מבחן הנעליים של בנט וביידן

שני ממשלים חדשים יצאו השנה לדרך מלווים בתקוות גבוהות: הממשל האמריקאי של ג'ו ביידן והממשל ישראלי של נפתלי בנט. המון הפריד ביניהם, מאידאולוגיה מכוננת עד גיל המנהיג, אך איחד אותם הרצון העז להיפטר מקודמיהם השנואים: ממשל טראמפ בוושינגטון, ממשל נתניהו בירושלים.

בראשית כהונותיהם נישאו השניים על גלי תמיכה נלהבת והתחילו לממש את הבטחות הבחירות שלהם. אלא שכעבור זמן מה הדברים השתבשו בגלל תסמונת דומה: במקום לשאול מה אני יכול לעשות כדי להשיג את מטרותיי, ביידן ובנט שאלו שוב ושוב מה אני יכול לעשות אחרת ממה שקודמי היה עושה. "רק לא סגר כמו ביבי", נשבע בנט, למרות שסגר הוא אמצעי מקובל לבלימת המגפה ועלותו למשק בחודש החגים הקרוב נאמדת בכ־5 מיליארד שקלים בלבד, 0.3% מהתוצר המקומי. "רק לא כוחנות ביחסים בינלאומיים כמו טראמפ", נשבע ביידן, למרות שמפגן כוח משכנע של מעצמה דמוקרטית מול יריבים אכזריים וחמקמקים הוכיח את עצמו כמונע טרגדיות היסטוריות.

התוצאות לא איחרו לבוא, והן לא חיוביות, בלשון המעטה. בפגישתם המתוכננת של ביידן ובנט בשבוע הבא בוושינגטון הם יחליפו, בלית־ברירה, חוויות מרות ותחושות תסכול. לא פסגת מנצחים. מסתבר שהנעליים שנכנסו אליהן, נעלי טרמפ וביבי, לא תואמות את מידותיהם ואת מבנה הרגל שלהם וגורמות להם למעוד מעידות קשות. לא מוגזם לצפות שבתום הפגישה יבטיחו האחד לשני להשתחרר מהצל של קודמיהם ולהזמין לעצמם בדחיפות נעליים מנהיגותיות חדשות לפי מידתם־הם.

הבריחה הגדולה

אפגניסטן, שארגון הטרור האיסלאמי טאליבן השתלט עליה השבוע, נמנית עם אחת מחמש המדינות העניות בעולם. ההכנסה לנפש: 450 דולר לשנה, 1% מההכנסה לנפש בישראל. אין בה תעשיות, אין תשתיות, אין פיתוח. תוחלת החיים נמוכה להחריד, 53 שנים. 60% מהאוכלוסייה לא יודעים קרוא וכתוב. היצוא היחיד – לצד שטיחים – הוא אופיום ממנו מפיקים את הסם המסוכן הרואין; אפגניסטן היא ספקית אופיום מספר 1. זו לא איראן, שבעת השתלטות חומייני עליה ב־1979 הייתה הכלכלה המתקדמת והמתועשת במזרח התיכון, עשירה באוצרות טבע ובאנשים משכילים. באפגניסטן אין אוצרות ואחרוני המשכילים נמלטים ממנה על נפשם. בלי סיוע חוץ (שהגיע ל־40% מהתוצר) היא צפויה לקרוס.

רק 1,800 חיילים אמריקאים נשארו באפגניסטן באוגוסט השנה, לעומת 140,000 ב־2013. כולם בתפקידי שמירה, הדרכה ואימון. לא לוחמים בשטח כבר שבע שנים. אבל עצם נוכחותם, אמרה ב-סי־אן־אן כריסטיאן אמנפור, הרתיעה את טאליבן ושימשה גורם אזורי מרסן ומאזן. העזיבה האמריקאית הכאוטית הראתה שלממשל ביידן לא אכפת מכך. לא אכפת לו שארגון ג'יהאדיסטי יהיה בעל הבית באפגניסטן, יעשה ממנה מרכז־על עולמי לטרור וינהיג משטר של אימה, רדיפות והוצאות להורג.

נותר רק לקוות שלשכנותיה – רוסיה, סין, איראן ופקיסטן – כן יהיה אכפת, מטעמים אנוכיים, מעתיד אפגניסטן.

והרי התחזית

"תחזיות הצמיחה העולמיות להמשך השנה", אומר פרופ' ליאו ליידרמן, חבר סגל החוג לכלכלה באוניברסיטת תל־אביב ויועץ כלכלי ראשי לבנק הפועלים, "יעברו תיקונים כלפי מטה. החזאים מסתכלים על התחדשות המגפה והאיומים שהיא גוררת וברור להם שקצב ההתרחבות הכלכלית המסחרר שאפיין את הקיץ ייבלם בסתיו. הצמיחה של הכלכלות המובילות צפויה להיות הרבה יותר איטית, הצריכה הרבה יותר מרוסנת והאבטלה לא רק שלא תצטמצם עוד, אלא עלולה לגדול מחדש. בסין הענקית מתחולל בכלל מפנה רב־עוצמה באסטרטגיה הלאומית, מפתיחות להסתגרות ולשליטה מוחלטת של המנגנון המפלגתי בענפי משק המתקדמים. תהיינה לכך השלכות מדאיגות גם על כלכלת ישראל, בנוסף לגל קורונה רביעי וההגבלות לבלימתו".

את הערכותיו השמיע פרופ' ליידרמן, לדבריו, ב"סבב שיחות עם שר האוצר ליברמן ובכירי המשרד", אחדים מהם תלמידיו מהאוניברסיטה.

מה דעתך עליהם?

ליידרמן: "אני מתרשם שהגה המשק נמצא בידיים מקצועיות. ידיים טובות. אבל מטריד אותי היעדר סדר עדיפויות בתוכניות האוצר הרבות. הפיזור על סף הבלגן מסיט את תשומת הלב הממשלתית להמון רפורמות שונות שדחיפותן בהחלט לא אחידה. המלצתי לבני שיחי, לכן, להתמקד בשלוש המצוקות הכי חשובות כלכלית וחברתית. ראשונה היא מצוקת הדיור; הזינוק הלא־נגמר במחירי הדירות בארץ מסוכן מכל הבחינות. הסוגיה השנייה היא מצוקת התשתיות והתחבורה. ישראל מפגרת בתחבורה בכלל ובתחבורה הציבורית בפרט שנות דור אחרי המערב, פיגור הפוגע בפריון העבודה, בבריאות העם, בפיתוח פריפריה ועוד.

"הנושא המרכזי השלישי הממתין לטיפול דחוף הוא הפער הכלכלי בין המגזר הערבי למגזר היהודי. היחסים ביניהם התפוצצו לכולנו בפרצוף בימי מבצע שומר חומות. בתמונות מלוד, עכו וערים מעורבות אחרות גילינו שבנוסף לסיכונים חיצוניים יש לנו גם סיכון אסטרטגי פנימי. גילינו פצצת זמן מתקתקת שצריך לפעול לנטרולה על־ידי השקעה ציבורית מאסיבית, פרו־אקטיבית, בקהילייה הערבית.

ומה השיבו באוצר?

"סדר עדיפויות זה מקובל גם על אנשי המקצוע הבכירים באוצר. הבעיה היא שלחוק ההסדרים הוכנסו סעיפים רבים שאין טעם אמיתי להתעקש עליהם כעת, כמו פתיחת ענף החקלאות ליבוא מלא, היטל על ביטוחי בריאות או שינוי באופן התמיכה בקרנות פנסיה. המהלכים הללו יכולים לחכות. האוצר והממשלה חייבים לקדם בשנתיים הקרובות בכל הכוח השלטוני פתרונות מעשיים לשלוש המצוקות האקוטיות".

מהי בעיניך הסכנה העיקרית ליציבות כלכלית גלובלית?

"התנהלות הבנקים המרכזיים. הבנקים המרכזיים בעולם הכניסו את עצמם למלכוד שאין ממנו מוצא קל וספק אם יש בכלל מוצא שלא יגרום למשבר. מ־2008 וביתר שאת מפרוץ מגפת הקורונה הם שומרים בקנאות על ריבית מאד־מאוד נמוכה, קרובה לאפס ומתחת לאפס, ובמקביל קונים בשוק ההון אגרות חוב של ממשלותיהם במאות מיליארדי דולרים – ובכך ממנים את הגרעונות התקציביים. זו הדפסת כסף תחת שם אחר. התוצאה מעוררת צמרמורת: המאזן של הבנק הפדרלי המרכזי האמריקאי, המורכב בעיקר מאגרות חוב של ממשלת ארה"ב ושל חברות ממשלתיות שונות, גדל פי 10, מ־900 מיליארד דולר ל־9,000 מיליארד דולר. בה בעת הלכה לאיבוד העצמאות המהוללת של הבנקים המרכזיים. הם נהיו המממנים האוטומטיים של תקציבי הממשלות".

אבל בכך בלמו נפילה למשבר כלכלי כמו ב־1929.

"בהחלט מנעו, וטוב שמנעו. אלא שבחלוף הסכנה הברורה והמיידית הם כבר לא מסוגלים אפילו לשקול העלאת ריבית גם כשהתעסוקה כמעט מלאה והמשקים צומחים מהר. ראשי הבנקים המרכזיים התמכרו לריבית אפסית ולמימון הגירעונות הממשלתיים, והתוצאה היא אינפלציה.

איפה האינפלציה? ההתייקרויות מקורן בבעיות של היצע ואספקה, לא ביקוש יתר.

"אני מתכוון לאינפלציה מסחררת במחירים של נכסים, מנדל"ן ועד מניות. מדד המניות המובילות בבורסות האמריקאיות עלה מ־2010 עד 2021 ב־320%. בזכות מה? בזכות אדי הדלק של הריבית הנמוכה. בדירקטוריונים של בנקים מרכזיים נשמעו באחרונה יותר ויותר קריאות להעלאת ריבית, אך זו הופכת – שוב – לבעייתית ומאתגרת במיוחד לנוכח התחזיות להאטה".

"כשהכסף מתגלגל ברחובות", מזהיר פרופ' ליידרמן, "לא מפתיע שהיחס החוב ציבורי/תוצר מקומי בארה"ב מגיע ל־135%, בצרפת ל־117%, ובבריטניה וקנדה ל־110%. אבל החובות של הממשלות פחות מדאיגים; הן תמיד יכולות להעלות מסים. מדאיגים מאוד החובות המצטברים של התאגידים, של המגזר העסקי, רובם בריבית משתנה. היא נמוכה היום – ולא לנצח. מה יקרה ללווים כשהריבית תעלה? לאלו קשיים ייקלעו??".

גם בנק ישראל מחזיק את הריבית נמוכה מאוד למרות שמדד המחירים לצרכן כבר עולה בקצב של 2%.

"קשה עד בלתי אפשרי לנהל מדיניות מוניטארית עצמאית במדינה קטנה ופתוחה כמו שלנו. ידי בנק ישראל כבולות על־ידי ההתנהלות של הבנק המרכזי האמריקאי והבנק המרכזי האירופי. תאר לך מה היה קורה לו הנגיד פרופ' אמיר ירון היה מחליט להקדים את כולם ולעלות את הריבית בישראל. שער השקל היה מזנק, הייסוף משתולל והיצוא, שהוא מנוע הצמיחה, חוטף מכה".

"קהיליית מדעני הכלכלה", מסכם פרופ' ליידרמן, "מגששת את דרכה במציאות שלא הכירה ושלא תואמת את המודלים שהיו מקובלים בזרם החשיבה הכלכלית המרכזי. נצטרך לחזור ללוח החלק ולהמציא תיאוריות חדשות כדי להבין ולהסביר את התופעות שכה מדהימות אותנו".

לא נרים ידיים

"בשביל הרוב הגדול של יהודים יוצאי פולין וצאצאיהם הפונים לבתי משפט פולנים בתביעה להשבת בעלות על נדל"ן", אומר גדעון טיילור, יו"ר הארגון היהודי העולמי להשבת רכוש (איל"ר), "המניע בכלל אינו כלכלי. השווי העכשווי של הרכוש שהם תובעים נמוך במקרים רבים מהוצאות המשפט ושכר הטרחה של עורכי הדין. המניע הוא רגשי: הבית בפינת רחוב צדדי בעיר שדה פולנית נידחת או בעיר גדולה כמו קרקוב הוא הקשר האחרון של התובעים עם המורשת בת 1,000 השנים של הוריהם הורי־הוריהם והדורות הרבים של יהודי פולין. הם נלחמים באולם בית המשפט על השריד האחרון הקושר ביניהם לבין יהדות זו שמנתה 3.5 מיליון והושמדה ב־90%".

אז למה לחסום אותם? הרי עד כה פנו לבתי משפט פחות מ־2,000 תובעי רכוש יהודים וזכו בו כמה מאות.

טיילור: "שאלה טובה. לו היה לממשל הפולני עניין לקדם את המעמד הבינלאומי של ארצו, הוא היה דווקא ממנף את הקשר של יוצאי פולין ברחבי העולם לארץ מוצאם, כפי שבא לידי ביטוי גם בתביעות להשבת בעלות. היה פועל במרץ להופכם לשגרירים של רצון טוב ולמליצי היושר שלה. אבל הרשויות הממשלתיות בוורשה עושות בשנים האחרונות בדיוק את ההפך, והחקיקה האחרונה הפוסלת את האופציה של פנייה לבית משפט פולני בתביעה להשבת רכוש על סמך טעויות, סטיות ועיוותים במסמכי ההחרמה וההלאמה הפולניים, מעידה על כך".

מהי המשמעות המעשית של החקיקה?

"מיליוני היהודים שהושמדו והמעטים ששרדו ועזבו את פולין הותירו רכוש ששכניהם הפולניים פלשו אליו והתמקמו בו. לאחר שחרור פולין מהנאצים וכינון משטר קומוניסטי, נכסים אלו הועברו בשנים 1947 עד 1952/54 לבעלותה של המדינה פולנית, בלי שזו הקפידה לבדוק את מסמכי הבעלות המקוריים. תקרא לזה החרמה או הלאמה, לא משנה – עובדה היא שהפולשים המשיכו להתגורר בהם ולשלם דמי שכירות למדינה.

"לאחר נפילת הקומוניזם התעוררו לפעולה בעלי הרכוש החוקיים ויורשיהם. ממשלות פולין אמרו להם אז: 'אם אתם רוצים את הרכוש בחזרה, פנו לבתי משפט והוכיחו שההלאמה לא הייתה חוקית, שנפלו בה פגמים יסודיים ודרשו לבטלה'. זה היה עד כה חלון ההזדמנויות היחיד הפתוח להשבת הרכוש – לא רק ליהודים, גם לפולנים בפולין ובפזורה - והוא ננעל עתה בטריקה. אנחנו בוחנים דרכי תביעה חלופיות".

שר החוץ יאיר לפיד רואה בתיקון החקיקה ביטוי בוטה נוסף להתחמקות של הממשל הפולני מהכרה בחלקם של פולנים ברדיפות, הסגרות ורצח יהודים בשנות הכיבוש הגרמני ובהשתלטות פראית על רכושם. הקואליציה השולטת בפולין הופכת את ארצה, כתב, ל'מדינה אנטי־דמוקרטית', כינוי לגנאי שמשתמשים בו גם עשרות מיליוני פולנים המתנגדים לממשלתם. מעללי ממשלת חוק וצדק הלאומנית־פופוליסטית להגבלת חופש העיתונות, לפגיעה בעצמאות המערכת המשפטית ולפוליטיזציה של ההיסטוריה מהדהדים בעוצמה שלילית באירופה ובארה"ב ומוציאים לה שם רע.

למרות המחאות והצעדים הדיפלומטיים, הממשל הפולני לא ייסוג מהחקיקה. מה אם כן ניתן עוד לעשות?

"בשיחות עם בכירי הממשל בוורשה הם הסבירו לנו, זה לא צעד נגד יהודים, לא חלילה צעד אנטישמי. אנחנו רק מיישמים את העיקרון הידוע של ודאות משפטית. הרי אי־אפשר עד אינסוף לערער על מהלכים של ממשלים קודמים, יהיו אלה שגויים ככל שיהיו, ולכן קבענו את הגבול של 30 שנים לערעור. ואני השבתי להם בפשטות: מה שלקוי כל־כך בהתנהגות של ממשלות פולין זה לא תיקון החקיקה האחרון, אלא העובדה שעד כה לא הוקם אצלכם מנגנון כלכלי חוקי לתשלום פיצויים לבעלים וליורשים של הרכוש היהודי. לא הנאצים הלאימו אותו, פולנים. בכך צריכה להתמקד כעת הדרישה היהודית והישראלית, בתשלום פיצויים, עדיף על־ידי הקמת קרן פולנית ייעודית.

"שיטת הפיצוי, הגובה שלו ומשך תשלומו", ממשיך טיילור, "פתוחים לדיון, אך מראש אסור שתישען על אפליה גלויה או סמויה".

לא מדובר בנטל שהכלכלה הפולנית תתקשה לשאת אותו. הפיצוי, בסופה של ההתחשבנות, יהיה הרי יותר סמלי ממעשי.

"שיהיה ברור - את התביעות המוצדקות של שורדי השואה ויורשיהם אי־אפשר לבטל בחקיקה חד־צדדית. נושא הרכוש הפוסט־יהודי בפולין לא ייעלם ולא ישקע בשכחה, מפני שהוא בעיקר רגשי, לא משפטני־נדל"ני. אנחנו לא נרים ידיים".