אמסלם מזיק למבקרי מערכת המשפט

נשיאת בית המשפט העליון, אפשר להניח, מכירה את דברי החכם מכל אדם: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ, פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ". כך שחסד עשתה אסתר חיות עם דודי אמסלם כאשר ענתה לו. היא כועסת, ובצדק, אבל גם מתייחסת אליו. וטוב עשה יו"ר האופוזיציה, בנימין נתניהו, כאשר הסתייג מאמסלם. זה מפני שהוא רוצה עסקת טיעון, טענה מקהלת הפרשנים. אז מה? ההסתייגות חשובה בלי קשר למניעים שלה.

זו דילמה לא פשוטה. האם כל נהמה ראויה לתגובה? הדילמה מסתבכת, משום שראשית, כדי להבין את אמסלם צריך לשים לב לרומן של איתמר בן גביר עם הליכוד. ועוד נחזור אליו. ושנית, גם לנהמות, לפעמים, יש בסיס. הרי ספק אם יש ויכוח על כך שיותר מדי שנים התנהלה מערכת המשפט בכלל, ובית המשפט העליון בפרט, על בסיס של "חבר מביא חבר". ולא היה צורך להמתין להשתלחות של אמסלם כדי לדעת שיש בעיה. גם כאשר הושמעה ביקורת עניינית, מפי פרופ' דניאל פרידמן, ענה לו השופט המנוח מישאל חשין בהשתלחות משלו: "מי שירים יד על ביתי אני אגדע את ידו". חשין היה משוכנע שבית המשפט העליון הוא נחלה פרטית של האוליגרכיה. ומי שלא רצה לשמוע את דברי הטעם של פרידמן מקבל עכשיו את דברי הבלע של אמסלם.

שופטי בית המשפט העליון אינם מלאכים ועמדות שיפוטיות לא נהנות משום חסינות מביקורת, שנכתבת גם בכתבי עת משפטיים. חילופי מהלומות מופיעים גם בפסקי דין, בין שופטים שמביעים עמדות שונות תוך כדי מחלוקת קשה. אז היכן הבעיה עם אמסלם? הבעיה היא שיש הבדל בין ביקורת, שהיא נשמת אפו של השיח הדמוקרטי, גם בענייני משפט, לבין נאום הבלהות והגזענות של אמסלם. בדיוק כשם שביקורת לגיטימית על ישראל לא יכולה להצדיק אנטישמיות.

חציית הקווים, בין שיח ביקורתי לשיח מסית, היא תופעה מוכרת. פה ושם זכה אמסלם לתמיכה דווקא מהשמאל הפרוגרסיבי, שתומך בתיאוריית הגזע הביקורתית (CRT). זה לא שהיא פסולה מעיקרה. יש לה גם טענות רציניות, על כך שאפליה וגזענות הן לא רק מה שבא לידי ביטוי בחוקים ובתקנות. ההגמוניה השולטת, טוענת התיאוריה, מתאפיינת בגזענות מבנית, שמורגשת יותר במבחן התוצאה. אלא שגם התיאוריה הזאת, כמו הרבה תיאוריות, הידרדרה למחוזות הזויים ואפלים. למעשה, מספיק לצווח "גזענות" כדי להפוך לצודק, ודי להיות בצד שנחשב, לא בהכרח בצדק, לחלש, כדי להפיץ טענות מופרכות. התוצאה היא, שבמקום מאבק בגזענות אנחנו זוכים להשתקת השיח הענייני ולמטחים של גזענות הפוכה.

המהומה הנוכחית התחילה בעקבות עתירה של אמסלם לבג"ץ, בדרישה למנות את המנכ"ל בפועל של התעשייה האווירית, בועז לוי, למנכ"ל קבוע. לא רק שלוי עצמו לא עתר, אלא שאמסלם אפילו לא טרח לצרף אותו כמשיב. ועל רקע מבול העתירות המיותרות, טוב עשה השופט דוד מינץ שדחה את העתירה של אמסלם בהחלטה קצרה, שש שורות אורכה. אבל אמסלם לא התגולל על מינץ, שבכלל נחשב למינוי של הימין, שתומך בצמצום זכות העמדה. הוא התגולל על הנשיאה. זכות העמידה אכן ראויה לצמצום, אבל היא ממילא לא קיימת במקום שבו בעל העניין עצמו יכול לעתור. והוא לא עתר. העתירה השנייה, נגד השר זאב אלקין, בטענות של חשד לפלילים, נדחתה בנימוק של אי־מיצוי הליכים. למעשה, רוב העתירות מהסוג הזה, 800 מתוך 1,500, במהלך שנה אחת, נדחות או נמחקות על הסף.

למעלה מעשור היה אמסלם מבכירי מפלגת השלטון, ואחד ממקורביו של נתניהו. עשר שנים שבהן אנשי הליכוד לא עשו הרבה. חברי הכנסת של הימין היו יכולים לקדם, למשל, את חוק יסוד החקיקה, שהיה אמור לרסן את האקטיביזם השיפוטי. הם היו יכולים לעסוק גם בנושא הרגיש של מינוי שופטים, כדי להשיג הרכב קצת יותר מאוזן. והם לא עשו הרבה, בעיקר מפני שכל עוד לא התחילו חקירות נתניהו, נתניהו לא רצה שום שינוי. איילת שקד, כשרת משפטים, דווקא עשתה משהו. אם יש היום הרכב שופטים קצת יותר מאוזן, גם אם לא מספיק מאוזן, זה בעיקר בזכותה. אבל היא לא התגוללה ולא עסקה בהסתה.

אמסלם איננו כסיל. אחרי שלמעלה מעשור הליכוד לא הוביל את השינוי, הוא יודע שההסתה העדתית שלו בוודאי לא תגרום לשינוי. העניין הוא שאמסלם רואה את בן גביר, שהופך לגיבור בקרב חלקים מהליכוד, וליבו נחמץ. זה בן גביר, ולא חברי הכנסת של הליכוד, שהתקבל בהתלהבות בהפגנה המדולדלת משהו ביום חמישי האחרון. לשם נושבת הרוח הרעה. גם אמסלם רוצה משהו מהתהילה. התחרות קשה, ויש צורך במנות הולכות וגדלות של הסתה.