להרוג את הזמן

"סברי מרנן" חזרה ל"עונה חדשה". הביטוי מסומן במירכאות כי המשמעות שלו בהקשר של הסדרה שונה מהמקובל. בדרך כלל, כשאומרים "עונה חדשה" מתכוונים גם לקאמבק אחרי תקופת הפוגה. אלא ש"סברי מרנן", כמו שקיות מפלסטיק או פרשת הרפז, אף פעם לא נעלמת. שני פרקים ברצף משודרים בקביעות אחרי "אולפן שישי". "עונה חדשה" פירושה שני פרקים שלא ראו אור קודם, ולפעמים פרק אחד טרי ופרק אחד "ישן". כשאין "עונה חדשה" אז שני הפרקים ממוחזרים.

למעשה, מלבד המהפך במראה של דביר בנדק או התחלופה בשוליים של סגל השחקנים, "סברי מרנן" לועגת למושג הזמן הטלוויזיוני. כמעט עשור חלף מאז השקתה ועדיין לא תמצאו בה שום אינדיקציה שמשהו זז בעולם. מבחינה תסריטאית, ספק אם גם המעריצים האדוקים מצטטים פאנצ'ים או מסוגלים לנקוב בפרק שנחרת בזיכרונם (מרגש, עצוב וכו'). ברור שהם נהנים מ"סברי מרנן", אבל קשה לדמיין אותה כמשהו שנשאר איתם (להבדיל, לדוגמה, מ"שנות ה־80").

בכתבה על רותם אבוהב ב"אולפן שישי", עידו סולומון הפתיע אף אחד ושאל אותה, את יהורם גאון ואת יונה אליאן על ה"פער" בין אהדת הקהל לעומת הביקורות הקטלניות. נקודת המוצא מוטעית: מחד, "סברי מרנן" אינה קונצנזוס עממי כפי שנוהגים לומר (נראה אותה באמצע השבוע מול מתאבק במשקל כבד יותר משי שטרן). מאידך, העיסוק בה דעך ככל שהופנם התפקיד האמיתי שלה: להיות שם. ומכיוון שכך, כביכול מה כבר נותר להגיד עליה.

אלא שהתבוסה ש"סברי מרנן" הנחילה ליסודות הבסיסיים של יצירה – גדילה, התקדמות, התחדשות – רק מעצימה אותה כתופעה חריגה ומרתקת. וזה בכלל לא קשור לרמת הכתיבה, קווי העלילה והמסרים שהיא מנסה להעביר (יש כאלה). הדיון הזה מת יותר מקאסם סולימאני. "סברי מרנן" הגיעה לשלב המטא: הידיעה שיש אותה חשובה יותר מהתוכן שלה. השאלה למה.

ייתכן שהצפייה ב"סברי מרנן" היא אקט של מחאת כורסה נגד התנועה הטבעית של החיים. אי של יציבות בעידן כאוטי. מבראשית, זאת חלק מהמהות המנחמת של ז'אנר הסיטקום. "סברי מרנן" התעלתה אפילו על זה: היא לא ממש צריכה "עונה חדשה". מספיק לשמוע את הצליל של הפתיח, הרינגטון של "מי אוהב את השבת", כדי לדעת בדיוק מה יוגש לשולחן (מז'לוף).

לכן היה זה אך סמלי ששני הפרקים הראו את פנחס (טוביה צפיר) כשהוא סובל מ"פוגה דיסוציאטיבית", אובדן זיכרון זמני שתקע אותו בשנת 1973. כל אימת שהתעורר מתנומה הוא הזדעזע לגלות שהוא גבר בן 70 עם כרס. הבדיחה הזאת חזרה על עצמה שוב ושוב, די באותן מילים. בדיוק כמו הלופ שבו מתקיימת "סברי מרנן", וכנראה גם מדינת ישראל כולה.

בקטנה

באפריל אורן חזן התראיין ל"שש" של רשת לאחר שנשאר מחוץ לכנסת. מתחתיו הופיע פרומו ל"הישרדות". "הפריים נראה כאילו בערוץ 13 מנסים לרמוז לו על התחנה הבאה בקריירה", נכתב כאן. אז בסוף רשת הכניסה אותו ל"האח הגדול", מה שמזמין צקצוקים ונהי שהתוכנית מתפרנסת מהם. אבל הטלוויזיה המציאה את חזן כטאלנט (במקביל להתבכיינות על רמת הפוליטיקאים) וטבעי שתמשיך לסחוט ממנו את המרב (ולהתבכיין על רמת הפוליטיקאים). האמת? הידיעה שלפחות למשך זמן מה הוא סגור במתחם ומצלמות מתעדות כל תנועה שלו דווקא די מרגיעה.