדה היא סיר לחץ שאין כמותו, וזה בהחלט הולך ומחמיר עם השנים. הציפיות העצומות והמתח תמיד היו חלק מהמשחק, אבל ככל שהשנים עוברות המכבש התקשורתי הופך למאסיבי יותר ויותר, ויחד עם הביקורות חסרות הגבולות ברשתות החברתיות, קשה מאוד לספורטאי להתמודד עם המצב ביום־יום, בטח כאשר הוא כבר מגיע לכפר האולימפי.

לטאמירה מנסה־סטוק מארה"ב יש דרך נהדרת להתמודד עם זה – את הפרפרים בבטן היא מוציאה דרך הגרון. המתאבקת בת ה־28 הנפלאה, אלופת האולם מ־2019 במשקל עד 68 ק"ג, הפכה לאחת הדמויות הצבעוניות בטוקיו בזכות מכשיר קטן, שאתם מכירים אותו מאחד משני צדדיו: או שהוא גרם לכם להתקשר למשטרה, או שבגלל שהשתמשתם בו מישהו התקשר למשטרה להתלונן עליכם. כן כן, מכונת קריוקי.

זה מה שטאמירה לקחה איתה לטוקיו, רק כדי להפחית את רמות הלחץ. היא סיפרה: "לא רציתי סתם לשבת בחדר שלי, וככל שהזמן עובר להיכנס לחרדות מכך שאני עומדת להשתתף באולימפיאדה, אז שלושת הדברים הראשונים שארזתי היו מכשיר הקריוקי שלי, אקס־בוקס ונינטנדו סוויץ'". במחנה האימונים היא שיגעה את החברים כדי שיצטרפו אליה, ועל פי הדיווחים שרה במשך שעות מדי יום – קאנטרי, רוק, ראפ וכמובן שגם גוספל, בתור נוצרייה אדוקה.

נראה שהמהלך הגאוני עובד מבחינת ההרגעה, כי מבחינה מקצועית לא היה ספק שהיא באה לטוקיו כאחת הטובות בעולם. והיום היא תעלה לגמר במשקל שלה מול בלסינג אובורודודו הניגרית, כדי שהשיר הבא שלה, כמובן שאחרי ההמנון, יוכל להיות Gold של ספנדאו בלט (סתם הצעה שלנו, לא יודעים אם היא מכירה באמת).

EPA

שמחת חיים

מנסה־סטוק היא אדם מיוחד, מלאת שמחת חיים והתלהבות. כאשר דיברה עם התקשורת אחרי העלייה לגמר, היא הדגישה את תפיסת העולם שלה: "באתי כדי ליהנות מהמסע". היא הבליטה כל מילה בנפרד כדי שיבינו אותה. היא יודעת עד כמה חשוב לנצל כל רגע וליהנות, כי החיים בלתי צפויים.

אביה של טאמירה היגר לארה"ב מגאנה בגיל 30. הוא היה המעריץ הגדול ביותר שלה, ודחף אותה להתחרות. כשחזר הביתה אחרי אחת התחרויות שלה בתיכון, הוא נהרג בתאונת דרכים. היא לא נשברה, המשיכה להתקדם בענף, להתחרות בכל העולם ולהצטיין בשבילו. היא גם מדגישה שהיא "52 אחוז גנאית", כדי לשמור על המורשת שלו, לצד הייצוג של המולדת שלה. "אני אוהבת להראות את הכישרון שאלוהים נתן לה", אמרה השבוע, "ותמיד מופתעת מחדש ממה שאני מסוגלת לעשות".

היא בכלל התחילה כאתלטית, עד שהבנות בנבחרת בבית הספר התחילו להיטפל אליה, ואחותה התאומה הציעה שתלמד להגן על עצמה ותעסוק בענף פיזי יותר. עכשיו היא שרה כל הדרך לפודיום, אולי אפילו לראש שלו.

המגדר והמשחקים

אתמול היה יום מיוחד מאוד באולימפיאדה מבחינת ההתמודדות של עולם הספורט עם שינויים בספקטרום המגדרי. הדיון כיום סובב שני נושאים מרכזיים – ההשתתפות של טרנסג'נדרים, והתחרויות של נשים שנולדו עם רמות הורמון גברי גבוהות – ושניהם עלו על הפרק בטוקיו.

קודם כל הייתה זו מרימת המשקולות מניו־זילנד, לורל האברד, הטרנסית הראשונה בתולדות המשחקים. היה מרתק לעקוב אחרי הדרך שלה לטוקיו, הביקורות, האהדה, החשש של המתחרות בנוגע ליתרון פיזי אפשרי שלה. הכל התנקז לתחרות במשקל 87 ק"ג פלוס – בו האברד סיימה את המסע בכישלון אדיר. המשקולנית בת ה־43 סיימה אחרונה במוקדמות, ללא תוצאה, אחרי שהפילה בניסיון הראשון ב־120 ק"ג, נפסלה בניסיון השני ב־125 ונכנעה בניסיון השלישי והלא מוצלח. כל הנוכחים באולם, מכל המשלחות, נעמדו על רגליהם לאחר שהודחה והריעו לה.

העניין השני נוגע לכריסטין אמבומה וביאטריס מאסילינגי מנמיביה, שיתחרו היום בגמר ריצת ה־200 מטרים לנשים, בו יפגשו את האלופה האולימפית ב־100 מ' וסגניתה, איליין תומפסון־הרה ושלי־אן פרייזר־פרייס הג'מייקניות. שתי האתלטיות מנמיביה הן רצות 400 מ' במקור, אך כמו במקרה של קאסטר סמניה מדרום־אפריקה, הטסטוסטרון בגופן מוגבר במיוחד. החוקים קובעים כי נשים תחת הגדרה זו לא יכולות להתחרות במרוצים מ־400 מ' ומעלה, כך שאמבומה ומאסילינגי החליטו להירשם לריצת ה־200 – והצליחו בגדול. מאסילינגי בת ה־18 גם תקפה: "אני לא מבינה מאיפה ממציאים חוקים כאלה. זה פשוט אכזרי".

אגב, רצת ה־800 סמניה לא משתתפת במשחקים, ובכך לא תוכל להגן על מעמדה כאלופה אולימפית, אחרי מדליות הזהב בלונדון 2012 ובריו 2016. הוועד האולימפי קבע כי רצות במצבה הרוצות להתחרות במרחקים מעל 400 חייבות ליטול תרופות להפחתת טסטוסטרון, אך היא מתעקשת על כך שהיא אישה לכל דבר ומסרבת להיענות לכללים. הערעור שלה לקראת טוקיו לא הצליח.