שומר הגבול
הוא המוח המשפטי שעמד מאחורי הסגרתם של עבריינים כמו זאב רוזנשטיין והרב אליאור חן. במקביל, הוא נאבק כדי להוכיח שדוח גולדסטון, שהאשים את חיילי צה"ל בהפרת זכויות אדם, הוא שקרי מיסודו. עכשיו גל לברטוב, לשעבר מנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, חושף בספר החדש "פושעים ללא גבולות" את הסיפורים מאחורי כמה מהפשעים הגדולים שידעה המדינה, וקובע: "ישראל היא עדיין עיר מקלט לפושעים יהודים מהעולם"
את הרגע הזה עו"ד גל לברטוב כנראה לא ישכח לעולם.
זה קרה בסוף שנת 2005, באולם בית המשפט העליון. על ספסל הנאשמים ישב העבריין הישראלי רב הזרועות זאב רוזנשטיין שהורשע בסחר בסמים. בבית המשפט נדונה שאלה דרמטית: האם רוזנשטיין יוסגר לארצות־הברית?
לברטוב מספר בספרו: "כולנו התייצבנו לשמוע את פסק הדין. בקשת ההסגרה הייתה תקדימית. לראשונה הרבה מאוד היה מונח על לשון המאזניים: המאבק בפשיעה המאורגנת בישראל; ההגנה על שלום הציבור הישראלי וחיי אזרחיו שנפגעו, כזכור, כתוצאה מאותם מאבקים בעולם התחתון; שיתוף פעולה בינלאומי ופרי מאמציהם של מאות אנשי חוק ברחבי הגלובוס.
"השופט אדמונד לוי קרא את פסק הדין לבדו. קולו היה כרגיל שקט וסמכותי מאוד. די היה בכך כדי להשליט דממה באולם הגדוש. הוא הודיע כי בית המשפט העליון החליט, פה אחד, לדחות את הערעור. רוזנשטיין יוסגר לארה"ב".
רוזנשטיין, כידוע, הוחזר מאז לארץ ומרצה כאן את עונשו, אבל לברטוב משוכנע שבאותו דיון נפל דבר במלחמה בפשע. "ישראל יישמה באותה פרשה בהצלחה רבה את מה שמכונה 'הסגרה מודרנית': בדיקת מרכז הכובד של העבירה – במי יועדה לפגוע, אזרחי איזו מדינה נפלו לה קורבן, היכן הראיות ועוד. רוזנשטיין פעל להעברת כמויות אדירות של סמים לארה"ב באמצעות אנשיו בעוד שהוא עצמו כלל לא יצא מישראל. הוא טען שיש להעמידו לדין בארץ ובית המשפט העליון קיבל את עמדתנו וקבע כי מרכז הכובד של העבירה היה בארה"ב שכן הסמים נכנסו לתחומה וסיכנו את אזרחיה. זה היה פסק־דין תקדימי ובעקבות רוזנשטיין הסגרנו למדינות אחרות אנשים שפעלו מישראל כדי לפגוע באותן מדינות, מוסדותיהם ואזרחיהם. מעבר לכך, פסקו ניסיונות החיסול שכוונו נגד רוזנשטיין בארץ, ניסיונות שהביאו למותם ופציעתם של עוברי אורח רבים. התיק הזה היווה אף נקודת מפנה חיובית ביותר בשיתוף הפעולה עם האמריקאים".
בימים אלו מפרסם לברטוב את "פושעים ללא גבולות" (הוצאת "ידיעות אחרונות") ספר מתח, המתאר, מתוך המערכת המשפטית, כמה מסיפורי הפשע הגדולים שידעה החברה הישראלית. לברטוב היה זה שעמד מאחורי הסגרתם לישראל או למדינות בחו"ל של מבוקשים רבים, ביניהם זאב רוזנשטיין, גרגורי לרנר, אליאור חן, בועז יונה ומשה בן־איבגי. אבל למרות ששימש כמנהל המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה בין השנים 2005 ל־2013, והיו שראו בו מועמד לפרקליט המדינה, בשנים האחרונות מאז פרישתו הוא עוסק בעיקר בכתיבה.
מלבד תיקי ההסגרה חיכה ללברטוב, כשנכנס לתפקיד ראש המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, שולחן עמוס בתיקים עם אופי שונה לגמרי – כאלה הקשורים לפעילות בינלאומית, מדינית־ביטחונית, בעיקר סוגיות משפטיות הקשורות לנושא של שמירה על זכויות אדם והתנהלות צה"ל בעזה וביהודה ושומרון.
כשקיבל את המחלקה ב־2005, המצב עוד נראה טוב. "רבים טפחו על שכמי ואמרו לי בעידוד שבדיוק הסתיים המאבק המשפטי נגד ישראל שהיה לנו בבלגיה, סביב סברה ושתילה. אבל זה כמובן השתנה תוך פחות משנה", הוא אומר, "הייתה מלחמת לבנון השנייה, היה מבצע עופרת יצוקה, פרשת סלאח שחאדה (ראש הזרוע הצבאית בעזה שחיסולו במהלך האינתיפאדה השנייה לווה בהריגת עוזרו ו־14 אזרחים, בהם גם 11 ילדים – א"ל). היה גם דוח גולדסטון (ועדת חקירה מטעם האו"ם בראשות ריצ'רד גולדסטון שבדקה את פעילות צה"ל במבצע עופרת יצוקה. מסקנת הדוח שהגישה הייתה שישראל וחמאס אשמים בהפרת דיני מלחמה של החוק הבינלאומי, ואולי אף בפשעים נגד האנושות – א"ל). עסקנו בכל העניינים האלה, ובידיעות שמנסים לעצור באנגליה קצינים בכירים בצה"ל ומנהיגים ישראלים. שקט לא היה בזירה הזו בכל תקופת הכהונה שלי".
וגם היום לא שקט. רק עתה פורסם שבית הדין הפלילי בהאג בודק תלונות של פלסטינים על "צוק איתן", ירי על הגדר והריסות בתים. זה מחזיר אותך לימי גולדסטון?
"לעומת דוח גולדסטון, שהיה חסר ערך משפטי, ונכתב מטעם 'המועצה לזכויות האדם', שאליה ישראל מתייחסת ובצדק כאל גוף פוליטי אנטי־ישראלי, בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג אינו כותב דוחות, אבל כאשר הוא נוקט הליכים פליליים, הוא יכול גם להגיש כתבי אישום ולהוציא צווי מעצר. זה גוף הרבה יותר אובייקטיבי, שיושבים בו בעלי מקצוע. הוא רואה בכלים המשפטיים כלי מאבק, גם נגד ישראל".
אם כך, צריך להתייחס אליו בכובד ראש?
"כן. ישראל אמנם לא חברה בו, אבל בית הדין הזה מקבל נתונים והוא ער להם. צריך לזכור שאנחנו נמצאים כיום בשלבי בחינה מאוד מוקדמים של התלונות והטענות שהוגשו נגד ישראל. עד עכשיו לא הייתה אפילו החלטה לפתוח בחקירה נגדנו. מצד שני, בית הדין בהאג ער לשימוש הציני שעושה חמאס בעזה, באזרחים, כדי ליצור פרובוקציות וכדי להיהרג. מועסקים שם אנשי מקצוע שערים למצב המורכב, מה שלצערי לא יכולתי להגיד על דוח גולדסטון".
מה ישראל יכולה לעשות היום מול הבדיקה המתנהלת היום בהאג?
"הייתי פועל לכך שיובאו בפניהם הדברים לאמיתם, שיביאו להם את הראיות ואת הסרטונים שמראים מה שקורה. זה האינטרס של ישראל. יש דרכים לגרום לכך שהחומרים העובדתיים והמשפטיים הרלוונטיים יובאו בפניהם והתמונה המלאה תוצג. צריך להציג להם גם את פעולות החקירה שצה"ל נוקט באמצעות מצ"ח והפרקליטות הצבאית. חשוב שכל זה יהיה לנגד עיניהם. צריך לתת להם את התחושה שאם חייל ישראלי או מנהיג ישראלי יבצע פשע, ישראל תעמיד אותו לדין. היא לא צריכה עזרה מגורמים אחרים".
איך גורמים לזה לקרות?
"אני נסעתי בעולם, ממדינה למדינה, הצגתי את עצמאות מערכת המשפט שלנו, את עצמאות היועץ המשפטי, ואת הכוח והכבוד שיש לבית המשפט העליון שלנו בכל העולם. כתוצאה מכך הצלחנו, פעם אחר פעם, לגרום לגורמי אכיפה במדינות שונות להבין שהם יכולים לסמוך על מערכת המשפט הישראלית. עשיתי את זה בתקופה שהיה לנו יועץ משפטי חזק ובית משפט עליון חזק, בתקופה שלא ניסו לחבל ולא ניסו להחליש את שומרי הסף. היו מקרים שגם הבאתי כדוגמה לחוזקה של מערכת המשפט שלנו את העובדה שאני עצמי, כפרקליט, נקטתי הליכים נגד משפחת ראש הממשלה, אריאל שרון (לברטוב היה מי שהגיש כתב אישום נגד עמרי שרון בפרשת התרומות לפריימריז ב־99' – א"ל). הפעילות שלי מנעה הליכים משפטיים נגדנו בכמה וכמה מדינות".
ועכשיו, אנחנו עלולים לשלם לדעתך מחיר על מה שעלול להיתפס כמערכת משפטית מוחלשת?
"כן. הניסיון של הממשלה הנוכחית להחליש את שומרי הסף, הקטסטרופה הזאת של מינוי יועצים משפטיים כמשרת אמון, הניסיונות להחליש את היועץ המשפטי לממשלה, להחליש את בית המשפט העליון – כל המאמצים האלה, מעבר לכך שהם פוגעים בדמוקרטיה הישראלית, הם מחלישים מאוד־מאוד את היכולת שלנו להתגונן בבית הדין הבינלאומי בהאג וגם בזירות אחרות".
אתה מדבר על הצורך להעביר היום חומרים לבית הדין הבינלאומי בהאג. בדיעבד זו הייתה טעות לא לשתף פעולה עם גולדסטון?
"לדעתי במקרה של גולדסטון זו הייתה החלטה נכונה. גולדסטון הוציא תחת ידיו מסמך מביש. במישור העובדתי והמשפטי היה זה מסמך שראוי להיות מושלך לפח הזבל של ההיסטוריה".
מדוח גולדסטון עד בית הדין בהאג נראה שאנחנו במעגל שאי־אפשר לצאת ממנו.
"לדעתי, ישראל צריכה לפעול על פי המשפט הבינלאומי ודיני המלחמה, לא מאימת הליכים משפטיים כאלה ואחרים, אלא בהתאם לערכיה האנושיים, היהודיים והדמוקרטיים. בדברים האלה צריכה מדינת ישראל לטפל. וככל שהיא מגלה חריגה, ככל שהיא מגלה התנהגות בלתי חוקית בעליל, היא צריכה לפעול במלוא החומרה. ולכן משפט כמו שהשר בנט אמר על הפצ"ר הוא משפט מאוד מצער. הפצ"ר מגן על ביטחון ישראל ועל הערכים של מדינת ישראל יותר מכל פוליטיקאי מכהן שאני מכיר. כשהפצ"ר אומר מה מותר ומה אסור, הוא מגן גם על בנט ונתניהו ועל הקצינים והחיילים".
אפשר בכלל להתנהל אחרת במציאות שאנחנו חיים בה?
"הסיטואציה שאנו נמצאים בה היא בלתי אפשרית ואי־אפשר לפתור אותה בשרביט קסמים. הסיטואציה מבחינת חמאס היא של win־win. אם אנשיו מבצעים הרג בישראל, הוא 'הרוויח' אזרחים ישראלים הרוגים. ואם ישראל יורה באזרחים שלו שהוא שולח לגדר, הוא 'הרוויח' יחסי ציבור".
אז כך נמשיך להתגלגל מדוח לדוח?
"ברגע שאת שולטת על עם אחר, ואת יושבת במחסומים וקובעת מי יעבור ומי לא יעבור, ואת נכנסת לבתים של אנשים, גם עם המטרה הכי צודקת, כבר כאן את נכנסת למקום מאוד בעייתי. כל עוד זה מצב הדברים, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי להקל על סבל האוכלוסייה האזרחית בעזה, לצמצם ככל הניתן את נוכחותנו בקרב תושבי הגדה המערבית, לשמור על טוהר הנשק ולשמור על צלם האדם. לא רק למענם, בעיקר למעננו".
בוא נחזור לצווי המעצר שהוצאו בשעתו לבכירים בחו"ל. איך התמודדתם עם האיום לגבי ציפי לבני, שאול מופז, אהוד ברק, אבי דיכטר, אביב כוכבי, דורון אלמוג ואחרים?
"הקמנו מערך משפטי בכל המדינות הרלוונטיות, בעיקר באנגליה, שם שכרנו משרד עורכי דין גדול. רוב הפעילות הייתה פעילות מונעת. כשידענו שמתחילים הליכים, ישבנו עם אנשי המקצוע הרלוונטיים ושיכנענו אותם לרדת מזה. פעלנו גם בדרכים אחרות שנועדו לחסוך עימותים. אביב כוכבי, למשל, ידענו שיש כוונות לגביו והוא היה אמור לצאת ללימודים באנגליה. הצעתי לו ללמוד בארצות־הברית, כדי לחסוך בעיות ולחסוך עימותים. אמרתי לו: 'סע ללמוד בארצות־הברית, שם אין לנו בעיות כאלה. תוותר על אנגליה'. וכך היה".
מה אתה חושב על תפקודם של מנדלבליט והפרקליטות היום?
"כשסוגרים תיקים אחד אחרי השני נגד שרה נתניהו, מקובל לנמק לציבור למה התיקים נסגרו. לגבי התיקים של ראש הממשלה, יושבים על המדוכה הרבה מאוד זמן מיטב אנשי המקצוע. השאלות המשפטיות והעובדתיות אינן קשות. להוסיף צוות כזה או אחר של פרקליטים, בעיניי זה מהלך מיותר שלא בונה אמון במערכת המשפט. זה עלול להיתפס כמאמץ להשהות את ההליך ולא משרת את אמון הציבור במערכת. קשה לי מאוד שמתייגים את כל מי שמעביר ביקורת כשמאלן, כאנטי־ציוני. זה עצוב לי".
בלי ערי מקלט
בספרו "פושעים ללא גבולות" לברטוב מתרחק מהסוגיות האלו ומתמקד יותר בפינות האפלוליות של עולם הפשע. כשנכנס לתפקיד הצהיר שלא יהיו עוד "ערי מקלט" בעולם מפני החוק הישראלי. זו הייתה תקופה שעבריינים כבדים רבים ברחו מהארץ, אבל כשסיים את כתיבת הספר הבין שהוא והמחלקה שבראשה עמד עשו הרבה יותר מזה. "כשסיימתי לכתוב את הספר הבנתי שלא רק שלא הנחנו שמדינות אחרות יהיו ערי מקלט לעבריינים שנמלטו מישראל, אלא גם ישראל לא הייתה עיר מקלט לעבריינים שנמלטו אליה. לא איפשרנו להפוך את מדינת ישראל לגן עדן של פושעים. הרגע הזה של ההבנה הזו בשורה האחרונה של כתיבת הספר היה רגע של סיפוק".
אבל יש מקרים שבהם ישראל היא מקלט לפושעים. ראה את המאבק נגד ההסגרה של מלכה לייפר, מנהלת בית ספר חרדי באוסטרליה, שנחשדה שם בעבירות מין וברחה לארץ.
"הסיפור של מלכה לייפר מאוד מעניין. כעיקרון, בהליכי הסגרה לא נשמעות ראיות, פרט למקרים יוצאים מן הכלל. אחד המקרים היוצאים מן הכלל, שתופס יותר ויותר תאוצה בשנים האחרונות, מתרחש כשאדם טוען: אני חולה נפש, ואיני נמצא במצב שניתן להסגיר אותי. לדעתי, יש כאן התחזות. אני מאמין שבסוף היא תוסגר, אם יתברר שהיא התחזתה לחולת נפש, וכל הלחצים לא יעזרו לה. המקרה שלה מזכיר לי את הסיפור של וויליאם נקש, המופיע בספר".
נקש, כזכור, היה מבוקש בצרפת בחשד לרצח של ערבי, ואז נמלט לישראל.
"נקש רצח בצרפת אדם על רקע של מועדוני לילה והעולם התחתון", אומר לברטוב. "כשהגיע לארץ טען שרצח ערבי על רקע של מלחמות בין יהודים וערבים. אברהם שריר, שהיה אז שר המשפטים, החליט שהוא לא מסגיר אותו, כי חשש שאם נקש יוסגר צפויה סכנה לחייו בכלא הצרפתי, מפני שהרג ערבי. חברת הכנסת שולמית אלוני, עם עוד חברים ממרצ, עתרו לבג"ץ והנשיא שמגר קבע שהאיש יוסגר. כשהוא הגיע לפה, והניח כיפה על ראשו, היו קבוצות גדולות, ובכלל זה חברי כנסת מש"ס, שתמכו בו וקראו לא להסגיר אותו".
ומה המצב היום?
"ישראל היא עדיין עיר מקלט לפושעים יהודים מהעולם. הנטייה היא לחשוב שבנושאים מסוימים בית המשפט בישראל מקל יותר מאשר בתי משפט במדינות אחרות. הגיעו לישראל גם עבריינים יהודים שניצלו את חוק השבות, וחלק מהם משתמשים בישראל כבסיס לביצוע פעילותם העבריינית נגד מדינות ואזרחים בחו"ל. אפשר לומר שישראל מהווה אולי לא גן עדן אבל בהחלט קולטת עבריינים יהודים לא מעטים, שלא מצהירים על העבר שלהם, ולאחר מכן פוגעים בכלכלה ובביטחון האזרחים".
כיום יש עדיין ערי מקלט לישראלים בעולם?
"היום עיר המקלט של עברייני ישראל היא מרוקו. שם יושב, בין השאר, גבי בן הרוש מפרשת הבנק למסחר, הוא זה שאירח את הרב ברלנד. אני יכול לספר לך שפעם היה אפילו עבריין ישראלי אחד שגילה עניין במעבר לאיראן".
פשע מתוך בחירה
לברטוב, בן 55, נולד ברמת־גן. אמו הייתה אחות ואביו מסגר. "הוריי היו אנשים עובדים. פרולטריון", הוא אומר, "לא היינו משפחה ענייה, אבל גם לא משפחה שהיו לה מותרות. היה ברור לילדים שצריך לעבוד כדי לעזור. בחופשים עבדתי עם אבא שלי במסגרייה ועד היום אני מאוד אוהב עץ. בתקופת הצינון שלי מהפרקליטות גילפתי מקלות הליכה".
בצעירותו הייתה לו נטייה לספרות ולפסיכולוגיה, אבל אחרי השירות הצבאי במצ"ח הדברים התגלגלו אחרת. עד היום הוא מתנהל במשולש הזה של משפטים, פסיכולוגיה וכתיבה. "למדתי משפטים", הוא אומר, "אבל לא ויתרתי על שני הדברים האחרים. עבודת התזה בתואר השני שלי הייתה על הקשר בין הפרעות נפשיות ליכולת לפתח מחשבה פלילית. ולכתוב, כמו שאת רואה, אני כותב".
כסופר, מה למדת על הטבע האנושי במהלך השנים שבהן עסקת בפשיעה?
"תוך כדי הכתיבה של הספר שאלתי את עצמי שאלות: מה מאפיין את הקורבן? מה מאפיין את העבריין הזה או העבריין האחר? מה מנצלים עבריינים אצל הקורבנות כדי להגיע ליעדים שהם מציבים לעצמם? הצבתי הרבה מאוד שאלות בתחום הקרימינולוגיה, המוסר והפילוסופיה.
"המסקנה שלי באשר לעבריינות היא שגנטיקה, סביבה ואפילו חינוך הם גורמים משמעותיים מאוד, אך לא מכריעים. שני אנשים יכולים לגדול באותו בית, באותה שכונה, עם אותם הורים ולהיות שונים לחלוטין. זו במידה רבה שאלה של בחירה. לפעמים באים אנשים שהם כביכול מרקע נורמטיבי, ואז את רואה שאצלם יש ניתוק רגשי ואדישות מוחלטת עד כדי רוע. ולפעמים דווקא אצל העבריין המקצועי את יכולה לראות נימות אנושיות. יש אנשים שקיבלו הכל, שהיה להם הכל, ובכל זאת בחרו לפגוע באנשים אחרים בצורה קשה. קחי כדוגמה את פרשת 'העוקצים הניגריים'. מדובר בחבר'ה צעירים, יוצאי צבא, שלא חסר להם כלום.
בפרשה, המתוארת בהרחבה בספר, מסופר על כנופיית ישראלים שעסקה בהונאה טלפונית של קשישים אמריקאים. בין היתר, מסופר על ריצ'רד וקרולין, זוג קשישים אמריקאים, היא נכה על כיסא גלגלים, שחסכו דולר לדולר לעת זקנה. יום אחד, בשנת 2007, קיבלו טלפון שבו התבשרו באנגלית רהוטה שזכו בהגרלת הלוטו בסך חצי מיליון דולר, אך הם נדרשו להפקיד תחילה סכום של 75,000 דולר בחשבון בנק מסוים. בהמשך נתבקשו להפקיד סכומים נוספים.
מתוך הספר: "השניים נסעו לבנק. ריצ'רד דחף את כיסא הגלגלים של קרולין והשניים ניגשו לקופאית וביקשו ממנה להעביר 75,000 דולר לחשבון הבנק שאת פרטיו קיבלו מעו"ד ואן־אלן... עו"ד ואן־אלן התקשרה שוב... היא דרשה שיעבירו סכומים נוספים... פעם אחר פעם הסיע ריצ'רד את קרולין לבנק. בני הזוג שילמו כל פרוטה שהייתה להם – 503,000 דולר סך הכל. אבל עו"ד ואן־אלן אמרה שעליהם להעביר סכומים נוספים. הם הסבירו שלא נותר דבר. מאז לא עלה בידיהם עוד להשיג את עורכת הדין סידני ואן־אלן ממשרד אברמס...
"קרולין וריצ'רד הם רק שניים מתוך מאות קשישים אמריקאים שנפלו קורבן למעשי הונאה מבחילים אלה, הידועים בכינוי ‘העוקצים הניגריים’. אך לא אזרחי ניגריה היו אלה שביצעו אותם. בצד השני של קו הטלפון, חמושים באנגלית טובה אך נעדרי כל מוסר, עכבות ומצפון – היו ישראלים".
החקירה, שבמהלכה אותרו שיחות ממספרי טלפון ניידים לארצות־הברית, הובילה לחבורת צעירים ישראלים שפעלו באזור הבורסה ברמת־גן. בראשה עמדו שני אחים, אלעד וגיא מאיו. האף־בי־איי ומשטרת ישראל חברו למבצע משותף. בספטמבר 2008, בדיוק שנה אחרי תרגיל העוקץ שעשו לריצ'רד וקרולין, התמקם צוות של כעשרה בלשים סביב משרדי החבורה. החשודים הגיעו לעבודה "כרגיל" ונעצרו. חברי הכנופייה הוסגרו לארצות־הברית ונשפטו שם לעונשי מאסר כבדים.
"אל הטיפול בפרשה הזו התלוותה בושה גדולה", מספר לברטוב, "בושה שאזרחים של מדינתי היו מוכנים ללא היסוס ליטול מקשישים מעבר לים את פרוטתם האחרונה ולהשליכם לגורלם. הם היו צעירים חסרי עבר פלילי, יוצאי צבא ברובם, אנשים צעירים ומוכשרים שיכלו לעשות כל דבר אחר, ובכל זאת בחרו לפרנסתם מעשי מרמה נגד קשישים אמריקאים, כשהכל מתבצע במשרדים שמצוידים בלוחות עסקאות, עם בונוסים, סופי שבוע, הזמנת ארוחות – כמו עוד יום עבודה במשרד. זה מה שמחזק בי", הוא מסכם, "את התובנה שחיי פשע הם בחירה".
