השבוע נכנסתי לאתר טסקו, הרשת הבריטית הענקית. בדקתי כמה עולה משחת שיניים קולגייט. לפני כמה שנים, קולגייט הפכה לסמל למחירים הגבוהים שהישראלים משלמים עבור מותגים בינלאומיים. כרגיל, קמה מין סערה כזו. אפילו עברה רפורמה; עוד נגיע אליה.

המחיר היה, בערכי שקלים, 5.52 שקל. טסקו היא רשת סופרמרקטים לציבור הרחב. בדקתי ברשת ווייטרוז, רשת הפרימיום הבריטית. כמי שהתגורר בלונדון, ביקור בווייטרוז הוא חוויה; הטריות, האסתטיקה, המזון האורגני. המחיר היה 6.70. ואז נכנסתי לאתר סופר־פארם. המחיר היה 9.90. באתר של מתחרה גדולה שלה, Be, ששייכת לשופרסל, המחיר היה, לא תאמינו, בדיוק אותו דבר. באתר של רשת סופרמרקטים המתגאה בכך שהיא זולה במיוחד הציעו שתי משחות כאלה במארז אחד: 19.90. תקנה שתיים – במחיר של עשר אגורות יותר. פרצתי בצחוק; תחרותיות נוסח ישראל.

או טמפונים. מאמנת הכושר דנה גת היא שהחלה את המחאה לגבי המחירים של מוצרי היגיינה נשית בישראל. היא גילתה לפני 11 חודשים שחבילה של 56 טמפונים בברלין עולה בערך 14 שקל. בישראל חבילה של 36, אותו מותג, עלתה לה 34 שקל. פער של מאות אחוזים. נכון להשבוע, המחיר שמצאתי בישראל היה בין 70% ל־120% גבוה יותר, נניח עבור המותג טמפקס – בהשוואה לבריטניה.

ישראל יקרה. יש עליות מחירים בכל העולם. אך ההתייקרויות פה באות על רקע מחירים בלתי אפשריים ממילא, שאיתם התחלנו. יוקר המחיה ועליות המחירים הם הסיפור הגדול ביותר בארצות־הברית. האינפלציה באירופה מזעזעת שם את הממסד הפוליטי. פה, העובדות הללו, נניח על עולם הטואלטיקה שגובה מחירים מנופחים בכ־40% ביחס למדינות המפותחות בעולם (נתוני משרד הכלכלה), נדחקות אל הצד.

השבוע דיברתי עם מנהלים ברשתות קמעונאיות, מפיצים בלעדיים, אנשי רשות התחרות ומשרד הכלכלה. לאחרונה עברה בישראל רפורמה ענקית שתאפשר יבוא חופשי יותר, נטול החסם האומלל של מכון התקנים הישראלי. החדשות הטובות: יהיו הוזלות משמעותיות. החדשות הרעות: ספק אם המחיר של המותגים הוותיקים, אלה ששולטים בשוק, יוזל.

קחו את טמפקס, לדוגמה. חברת דיפלומט היא היבואן המרכזי. מדוע שהמחיר יירד? בתרחיש האידיאלי, משרד הכלכלה מקווה שיהיה קל יותר למותגים אחרים להיכנס – ואלה יפעילו לחץ תחרותי על טמפקס ועל מותגים אחרים. אמרתי את זה לגורם בשוק היבוא. הוא צחק. "איזה מותגים יגיעו? כל מותג ראוי בעולם נמצא בישראל, בדרך כלל עם מפיץ בלעדי. זה לא שייכנס מותג ענק שישבור את השוק".

עניין אחר הוא יבוא שלא באמצעות המפיץ המרכזי. זה מכונה "יבוא מקביל". להביא מאירופה מכולות עמוסות במשחת שיניים קולגייט שלא נקנו, נניח, מהיבואן המקומי, שסטוביץ.

"אנחנו לא יכולים לעשות את זה לאורך זמן", אמר לי מנהל בכיר ברשת קמעונאית אחת. "כמה מכולות זה דבר אחד. אנחנו צריכים מאות סוגים של מוצרים. אנחנו צריכים אספקה סדירה. היבוא המקביל לא מתרומם ולא יתרומם עבור רשתות גדולות ועבור הצרכן הפרטי, כי לא מדובר בסדרי הגודל הנדרשים".

גורם אחר בשוק אמר לי בפשטות ש"לפעמים הרשתות ימצאו את אותו מוצר, עם מחיר יותר זול בחו"ל. ואז יגידו להם – כמה יעלה לי כדי שלא תקנו מהיבוא המקביל (בחו"ל, לא דרך המפיץ בישראל). הוא אומר 500 אלף שקל. הוא מקבל 500 אלף שקל. מי שמממן את זה הוא לא המפיץ המקומי כי הוא לא יכול (חוקית) אלא היצרן. ובאותו רגע, ברוב המקרים, הקמעונאי מכניס את החצי מיליון שקל לכיס ולא מוריד את המחיר לצרכן".

אני מציע שתקראו את המשפט הקודם. ראשית, כי הוא מתאר את האמת. זו כנות יוצאת דופן שמסבירה בדיוק מה מתרחש בישראל; הדרך המלוכלכת שמובילה את כולם להרוויח על חשבונכם. שנית, משום שהמפיצים המרכזיים בישראל מתוארים לעיתים כחזירים, אלה שגורפים את רווחי הענק. הם בהחלט מנצלים את מעמדם הבלעדי, אבל הם חברות מסחריות. האמת עצובה יותר: המותגים הבינלאומיים, היצרנים עצמם, התרגלו לרווחי ענק מהקולוניה הקטנה במזרח התיכון וישתמשו בכלים אגרסיביים וספק חוקיים כדי לסכל לחץ תחרותי. מנהל ברשת חנויות גדולה אמר לי את זה ככה: "היבואנים בארץ, הבלעדיים, יש להם אדונים. הם בסוף שבויים בעצמם של תאגידי ענק בינלאומיים. ישראל שוק קטן, אבל אם אתה יכול לגבות מחירים כאלה על סכיני גילוח והישראלים יקנו, על טמפונים ודאודורנט, על משחת שיניים, והישראלים יקנו – המנהל הזה בתאגיד הבינלאומי, שחושב על שורת הרווח של הרבעון הבא, אומר שבוודאי שצריך לגבות אותם".

היבואנים מצביעים גם על הכשל הנוסף הבא: מנהל בתאגיד הבינלאומי מסתכל על התמחור של היצרנים המקומיים; גם הם חלק מהחגיגה. אם יצרן הפסטה הישראלי גובה ככה על ספגטי, הוא אומר, אנחנו, במותג הפרימיום האיטלקי, לא יכולים לגבות פחות. זה עוד לא הכל. כי המעגל של ריכוזיות, המונופוליות וניפוחי המחירים, קשור כמובן לחנויות עצמן; הן צריכות לשלם שכירות לקניון, שלרוב בישראל נשלט בידי אחת משתי קבוצות ענקיות.

היחיד שהסכים לשוחח איתי השבוע לציטוט הוא מנכ"ל משרד הכלכלה והתעשייה, רון מלכא. הוא סבור שהרפורמה ביבוא תיצור מהפכה, אבל מכיר במציאות. "יצרנים גדולים בעולם מנצלים את היותנו כלכלת אי ובוחרים לשתף פעולה עם יבואן שהוא בפועל בלעדי וביחד חוסמים את האפשרות ליבוא מקביל", אומר מלכא. "מצב זה מאפשר להם לקבוע את המחיר ואת הכמות של המוצרים בארץ, התנהגות שאופיינית למונופול. זהו כשל שוק שמצדיק התערבות ממשלתית".

מהנעשה במושבת המטעים / איך כל זה שונה נניח ממשק משוכלל אמיתי, באירופה? בתמצית, יש שם הרבה יותר גיוון. יש מפיצים מרכזיים, אבל אם רשת מכולות רוצה למכור סכיני גילוח, יהיה לה קל לאתר ברחבי היבשת מחסנים עמוסים בתוצרת הזו – שאינם מגיעים מהמפיץ של המדינה שלה בהכרח. רשת כמו טסקו יכולה להיפטר דרך צד שלישי ממוצרים שרכשו בהנחה מהיבואן הבלעדי, ונשארו במחסן – או שהם רוצים להרוויח מהם. הרשתות הגדולות והחזקות בעולם מפעילות לחץ על היצרנים, ויש להן הרבה יותר קלפים משופרסל או סופר־פארם. בדיוק מהסיבה הזו, השוק הישראלי כולו ממתין לכניסת קארפור, רשת המרכולים הגדולה באירופה; זה פרויקט ששרת הכלכלה ברביבאי מקדמת בהתלהבות, ואפשר להבין מדוע. קארפור מחזיקה במותגים משלה, אבל היא גם יכולה לרכוש במחירים מופחתים מוצרים (נניח טואלטיקה) ולהביא לישראל. במילים אחרות, היא כנראה תהפוך ליבואנית המקבילה הגדולה במדינה.

השיח הציבורי נחלק לשניים. מצד אחד כלכלנים שלא מוכנים להכיר בכשלי שוק, שחושבים שכל הבעיה היא חסמים ממשלתיים. זה מגוחך. כל מי ששוחחתי איתו, כולם חיים את השוק הקפיטליסטי יום־יומית, יודעים שהשוק הישראלי מעוות ויקר. כל השרשרת שמוכרת לכם ולי מוצרים אומרת, ביוזמתה, שהמחיר בישראל אמור להיות יקר בכ־25% למוצרים מיובאים בהשוואה למדינות אירופיות גדולות; בגלל המרחק, הכשרות, הנמלים. אבל לא – לא ב־80%. לא ב־120%. השיח מהצד השני מוצא קורבן רגעי (רשת שהעלתה מחירים, יצרן שהעלה מחירים, יבואן בלעדי) ומאשימה אותו בחזירות ובתאוות בצע.

יש לי חדשות: הבעיה היא הפוליטיקאים העלובים שלנו. מנכ"ל משרד הכלכלה אומר שיש חוק שעבר בקריאה ראשונה שנועד להיאבק בחסימת יבוא מקביל; הוא צודק. אבל הכנסת התפזרה, כזכור. עד שיעבור בקריאה שנייה ושלישית, אם בכלל, יוכלו לחגוג על חשבוננו. לפני החוק הזה הייתה הוראת שעה שהעביר שר הכלכלה הקודם, ונועדה להגביר את התחרות מול יבואנים מרכזיים; היא פקעה לפני שנה, בחסות המשבר הפוליטי הקודם.

ב־2018 יצאה לדרך רפורמת ה"שיימינג". משרד הכלכלה כפה הצבת שילוט ברשתות למיניהן. בכל מדף, בצמוד לכתריסר מוצרים, נכתב מה המחיר הממוצע, נניח של דאודורנט "דאב" במדינות נבחרות. שהצרכן יוכל להבין כמה מפקיעים ממנו. אנשים הלכו לחנות וראו שלט שמסביר למעשה כי מוצר מסוים נמכר בעולם בכ־50% פחות מבישראל.

בעמודים אלה מתפרסמות המסקנות (לפני ביקורת עמיתים) של מחקר שערכו הדוקטורנט אור אבישי־ריז'י ופרופסור איתי אטר, בפקולטה לניהול באוניברסיטת ת־אביב על רפורמת השיימינג. התוצאה: ירידה משמעותית של 8.5% במחירים של המוצרים שנחשף המחיר שלהם בעולם. התברר שהירידה הזו הביאה להוזלות מוצרים אחרים, שלא נכללו ב"שיימינג". נניח, על דאודורנטים אחרים על המדף. בקיצור: כשהישראלים ראו מול העיניים שהם פראיירים, הרשתות והיבואנים נלחצו, והמחירים ירדו. מעניין לציין, אגב, שזה קרה ברשתות קמעונאיות שנסחרו בבורסה; אלה בבעלות פרטית לא הורידו בכלל את המחיר. פרופ' אטר מדגיש שדרך המלך לתחרותיות עוברת דרך הסרת חסמי יבוא, כמו מכסים ותקינה.

ומה קרה לרפורמה הזו, שדווקא עבדה? היא פקעה לה, בשקט. בוטלה. התפוגגה. ולמה לא? הישראלים יריבו על שטויות כמו ההבדלים התת־אטומיים במדיניות הביטחונית של לפיד ונתניהו, ובינתיים הם ישלמו, יעצמו עיניים, יתרוששו באיטיות ויעמדו בפקקים במושבת המטעים ששמה ישראל.

התחלפו לרגע / המרכז־שמאל הישראלי ידוע בהתמכרותו לפילוגים ולטיהורים עצמיים. ההיסטוריה המפוארת הולידה עיוותים משוסעים. משום שמפלגת העבודה הייתה מורגלת בשלטון, חוקתה קבעה שאם קרה אסון בלתי אפשרי ומנהיג המפלגה לא הרכיב ממשלה – הוא יתמודד בבחירות פנימיות זמן קצר אחרי התבוסה. ימי שלטון העבודה עברו־חלפו להם, אבל הסעיף נשאר; איתו התקיימו המוסדות הוותיקים של העבודה: ועדת החוקה. המוסד לבירור עתירות. המציאות הזו שתתה לכל מנהיג בעבודה את הנשמה בקש, אכלה לו את העתיד עם כפית. יושבי הראש התחלפו ונמוגו והמפלגה התפוגגה איתם.

מרב מיכאלי שברה את הקללה הזו. זה לא רק שניצחה בבחירות במפלגת העבודה והביאה לה הישג נכבד ביחס לסקרים שצפו היעלמות, היא הצליחה להשליט – בדרכים דמוקרטיות – שלטון יחיד. לקבל את תמיכת הסיעה שלה, כולה. גם מי שלא אוהב אותה במערכת הפוליטית – יש רבות כאלה, וגם רבים – הוריד את הכובע השבוע. "לא משנה איך הגיעה לזה, מדובר בהישג מדהים", אמר יריב אחד בקנאה. חובת ההוכחה על מיכאלי היא הבחירות הבאות, לא ההתרפקות על הקודמות; תקוותיה להשיב את העבודה כמפלגת שלטון ממש נראות הזויות. אך מגיע לה קרדיט על מה שעשתה עד כה.

במקביל, זהבה גלאון חזרה להתמודד במרצ; מיד שהתבררה ההתמודדות בינה ובין יאיר גולן, עברה מרצ בכל הסקרים. בכיר בליכוד אמר לי ביום חמישי בבוקר ש"תביט בגוש נגד ביבי. כמו תמיד במערכות הבחירות האחרונות, הם תמיד מתארגנים טיפ־טופ לקראת הבחירות. לא מבזבזים אף טיפה ואף קול".

אולי זה נכון. בין אם מדובר בכחול לבן של לפיד וגנץ או בהובלה של לפיד את גוש המרכז־שמאל בבחירות הקודמות, ועכשיו החיבור בין סער לגנץ, המחנה שמנסה לנצח את נתניהו גילה במשך שנים משמעת אלקטורלית מופתית. גלאון הבהירה לכל מי שרצה לשמוע השבוע שהיא תסכים לחיבורים, לקואליציות לא נוחות, לכל מה שנדרש כדי שנתניהו ייבלם ו"הדמוקרטיה תינצל". מיכאלי גילתה הרמוניה אישית מוצלחת עם ליברמן, וגם עם בנט. נגמרו הימים שבהם מרצ עשתה משברים קואליציוניים על רשת מעיין החינוך התורני, שהשמאל התחרפן סביב העברת משחנים בשבת. השנה הקצובה שהם בילו בשלטון, מיש עתיד' ועד מרצ ורע"מ, רק הגבירה להם את הנכונות לדחות סיפוקים.

האם זה ישרוד מערכת בחירות שלמה? לא בטוח. מאידך, תביטו במה שמתרחש במחנה הנגדי: בן גביר וסמוטריץ' טרם סיכמו כיצד לגשר על נהר הדם הרע כדי לרוץ יחד, בימין כולו ממשיכים לרחוש חיסולי החשבונות רוויי היצרים סביב ממשלת בנט־לפיד, הנקמנות הביביסטית במי שהעז לרצות להקים קואליציה אחרת או לא מוכן להישבע מיד עבור נתניהו כעת, המחאה בחלקים מהציבור הדתי־לאומי נגד סגידה חסרת מעצורים למנהיג כלשהו. ויש את הקולות ל"פיוס" בין המחנות שמכילים בדרך כלל עוד רעל על הצד שכנגד, הופעות נרגשות (אחת מהן, השבוע, של אראל סג"ל, שבה שפך על עצמו בטלוויזיה יוגורט לבן כמו ב"להקה" כדי להמחיש עד כמה הוא מוכן לוותר על האגו שלו – למען פיוס פנים־מחנאי). ככל שמדברים על פיוס יותר, כך מבינים כמה גדול השבר.

בליכוד התפתחה השבוע מבוכה יוצאת דופן סביב סיפור העדיליונים המוזהבים ועליהם פרופיל של נתניהו מוטבע, מה שכונה "תליוני הנאמנות". נתניהו נאלץ לצלם סרטון אישי שמתנער מפולחן אישיות, וזה נבע מסיבה פשוטה: יו"ר הליכוד מבין שבוחרי ימין מתונים עלולים לברוח מהליכוד. במקביל, בכתבה טלוויזיונית של ציון נאנוס תועדו המחזות המבחילים של חנופת המועמדים בפריימרז לפעיל נאמן לנתניהו, אני מעדיף לא להזכיר את שמו, שעיקר תהילתו בגידופים ובקללות, כולל נגד נכויות, עם פנינים כמו "כלב, בוגדת, זקן מתועב". אלה דברים שבהחלט לא צפויים לפתות את מצביעי גדעון סער לשוב לליכוד.

וכך, התפקידים התחלפו, נכון לרגע זה. הימין נראה מפולג, והמרכז־שמאל נראה מוקפד וסדור. עוד נראה אם זה יימשך כך. חשוב יותר: ההשפעה של כל מחבל ופיגוע על תוצאות הבחירות גדולה פי כמה משניים־שלושה פרסומים לא מחמיאים על עדיליון מוזהב. אפילו מהירי הדו־צדדי בין קלמן ליבסקינד לשמעון ריקלין.