המינוס הוא הפלוס
מפלים קפואים בגובה 50 מטר, מסע באופנועי שלג ובמזחלות עם כלבי האסקי, ביקור על ספינה שוברת קרח וציפה במי המפרץ הקפוא, ביקור בחווה לגידול איילי הצפון, וגם קפיצה לבית של סנטה: נווית זומר, ששונאת קור, לבשה סרבל תרמי ויצאה עם קבוצה ישראלית לטיול בין מינוס 10 למינוס 20 ביערות ומרחבי לפלנד המושלגת
אחרי חמש וחצי שעות בטיסה ישירה מנתב"ג, המטוס נוחת בשתיים בצהריים ברובניימי (Rovaniemi), העיר הגדולה של לפלנד, שאינה מדינה, אלא המחוז הצפוני ביותר של פינלנד, שנמצא במרחק חמישה קילומטרים בלבד מהחוג הארקטי (חוג הקוטב הצפוני). מתחתינו נוף קסום של יערות מושלגים. הקברניט של ישראייר מודיע שהטמפרטורה היא מינוס 10 מעלות, ואני עסוקה ברחמים עצמיים ובהלקאה עצמית: מה חשבתי כשהחלטתי לטוס ללפלנד בפברואר? הרי אקפא למוות. אבל איציק, המדריך שלנו מקבוצת נתור – זאת הפעם הראשונה שאני בטיול מאורגן – "מרגיע" שהוא הדריך גם במינוס 30.
התחנה הראשונה היא מרכז ההצטיידות, לא הרחק משדה התעופה. שם, בהליך זריז, מקבל כל מטייל סרבל תרמי, שבו יגור במשך שבוע, נעלי שלג, גרבי צמר וכפפות מיוחדות. היציאה החוצה לשלג הרך מאששת את המשפט הפיני שלפיו אין קר מדי, יש מעט מדי בגדים. בכלל, שתי דעות קדומות מתנפצות לי במהלך השבוע הזה, שבו צנחו המעלות גם למינוס 18, בעיקר בימים של שמים כחולים ושמש זורחת, שהם הקרים ביותר. ראשית, הבנתי שכן, אפשר לטייל וליהנות גם בקור אם מצוידים היטב, ושנית, שטיולים מאורגנים, במיוחד במקום שבו תנאי השטח קשים, זה פינוק אמיתי.
דממה בשחור־לבן
בפברואר השמש שוקעת בשש ברובניימי, כך שהימים ארוכים יחסית. ממרכז ההצטיידות אנחנו נוסעים היישר לאטרקציה הראשונה – טיול ביער בשמורת הטבע ואנאטוקי. לפלנד מכוסה יערות של עצי לבנה דקים וזקופים ועצי אשוח, והמראה קסום – כמו סרט מצויר בשחור־לבן. העצים כהים ומכוסים בשכבות של שלג, מי הנחל כמעט שחורים, והכל צחור ושקט, מלבד אוושת השלג שנדחס מתחת לרגלינו. פתיתי שלג דקיקים גם נופלים עלינו, ואני מתאהבת בלפלנד. במהלך המסלול בשמורה עושים חנייה לשתייה חמה בבקתת עץ אופיינית שמחוץ לה, במתקן מיוחד, דולקת מדורה. אפילו הקור נעשה נעים לי.
בערב, עם חשכה, אנחנו מגיעים למלון ברובניימי, ששמו, איך לא, ארקטיק סיטי הוטל, בדירוג 4 כוכבים, במיקום מעולה צמוד לכיכר העיר. במרכז הכיכר יש מד טמפרטורה ענק שמעיד כמה מעלות מתחת לאפס יש לנו היום. אגב, פקידת הקבלה במלון הסבירה לי שאין מצב שלא הולכים לעבודה או לבית הספר כי יורד שלג או קפוא (לידיעת הרשויות בישראל שכל תחזית לשלג מכניסה אותם לכוננות חירום). במהלך הנסיעות גם ראיתי בשולי הדרך אנשים שלא מפחדים מהקור ומוציאים את כלבם לטיול – הם עומדים על משטח קטן שאותו מושך הכלב, כך שהוא מוליך את אדונו ולא להפך.
ברחוב הקניות היחיד בעיר, שסמוך למלון, יש בקצה אחד סניף מקדונלד'ס ומיני קניון, ובקצה השני נהר קפוא עם גשר שמואר בלילה ולמרגלותיו סאונה – שמאפשרת מעבר מהיר מהחום שבפנים לטבילה במי הנהר הקפואים, מנהג מקובל בפינלנד. כל בית בלפלנד מצויד בסאונה קטנה ומהבילה בחצר.
שני מיליון תושבים מתגוררים בלפלנד, מפוזרים ביישובים קטנים על שטח ענק. ברובניימי חיים 60 אלף תושבים, והשפה השנייה המדוברת בעיר, לפחות ברחוב, בבתי הקפה ובקניון, היא עברית: התיירים הישראלים כבשו בפברואר את העיר ואת האתרים סביבה. במקביל אלינו היו בה עוד חמש קבוצות מטיילים מישראל, וכמעט לא פגשתי תיירים זרים.
התיירות בלפלנד מבוססת על אטרקציות באוויר הפתוח – מסע באופנועי שלג, במזחלות איילים, במזחלות כלבי האסקי, והדובדבן שבשלג הוא הנוף הנפלא שהעין לא שבעה ממנו.
מסע במזחלת ודיג בקרח
ביום השני אנחנו נוסעים לביקור בחווה לגידול איילים. מדובר באיילי הצפון, שבאמריקה הצפונית נקראים קאריבו, והם המין היחיד מבין האיילים שעבר ביות והוא מזוהה עם הסאמים – שבטי הנוודים של הצפון שחיים מגידול האיילים. אלה קרי, הילדה מלפלנד, מהספר שבזכותו פינטזתי במשך שנים להגיע ללפלנד, הייתה ממשפחה של מגדלי איילים.
כבר בכניסה אנחנו נתקלים במראה מרגש של איילים המציצים מבין עצי היער עם קרניהם המשורגות. בהמשך רואים אהילים מקרני אייל בכל מקום, גם זוכים לסיבוב קצר במזחלת רתומה לאייל. אטרקציה נוספת היא דיג באגם הקפוא שסמוך לחווה: כל מטייל מקבל מעין מברגה גדולה, שעל ידי סיבוב שלה קודחים חור בקרח, ואליו משלשלים את ציוד הדיג ומחכים. דווקא הצעיר שבקבוצה, בן 11, הצליח לתפוס דג קטן. בחווה גם אוכלים צהריים – מרק פיני אופייני, שמורכב מדג סלמון, תפוחי אדמה ושמנת — טעים ומוגש בקעריות עם ידיות שמגולפות מעץ לבנה.
מכאן ממשיכים לאחת האטרקציות הידועות באזור – מפלי קורואומה (Korouoma) הקפואים. במהלך החורף קופאים המים ממש תוך כדי הזרימה, ונוצר מפל קרח שגובהו 50 מטר ורוחבו 20 מטר שכולו נטיפי קרח. מראה מרהיב. אנחנו עשינו גם מסלול הליכה של כשלושה קילומטרים, שיורד לקניון ועולה ממנו, וקשה לתאר את התחושה הקסומה של הטיול בנוף המושלג.
עוד אחת מגולות הכותרת של הטיול הוא מסע באופנועי השלג המרשימים (סנומוביל) שמצוידים בשני צידיהם במעין מחליקיים ששומרים על יציבותם. כל מה שנחוץ כדי לנהוג בהם זה רשיון נהיגה והדרכה קבוצתית קצרה שעוברים במקום, כולל קבלת קסדה עם משקפת שמגינה על הפנים. השיירה, בלווי מדריכים מלווים, יוצאת לשלוש שעות של נהיגה ביערות המושלגים. באיזשהו שלב עולים על הנהר הקפוא של רובניימי. המראה הוא של מישורי קרח אינסופיים, והתחושה היא כאילו אתם במשלחת לקוטב הצפוני. אגב, כל האטרקציות שעשינו מתאימות לכל גיל ולא דורשות מאמץ פיזי מיוחד, מלבד מסע האופנועים הזה, שאסור לילדים עד גובה 1.40 מ', אבל גם הגבוהים יותר, ילדים בני 10 ו־11 שהיו איתנו, סבלו מאוד מהקור במהלך הנסיעה, יותר מהמבוגרים, ולכן זאת פעילות שלא מומלצת להם.
לא פחות מרשים ממסע האופנועים היה הביקור בחוות כלבי ההאסקי, שכל שישייה שלהם מובילה מזחלת למסע של שעה, אחד מהמטיילים נוהג את המזחלת והשני יושב בה. 100 כלבי האסקי גדלים בחווה, שבעליה הוא אחד מאלופי מרוצי מזחלות הכלבים במדינה. הם מגודלים למטרת השתתפות במרוצי מזחלות. הפעילות עם התיירים נועדה רק כדי לממן את הוצאות החווה: כל כלב אוכל 1 ק"ג מזון ליום, רובו בשר טרי, ומקבל טיפול וטרינרי צמוד. בזמן האימונים למרוצים הגדולים יכולים הכלבים לעבור גם 100 ק"מ ליום. הכלבים אנרגטיים מאוד וזקוקים לפעילות גופנית, ולכן רתימתם למזחלות תיירים איננה בגדר ניצול, אלא הזדמנות לסיבוב יומי של פריקת אנרגיה. כשהשיירה עוצרת הם מיד נעשים חסרי סבלנות ורוצים לדהור קדימה.
לשבור את הקרח
במרחק כשעתיים נסיעה מרובניימי נמצא המפרץ הבוטני, המפרץ הצפוני ביותר של הים הבלטי, הממוקם בין פינלנד לשוודיה. כאן הייתה לנו חוויה אדירה. נהרות הזורמים אל שני צידי המפרץ ממתיקים את מימיו, ובשל מתיקות המים הוא קופא ומתכסה בקרח מדי חורף. כדי לשמור על נתיבי הסחר הימיים, הרוסים הפעילו במקום שוברות קרח – ספינות בעלות מבנה מיוחד ששובר את הקרח ודחף אותו לצדדיים כדי לשמר נתיב פתוח. כיום פועלות בשירות רוסיה שוברות קרח מתקדמות שמבוססות על אנרגיה גרעינית, אבל אחת המבקעות הישנות הפכה לאטרקציה תיירותית.
מדובר במבקעת שמצוידת ב־11,000 כוחות סוס, שמאפשרים לה להרים את החרטום ולהטיח אותו בקרח וכך לשבור אותו. מבט מסיפונה של הספינה מספק לתיירים מחזה מרהיב של שבירת גושי הקרח הענקיים. בשלב מסוים עוצרת הספינה והנוסעים יורדים להלך על הים הקפוא. חוויה מיוחדת נוספת במהלך הביקור על הספינה היא ציפה על מי הקרח הקפואים. לשם כך עוצרת המבקעת בצמוד ל"בריכה" שיצרה, התיירים מקבלים חליפות המספקות הגנה מפני היפותרמיה, והם יורדים למים הקפואים לציפה של כשש דקות וסביבם ים הקרח.
ביקרנו גם בפארק חיות הבר רנואה (Ranua), הצפוני ביותר בפינלנד והשני הצפוני ביותר בעולם, שבו מטפלים ומשקמים חיות בר מיותר מ־50 זנים – מהשועל הארקטי הלבן ועד לדובים ולעופות נדירים, שאחד היפים שבהם הוא האוח הצפוני, שנוצותיו בהירות ומשתלבות יפה בצבע הלבן של השלג.
אחד האתרים התיירותיים המוכרים ביותר בעולם הוא הכפר של סנטה קלאוס שליד רובניימי, שפופולרי בעיקר בתקופת הכריסמס. הכפר, המשווק כמקום מגוריו של סנטה, נמצא במרחק 8 ק"מ מהעיר, על החוג הארקטי. לסניף הדואר בכפר מגיעים מדי שנה מיליוני מכתבים של ילדים המבקשים מסנטה מתנות לכריסמס. במרכז הכפר נמצאת "הלשכה" של סנטה, שם הוא מקבל מבקרים ומצטלם איתם. אתר קיטשי וממוסחר, אבל חמוד.
הכפר מכיל גם בתי מלון ובעיקר אינסוף חנויות מזכרות ובתי קפה. המידע שומט הלסתות שגיליתי במקום הוא שסנטה "המקורי" כלל לא לבש חליפה באדום. חברת קוקה קולה, שחיפשה בשנות ה־30 קמפיין שיעורר את הציבור לשתות קולה גם בחורף, החליטה לקשר בין שתיית המשקה לבין חג המולד – וצבעה את סנטה בקמפיין שלה בצבעי קוקה קולה, אדום ולבן, וכך תפסה עליו בעלות והרוויחה תוכן שיווקי מוסווה לנצח.
מלונות מקרח הפכו אטרקציה בכל ארצות סקנדביה. בלפלנד נמצא אחד המפורסמים שבהם, שמדי שנה נבנה ומפוסל מחדש מקרח, כולל כנסייה, מסעדה ובר. מדובר בטירת הקרח לומילינה בעיר קמי. המלון יפהפה ומואר מתוך הקרח, אבל גם בחינם לא הייתי ישנה במקום הקפוא הזה: ל־21 החדרים במלון אין שירותים צמודים, אלא משותפים בקרוואן צמוד, ורק המחשבה לצאת לשם בלילה היא מקפיאה כשלעצמה. מחיר ללילה: כ־400 יורו. לחשו לנו שבעיקר יפנים מתים על החוויה. צמוד לו גם מלון בקתות רגיל עם הטרנד החדש: מעין בקתות מחומשות עם צלעות שקופות כדי לצפות בזוהר הצפוני, אם יתמזל מזלכם. אנחנו לא זכינו לכך, למרות שיצאנו בלילה למקום חשוך במיוחד, שכן צריך תנאים מיוחדים כדי שהתופעה תתרחש. בחצר המלון יש פארק משחקים שהפופולרי שבהם הוא גלישה על הישבן מעל ערימות שלג או בכיסא עם גלגלים.
איך האוכל?
מודה שהופתעתי לטובה. יש עגבניות ומלפפונים וסלט טרי בכל הארוחות, והחבילה של נתור כוללת שלוש ארוחות ביום – בוקר וערב במלון, וצהריים בחוץ. כל הארוחות הן של בופה עשיר. בבוקר יש גם קוטג' מקומי לצד בייקון, נקניקיות, ביצים, גבינות וכו'. בערב מוגש בשר משובח, והמנה המקובלת היא צלי וירקות שורש צלויים, דג סלמון אפוי או דג אחר, תפוחי אדמה, סלטים, וגם חובבי הדגים המלוחים לא מקופחים. המחירים דומים למחירי הארץ. המבורגר וצ'יפס שהזמנו במסעדה הגיעו בגודל מפלצתי, היו טעימים מאוד ועלו כמו בארץ – כ־70 שקל. לנועזים, יש מסעדה ברובניימי שמתמחה בבשר ומגישה גם בשר דוב ואיילים.
מה לקחת?
היות שהציוד העיקרי – הסרבל, נעלי השלג, הגרביים והכפפות – ניתן לכם עם הנחיתה ואיתו תסתובבו מבוקר ועד ערב, אין צורך להביא מזוודה מלאה בגדים, שכן אלה ישמשו אתכם בעיקר במלון ומקסימום לגיחה קצרה בערב. גם אין צורך לרכוש נעלי שלג מיוחדות. מי שרוצה להסתובב בערב עם הנעליים שלו, יכול לקנות בחנויות מטיילים מעין מעטפת גומי בעלת מסמרים, שמתלבשת על הנעליים. מובן שצריך מעיל טוב, שישמש אתכם בערב, וחשוב להביא בגדים תרמיים טובים. אני העדפתי מכנסיים תרמיים של קולומביה עם פטנט הציפוי הפנימי שומר החום, משום שהם דקים מאוד וגמישים, אבל מחירם כ־360 שקל. את החולצה התרמית לקור קיצוני, המיועדת לפלג הגוף העליון, רכשתי באתר האונליין של טרקומניה במבצע – 130 שקל. היא עבה יותר מזו של קולומביה, אבל מאוד חמה.
את שאר הציוד רכשתי ברשת חדשה למטייל בשם “טרק מרקט”, שמחיריה נוחים. לכפות הרגליים חובה להביא לפחות עוד שני זוגות גרביים תרמיים. הם יקרים אבל חיוניים, משום שמתחת לגרבי הצמר שתקבלו חייבים עוד שכבה מבודדת. ולמי שמאוד סובל מקור בכפות הרגליים – גרבי ניילון מתחת להכל יהוו עוד שכבת בידוד. חובה לקחת גם כובע (רצוי שניים, כי מאבדים) עם פרווה מחממת בפנים (63 שקל במבצע בטרק מרקט). רצוי גם כובע נינג'ה שמכסה הכל חוץ מהעיניים לנסיעה במזחלות ובאופנועים. וצריך כפפות משובחות – לא כפפות סקי, אלא כאלה שמיועדות לקור קיצוני. אני קניתי סופטשל היט הולדרס (159 שקל בטרק מרקט). מומלץ להביא גם מקלות הליכה שמסייעים בהליכה בשלג. זוג מתקפל שקניתי בטרק מרקט ב־79 שקל היה מצוין.
טיול מאורגן?
ניתן לטייל בלפלנד גם כעצמאים. ברחוב הראשי ברובניימי יש סוכנויות שמארגנות טיולים לבודדים. מהבדיקה שלי עולה שזה סידור יקר יותר, בעיקר בהתחשב בכך שיש סיכון בלשכור רכב בחורף ולנהוג בכבישים מכוסי קרח תחת ראות לקויה כשיורד שלג. האלטרנטיבה, לשכור הסעות לאתרים שמחוץ לעיר, מייקרת יותר. הופתעתי מהטיול בקבוצה: למרות שמדובר ב־37 איש בגילים שונים, איש לא איחר, קיטר או הרעיש. מישהו נתן לכך את ההסבר הלא פוליטיקלי־קורקט: "כשמשלמים 2,300 יורו לטיול, מקבלים קהל של 2,300 יורו".
בעיקרון, כל המטיילים הישראלים בלפלנד מבקרים פחות או יותר בכל האטרקציות המרכזיות ובמחירים דומים. ההבדלים יכולים להיות במספר השעות בכל אטרקציה, בסוג המלון, ובטיב האוכל וההדרכה. היתרון של נסיעה עם נתור הוא שהיא חברה־בת של ישראייר, ולכן הטיסות לרובניימי ישירות. לא מדובר בטיסות סדירות, אלא בטיסות המיועדות לקבוצות מטיילים, רובם כאלה שרכשו את החבילה של נתור ללפלנד. קבוצות אחרות שפגשתי טסו להלסינקי ומשם לרובניימי, מה שהאריך את הדרך. אנחנו טסנו ביום ראשון בבוקר וחזרנו ביום שישי כך שהיו לנו חמישה ימים מלאים, שזה מספיק. חשוב שהמלון יהיה במרכז העיר – כי הערבים פנויים.
הכותבת הייתה אורחת חברת נתור