ידה על העליונה
קטנג'י בראון־ג‘קסון למדה ועבדה והצטיינה וצברה רזומה ומוניטין שהיו צריכים לסלול לה דרך חלקה לבית המשפט העליון, אבל אמריקה המפולגת לא עשתה לה הנחות עד הרגע האחרון. אחרי שצלחה את התקפות הרפובליקנים, היא תהפוך בקרוב לאישה השחורה הראשונה שמתיישבת על כס השיפוט הרם בארה״ב, ותנפץ תקרת זכוכית בת 233 שנה. בעקבות מה שחוותה על בשרה, היא בוודאי יודעת שהמסע לתיקון עוד ארוך
לפני שש שנים התפנה מושב בבית המשפט העליון של ארה״ב כשהשופט השמרן המיתולוגי אנטונין סקאליה מת במפתיע. בית המשפט נותר בחלוקה שווה, ארבעה שופטים שמרנים וארבעה ליברלים, ולנשיא ברק אובמה ניתנה אז הזדמנות להטות את הכף לכיוון הליברלי, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים.
בעודו מתלבט את מי למנות, קיבל אובמה מכתב המלצה. ״אדוני הנשיא היקר״, קרא אובמה את כתב היד הילדותי, ״בזמן שאתה שוקל מועמדים למלא את מושבו של השופט סקאליה, אני רוצה להוסיף לרשימה את אמי, קטנג'י בראון־ג‘קסון, שופטת בית המשפט המחוזי. אני, בתה, ליילה ג'קסון בת ה־11, מאמינה מאוד שהיא תתאים מצוין לתפקיד״.
אמא של ליילה, שופטת שחורה, כוכבת עולה ופופולרית בצד הליברלי של קהילת המשפט האמריקאית, אכן הייתה ברשימה הקצרה הסופית של הנשיא השחור הראשון. בסופו של דבר החליט אובמה לבחור במריק גרלנד, גבר לבן עם מוניטין של איש מרכז. הוא קיווה שכך יקבל מהקונגרס, שהיה אז בשליטה רפובליקנית, אישור מהיר. זה לא קרה. לא רק שגרלנד לא אושר, הוא אפילו לא זכה לשימוע בקונגרס, ובית המשפט העליון נותר במצב של שוויון 4-4 במשך יותר משנה. אחרי שדונלד טראמפ ניצח ב־2016, מיהרו הרפובליקנים למנות את השופט ניל גורסאץ׳ למושב שאמור היה להיות של גרלנד, והחזירו את השליטה בעליון לשמרנים.
שש שנים אחרי, קטנג'י בראון־ג׳קסון היא הוכחה שלפעמים באמת כל עכבה לטובה. בקיץ היא תהיה האישה השחורה הראשונה שמתיישבת על כס בית המשפט הגבוה בארה״ב, ותשבור תקרת זכוכית בת 233 שנה, מאז הוקם העליון ב־1789. כמו כל ״השחור הראשון״ באמריקה - משחקן הבייסבול ג׳קי רובינסון, דרך השופט העליון ת׳ורגוד מרשל ועד אובמה – נשאר לה מרווח אפסי לטעויות והיא הייתה צריכה להיות טובה פי שניים. היא עמדה בדרישות, זה עדיין לא עשה לה את הדרך קלה יותר.
הבטחת בחירות
בפברואר 2020, קצת אחרי תחילת הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לבחירת המועמד שירוץ מול טראמפ, היה מצבו של ג׳ו ביידן עגום מאוד. הוא הפסיד באיווה ובניו־המפשייר, ונזקק נואשות לניצחון גדול בפריימריז של דרום־קרוליינה כדי לשמור לעצמו סיכוי. היסטורית, דרום־קרוליינה ובסיס המצביעים השחור הגדול שלה קובעים בסופו של דבר את המועמד הדמוקרטי. רגע לפני ההצבעה שם, במהלך עימות מול מועמדים דמוקרטים אחרים, הבטיח ביידן למנות שופטת שחורה לעליון. זה היה שילוב של פוליטיקה נואשת עם אמונה אמיתית כי באמת הגיע הזמן. כמה ימים אחר כך ניצח ביידן בדרום־קרוליינה בהפרש גדול, והשאר היסטוריה.
ביידן נכנס לבית הלבן כשבית המשפט העליון נמצא בשליטה שמרנית מוחלטת, 3-6. הליברלים יודעים כי הם עומדים בפני שנים קשות מאוד בעליון, שבין היתר יכללו, כמעט בטוח, ביטול של חופש ההפלות כבר בחודשים הקרובים. תחושת הדיכוי הזו, יחד עם הביקורת הגלויה יותר ויותר על סירובה של האייקון רות ביידר־גינסבורג לפרוש במהלך כהונתו של אובמה, ולאפשר לו להחליף אותה בליברל צעיר – הביאו בשנה האחרונה ללחץ מסיבי על השופט הליברל סטיבן ברייר לפרוש. בינואר אכן הודיע ברייר בן ה־80 על פרישה, וביידן ניגש למלא הבטחת קמפיין וגם להשלים לעצמו חתיכת מורשת: גבר לבן מבוגר ששימש סגן לנשיא השחור הראשון, מינה סגנית נשיא ראשונה (שחורה אף היא), ועכשיו ממנה אישה שחורה ראשונה לבית המשפט העליון.
רוב הרפובליקנים בסנאט הבהירו מראש שהם מתכוונים להצביע נגד המועמדת, כל מועמדת, עוד לפני שביידן בכלל החליט במי לבחור. הסנאטור רוג'ר וויקר ממיסיסיפי אמר כי ״ההבטחה של ביידן למנות אישה שחורה היא אפליה מתקנת, בלי קשר לכישורים לשבת בעליון״. אבל הבחירה בבראון־ג׳קסון משכה לגמרי את השטיח מתחת לטיעון הזה. היא נחשבת – אפילו בעיני מומחי משפט שמרנים – לאחד המועמדים עם הרזומה המרשים ביותר בהיסטוריה של בית המשפט: מתמחה אצל אותו ברייר שהיא עומדת להחליף, סנגורית ציבורית, שופטת בית המשפט המחוזי, חברה בוועדת העונשים של ממשלת ארה"ב ושופטת בית המשפט לערעורים פדרליים, השני בחשיבותו בהיררכיה האמריקאית.
קטנג׳י בראון נולדה ב־1970 בוושינגטון הבירה לאב עורך דין בכיר ואם מנהלת בית הספר. היא גדלה במיאמי וכשהיועצת בתיכון המליצה לה לכוון לאוניברסיטאות ברמה קצת פחות גבוהה מהרווארד, בראון־ג'קסון חייכה והלכה להצטיין בהרווארד. שם היא בנתה לעצמה מוניטין גם כמוח מבריק וגם כאקטיביסטית, שבין היתר הובילה הפגנות נגד סטודנט שתלה בחלון המעונות שלו את דגל הקונפדרציה.
היא סיימה עם תואר במדעי המדינה והתפרנסה מהופעות סטנדאפ והצגות תיאטרון מחתרתיות. ב־1993 חזרה להרווארד, הפעם לבית הספר למשפטים, שאותו סיימה ב־1996. בסך הכל יצאה מהרווארד עם שני תארים: אחד השיגה בהצטיינות, את השני בהצטיינות גבוהה, והתקבלה מיד לעבודה בלשכת השופט בראייר בבית המשפט העליון. באותה שנה גם נישאה לפטריק גרייבס ג'קסון, מנתח בכיר מבוסטון, והפכה להיות קטנג׳י בראון־ג׳קסון.
לאחר מכן עברה לשוק הפרטי, אבל ב־2003 ויתרה על משכורת גבוהה כדי להיות חברה בוועדת העונשים של ממשלת ארה"ב – הסוכנות שמעצבת קווים מנחים לעונשים פליליים בבתי משפט פדרליים. כעבור זמן קצר עזבה והסבירה כי ״החלטתי שאני חסרה הבנה מעשית של הצורה בה עובדת מערכת המשפט הפלילית הפדרלית, וצריכה ללכת לבלות קצת בתעלות״. לשם כך החלה לעבוד כעוזרת סנגורית ציבורית בוושינגטון, וייצגה לקוחות מעוטי יכולת מול בית המשפט לערעורים, שעל הכיסא שלו התיישבה 15 שנה מאוחר יותר.
ב־2010 חזרה בראון־ג׳קסון לוועדת העונשים, כשהפעם מונתה בידי אובמה לסגנית יו״ר הוועדה. היא כיהנה בתפקיד עד 2014 ובתקופה זו הפחיתה רטרואקטיבית את העונשים בגין עבירות קראק־קוקאין לא אלימות. האמפתיה שלה כלפי מי שמבצעים עבירות סמים לא אלימות ומקבלים עונשים זהים לרוצחים ואנסים – עונשים המופעלים באופן חסר פרופורציה על שחורים – באה גם מהניסיון האישי שלה: דוד שלה נידון למאסר עולם על החזקת קוקאין, והיא נאבקה שנים כדי להביא להקלה בעונשו.
ב־2013 מונתה בראון־ג׳קסון בידי אובמה לבית המשפט המחוזי, ובשנה שעברה מינה אותה ביידן לבית המשפט לערעורים בוושינגטון, שנחשב מקפצה קבועה לעליון. ההחלטה של הנשיא להעניק לה את הקידום האולטימטיבי לא הפתיעה איש.
בעולם שבו אמריקה לא הייתה כל כך מפולגת, סביר להניח שהמינוי שלה היה מאושר ברוב דו־מפלגתי גדול, במיוחד כשהיא לא משנה את מאזן הכוחות בבית המשפט. אבל העולם הזה לא קיים היום. בראון־ג׳קסון ידעה מה מצפה לה ואחרי שביידן בחר בה, ניסתה להדגיש תכונות שבתיאוריה אמורות היו למשוך שמרנים: היא הודתה לאלוהים שהביא אותה עד הלום והזכירה שאחיה ושניים מהדודים שלה היו שוטרים. אחד מהם אפילו היה מפקד משטרת מיאמי. גם זה לא הציל אותה משבועות של התקפות ארסיות, כמעט כולן נוטפות גזענות מוסווית או בוטה, וכמעט כולן חסרות קשר לכישורים או לרזומה שלה.
כך, למשל, מיד אחרי שהוכרז על מינויה, דרש טאקר קרלסון, המגיש הבכיר של "פוקס ניוז", שהבית הלבן יפרסם את הציונים שלה במבחני הכניסה לאוניברסיטה. זו דרישה שאף מועמד קודם לעליון לא שמע. ״האם קטנג'י בראון־ג‘קסון – שם שאפילו ביידן מתקשה לבטא – היא אחד המוחות המשפטיים המובילים במדינה כולה?“, שאל קרלסון. "הגיע הזמן שביידן יראה לנו את הציונים שלה“. הלגלול הבוטה של קרלסון סביב השם "קטנג׳י בראון־ג׳קסון" לא היה סתם לחישת כלבים גזענית, הוא היה נביחה.
סוף־סוף הגענו
וזו הייתה רק ההתחלה. כמה ימים לפני תחילת השימוע בסנאט, פירסם הסנאטור הרפובליקני ג'וש האולי ממיזורי שרשור בטוויטר ובו טען כי לבראון־ג‘קסון יש "דפוס של שחרור עברייני מין נגד ילדים״. הטענות האלו הופרכו במהירות על ידי בודקי עובדות וגם על ידי מומחים משפטיים שמרנים. זה לא שינה לחבריו הרפובליקנים של האולי, שהפכו את מסע ההשמצה חסר הבסיס הזה למוקד התקפות על בראון־ג׳קסון.
הניסיון לצייר אותה כ"רכרוכית כלפי פושעים" לא שונה ממה שנעשה לפני כמעט 60 שנה לת׳ורגוד מרשל, השופט השחור הראשון בעליון. בשימוע שלו בסנאט ב־1967, האשימו אותו סנאטורים לבנים, בהם גם דמוקרטים, ב״עלייה בבעיית הפשע בארה״ב״. כמו מרשל, גם בראון־ג׳קסון הייתה סנגורית ציבורית, והרפובליקנים הפכו את אחת הנקודות המרשימות ברזומה שלה – עורכת דין שמילאה ציווי מרכזי בחוקה האמריקאית: כל אדם זכאי להגנה וכל אדם חף מפשע עד שהוכח אחרת – לאות קלון. הסנאטור טום קוטון מארקנסו שאל אותה בטון מזלזל: "האם את חושבת שאנחנו צריכים לתפוס ולכלוא יותר רוצחים או פחות?״.
בהמשך היא הותקפה גם על כך שכסנגורית ציבורית הגנה על טרוריסטים כלואים בכלא גואנטנמו. ״ההגנה על האומה אחרי ה־11 בספטמבר דרשה מאנשים רבים, כולל אחי, להצטרף לצבא״, ענתה בראון־ג׳קסון. ״אבל גם ערכי האומה שלנו הותקפו ולא יכולנו לתת לטרוריסטים לנצח על ידי שינוי של מי שאנחנו. סנגורים ציבוריים פדרליים לא יכולים לבחור את הלקוחות שלהם, והעבודה שלי בגואנטנמו הייתה תוצר לוואי של החלטת בית המשפט העליון שהכיר בכך שהם זכאים לייצוג״.
לחלק גדול מהרפובליקנים היחס כלפי בראון־ג׳קסון, שאותו כינה ביידן ״מחפיר״, היווה נקמה על פרשת השופט ברט קוואנו, שבמהלך השימוע שלו ב־2018 הואשם בניסיון אונס בגיל צעיר. בניגוד לקוואנו, בראון־ג׳קסון לא הייתה יכולה להרשות לעצמה למרוט שערות, לבכות בקול ולצעוק בזעם. היא שמרה על קור רוח כמעט בלתי אנושי, ובסופו של דבר הצליחה לקבל קולות של שלושה רפובליקנים – מיט רומני, סוזן קולינס וליסה מרקובסקי - שהצטרפו ל־50 דמוקרטים כדי לאשר את המינוי שלה.
מיד עם סיום הההצבעה, כשהדמוקרטים פרצו בתשואות, יצאו עשרות סנאטורים רפובליקנים מאולם הסנאט. רק השלושה שהצביעו בעד המינוי נותרו עומדים ומוחאים כפיים לאחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה של בית המשפט העליון, שאמריקה הכל כך מפולגת לא מסוגלת לחגוג אפילו אותו.
אבל שום דבר לא יכול היה לקחת מקטנג׳י בראון־ג׳קסון את רסיסי תקרת הזכוכית שהקיפו אותה. יום אחרי שמינויה אושר בקונגרס, היא עמדה בגן הוורדים של הבית הלבן, ואמרה בדמעות: ״הגענו. סוף־סוף הגענו״.
לפנייה לכתב/ת 
