מדחיק מאוד

יצירות עם חיי מדף ארוכים נבחנות גם לפי הקשר שלהן לשינויים שהתחוללו במציאות. זה הרי אחד המאפיינים הכי יפים של תרבות: לראות איך היא מודדת את הדופק הציבורי ולבדוק מה יש לה להגיד עליו. הסיפור של "סברי מרנן" מיוחד עוד יותר: לא רק משום שהיא אוחזת במספר הפרקים הכי גבוה לסדרה ישראלית, אלא גם בשל האדישות המוחלטת שלה כלפי מה שקורה עכשיו. כפי שנכתב כאן בפתיחת העונה הקודמת: "סברי מרנן" לא עצרה את הזמן – היא הרגה אותו.

אלא שמאז אירע משהו גדול. כמה גדול? אפילו "סברי מרנן" לא הייתה יכולה להתעלם ממנו. למעשה, אם מישהו עוד זקוק להמחשה חותכת כדי להבין עד כמה הקורונה היא נקודת ציון היסטורית – אז גם "סברי מרנן" הרימה פרק ספיישל בעקבותיה. לא פלא שאחרי התפתחות כה דרמטית שומר המסך של ימי שישי בערב יצאה לשנת שבתון של התאוששות, שבה הוחלפה על ידי שרשרת של רכבות לשומקום: "הנחלה" הסתמית, "מה שבע" המביכה, וכמובן החלטורה של ארז טל, ישראל קטורזה וכל טאלנט של "קשת" שלא היה מספיק זריז לברוח.

בגלל ההיעדרות הממושכת, כשבמקביל הגלובוס מתנסה בכל מיני פורמטים של "חיים לצד הקורונה" ומשנן את האלפבית היווני (חכו לצונאמי של התחכמויות בחדשות על האות זטא), היה משהו סמלי בבחירת המנוע מאחורי הקאמבק של "סברי מרנן": התכנסות רב־משפחתית לכבוד ליל הסדר. כן, אותו חג שצוין אך לפני שנה וחצי תחת סגר ואילו לפני כחצי שנה הוא היה, כפשוטו, חג החירות.

והעניין הוא שלא היה עניין: אף אחד לא נשאל אם הוא מחוסן, לא סופרו בדיחות על מסכות, ואיש מהנוכחים לא אמר שהוא מעדיף להתבודד שבועיים מאשר להעביר ארוחת חג עם משפחת חסון/רוזן. אפילו ההישענות על עשר מכות מצרים בתור גימיק (שהיה מקורי כמו תיק של גוצ'י משוק הכרמל ואפקטיבי כמו משרד ממשלתי) לא מצאה את החיבור המתבקש למגפה. מה שכן הצליח להפתיע הייתה דאחקה על אישה מזרחית בשם פרחה. וב"מפתיע" הכוונה היא שהגזענות הזאת הגיעה לשידור רק בעונה השביעית ולא קודם.

בין אם זה נעשה במודע או שלא, ההתעלמות של "סברי מרנן" מהקורונה היא גם סוג של אמירה: למרות שהנושא נמצא בכל פינה, אין לו ממש מקום בהוויה הנצחית שהסדרה מתיימרת לפצח. זה נראה כמו מפגן של ניתוק מצד סיטקום שעממיותו אמנותו, אבל אולי זאת גם דרך להגשים את אחת הפנטזיות הכי ישראליות שיש: אם לא להצחיק, אז לפחות להדחיק.

בקטנה
כבר במהדורה השנייה "השבוע עם גאולה" ב"כאן" נתקלה בקונפליקט לא פתיר: השבוע הגיש שר המשפטים גדעון סער הצעת חוק שתמנע מנאשם בפלילים להרכיב ממשלה. מנגד, גאולה אבן־סער מגישה תוכנית שנקראת "השבוע". מה עושים? ברור: מתעלמים. כאילו שזה לא קרה, ובכן, השבוע. ומה שלא פחות מקומם זאת הדמגוגיה הנחותה, כאילו התוכנית בכלל מיטיבה עם הצופים, כי נותר לה יותר זמן לנושאים "חשובים". ראשית, גם ללא ניגודי עניינים "השבוע" מבלבלת בין "עומק" ל"משעמם כמו 'יומן' על ואליום". ויותר חשוב: "חוק סער" הוא לא רכילות פוליטית, אלא טלטלה חוקתית עם השלכות דרמטיות. לא לדון בו זה לא לשרת את הציבור, אלא לירוק לו בפרצוף.