ביקורות 1.2

במקום הכי נמוך

סרט ישראלי נטול רחמים אך מלא נשמה על עולם הזנות בדרום תל־אביב, וגם יצירה מכושפת מאת קיסר האנימציה של יפן | בנימין טוביאס |  3.5 כוכבים, 4 כוכבים

הבית ברחוב פין

"הבית ברחוב פין" יוצא בעיתוי מחשיד. סרטו השני של עמיר מנור ("חיותה וברל") היה מוכן לפני שנתיים וחצי, התמודד באופיר ובפסטיבל חיפה, אבל נעלם מלוחות ההפצה. והנה הוא יוצא בשושו באמצע מלחמה, בעונת המלפפונים של הקולנוע הישראלי, כשלשוחרי קולנוע איכותי יש שלל חלופות סקסיות ממנו בעונת האוסקרים. על פניו, זה לא מבשר טובות.

קופתית, הסיבה ברורה: להיט ממילא לא יהיה כאן - מדובר בפצצת דיכאון. סרט שעוסק במסע נטול הגאולה של זונה (ניקה בק), שמוכנסת בכפייה על ידי סרסור אכזר (אימרי ביטון המכשף) לעולם שמתואר ככלא, כחטיפה, כגיהינום של בטון במקום הכי נמוך בתל־אביב (בהשראת הבית האמיתי ברחוב פין 1 ששימש כמאורת סמים וזנות עד שנהרס). רוע אנושי ואונס יומיומי הם מנת חלקה. האסוציאציה הבלתי נמנעת לזוועות שמתרחשות במנהרות עזה בהחלט כאן, ומוסיפה לסרט עוד קומה של רלוונטיות וצער, לצד תזכורת שבעולמנו הקורבנות הגדולים הם כמעט תמיד נשים.

אני מפרט מראש את נורות האזהרה לסרטו של מנור, במאי מוכשר שמסרב להתפשר עוד מסרטיו הקצרים, כי הוא עצמו נושא אותן בגאווה. "הבית ברחוב פין" הוא סרט נטול התייפייפות, אבל זה לא אומר שאין בו יופי. הוא מציג אנשים פצועים, פגועים ובחלקם נוראים. לעיתים מנור מעט מפריז בנטייתו להגיש לנו "מרק צער". ובכל זאת, בעזרת צילום מבריק ומלא נשמה של גיא רז, והופעות משחק מצוינות (כולל ריימונד אמסלם בתפקיד משנה, כמנטורית של הגיבורה), "רחוב פין" נותר סרט לא קל, לא לכל אחד, אבל מיוחד כל כך. וגם אם הוא תובעני ונטול "פאן", לא יכולתי שלא לחייך מהמשפט "לא גמרתי מאז 96', וגם אז ביבי היה ראש ממשלה". רפליקה שמסכמת לא מעט ממה שקורה במדינה, לא?

הילד והאנפה

מעריציו הרבים של מיאזאקי לא זקוקים להמלצתי כדי לרוץ לסרטו החדש. הם גם לא זקוקים לביקורת הזו כדי לנחש פחות או יותר איך ייראה סרטו המכושף הנוכחי של קיסר האנימציה של יפן: ילד בודד שעובר לאזור כפרי, נמשך על ידי יצור מסתורי ליער/מגדל/שדה סמוך שבו יש חיות קסומות, רוחות וקסמים. בדיוק כמו ב"השכן הקסום שלי טוטורו", "המסע המופלא" ועוד מסרטי המאסטר בן ה־83, שתמיד מכניסים את הגיבורים ואת הצופים ל"ארץ פלאות" שרקח מיאזאקי בדמיונו ומכחולו.

לאלו שאינם מעריציו, נתאר את הסצנה הראשונה: אזעקה, הפצצה בשלהי מלחמת העולם השנייה, ילד מתעורר בחרדה ומבין שאמו נהרגה. רוחה תרדוף אותו כל הסרט, וגם האשמה. גם אם לא לכך כיוון מיאזאקי (שכמעט תמיד בסרטיו יש אלמנט של חרדה משואה גרעינית) - הוא יצר סרט רלוונטי במיוחד וקורע לב לקהל הישראלי, להורים וילדים. זה סרט מלא חיים, בצל המוות. גם אם זה לא סרטו הטוב ביותר, המסע שמיאזאקי מציע נותר מופלא. לא תצאו אליו?

תא וידוי

ההסכת הרשמי של שירות בתי הסוהר מנסה להוסיף דרמה לחיים בין החומות, אבל גולש לעתים לילדותיות | אסף יערי |  3 כוכבים

בימים שבהם קשה לחמוק ממסע הפרסום של שירות בתי הסוהר שמנסה לפתות את הציבור הרחב להצטרף לשורותיו, עולה לאוויר גם הפודקאסט הרשמי של הארגון, "סיפורים מאחורי הסורגים". זה נראה כמו מאמץ יח"צני של ראשי השב"ס לשפר את תדמיתו הציבורית, במיוחד על רקע המאבק הציבורי בין נציבת שב"ס היוצאת קטי פרי לשר לביטחון לאומי. באחד הפרקים אפילו מקריאים קטע מדבריה של הנציבה.

הניסיון להפוך את הארגון האפרורי למושך קהל הביא להצבתו של חזאי הטלוויזיה המוכר אלעד זוהר בעמדת המגיש. ואם אתם חושבים לרגע שזאת המעטה בערכו של מי שמגיש תוכניות בוקר, ואפילו משתלב בגל הפתוח של החודשים האחרונים, אז ככה הוא מציג את עצמו בהסכת, חזאי.

את הארגון עצמו מייצגת בצוות המגישים ד"ר הדס סופר־שבתאי מאגף משאבי אנוש, והאורחים בפרקים שעלו עד כה הם קצינים בתפקידים המעניינים יותר בין חומות הכלא.

הפרק הראשון עוסק בפעילות שב"ס במלחמת עזה, ובעיקר במהלך שחרור האסירים בעסקאות להחזרת החטופים. לואיס הירשברג, ראש ענף המבצעים, ודודו הררי, ראש ענף פח"ע בחטיבת המודיעין, יוצרים את העניין המבוקש כאנשי שטח שמכירים את ראשי חמאס שגרים אצלם כבר שנים ארוכות, טוב יותר מכל אחד אחר.

הם כבר יודעים להצביע על השם שיעורר את המחלוקות הציבוריות הקשות ביותר במקרה של עסקאות שחרור נוספות - איברהים חאמד, שעמד בראש הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון, תיכנן לפוצץ מכלי גז במרכז הארץ באירוע שנמנע במזל גדול, וניסה להבריח ציאניד מירדן. "יותר מסוכן מסינוואר", הם קוראים לו. פרקים נוספים עוסקים בארגוני פשע, פיקוח על עברייני מין ושיקום אסירים.

אפשר להאזין להסכת בכל האפליקציות ובאתר

https://open.spotify.com/show/0WBn6WIv8bmgNcPLGEv6Fz

הפרק הראשון

https://open.spotify.com/episode/1mu1IVhkYEJlp8fb5XHusE

ההנאה שבאיטיות

"אחרי הכל", האלבום החדש והיפה של אילן וירצברג, הוא יופי של מוצר מבית היוצר הוותיק, שלא תמיד מיישר קו עם תכתיבי הפלייליסט | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

בכל פעם שמישהו נכנס לחדר המוזיקה שבביתי, נעמד מול ספריות התקליטים והדיסקים, סוקר את התכולה ומחשב כמה הוצאתי עליה (יותר ממה שהייתי צריך, פחות ממה שאמרתי לאשתי), הוא שואל: "אבל בשביל מה אתה צריך את זה? יש הכל בספוטיפיי".

יש לי שתי תשובות מוכנות לשאלה הזו. הקצרה שבהן היא שאין הכל בספוטיפיי, או במקבילותיה. וכשאותו שואל ממשיך להקשות אני מתחיל למנות את האלבומים נטולי הייצוג הדיגיטלי שחשוב לי להחזיק בהישג יד ואוזן, ומגיע גם ל"משני צידי הכדור", אלבום הבכורה של אילן וירצברג מ־1985.

"משני צידי הכדור" עדיין לא הגיע לספוטיפיי, אך האלבום החדש והיפה של וירצברג, "אחרי הכל", נמצא שם כבר חודש, והגיע הזמן שגם אתם תגיעו אליו.

בלי תיאום בינינו, חלוקת העבודה בין וירצברג לביני די ברורה: הוא מוציא פעם בכמה שנים אלבום, ואני משתדל להאזין לו, ולרוב גם נהנה מהתוצאה. וגם מהדרך של וירצברג – מוזיקאי שעשה דבר או שניים כסולן (וזה ממש לא רק "בציר טוב" עם שמעון גלבץ) וכמפיק (גלי עטרי, נורית גלרון, שמוליק קראוס), ובעיקר יוצר שממשיך לעבוד בקצב גבוה, בלי קשר למידת העניין שקובעי הטעם ברדיו מגלים בו.

"אחרי הכל" ממשיך את הקו של שני אלבומיו האחרונים (והמומלצים לא פחות) של וירצברג: "קלים כמו ענן" מ־2021 ו"בתוך הרעש הגדול" מ־2022. בגדול זה אומר מוזיקה אישית עם לא מעט גיטרות (כמו למשל בסולו האיטי של "מאין אתה בא") וקלידים שמוטב להקשיב לה לאט.

קריירת הסולו של וירצברג פועלת במקביל לטעם הקהל ולתכתיבי הפלייליסט, או כפי שהוא מיטיב לתאר את עצמו בשיר "בועה בזמן" ("העולם שייך לצעירים / אבל אני תמיד הייתי מבוגר / בתוך בועה של זמן / אף פעם לא במקום הנכון").

https://open.spotify.com/album/7ePULG83XdIl85pBdspvBL