מי נתן לך אייפון, ילד

אני מותש. אני מפסיד. זה הקרב האחרון שלי על שעות המסך של הילד. זו מלחמת ששת המסכים (אייפון, אייפד, מחשב, לפטופ, טלוויזיה, טלוויזיה אצל חברים) – ואני עומד להיכנע. אני עומד להפסיק למדוד לו זמן מסך ולצעוק עליו שהיה לו מספיק להיום. אין לי יותר כוח לוויכוחים רפטטיביים. זו מלחמת השחרור ממסכים, והילד שלי נלחם בי על הזכות להשתעבד.

תבינו, אני לא נגד מסכים. אני נגד מה שהוא בוחר לעשות איתם והיכולת הגופנית המדהימה שלו, בגילו, לשבת מולם במשך – כמה בעצם? בואו נראה: הוא התחיל להיות מכור בגיל שש, ועכשיו הוא בן שבע, אז זה יוצא שנה. כבר שנה רצוף שהילד יושב מול מסכים – מלבד הפסקות קלות לשינה, תזונה, ציות ממורמר לחוק חינוך חובה, וכמובן הזמן שהוא לא מול מסך כי הוא עסוק בלייבב "משעמם לי" ו"אז אתם לא אוהבים אותי!" בטענה שלא נותנים לו להיות כרגע מול מסך.

הוא צודק, אגב. אני לא אוהב אותו ברגעים האלה.

אבל אני לא נגד מסכים, למרות שאפילו ממציא המסכים, סטיב ג'ובס, התפרסם כמי שלא איפשר לילדיו לשבת מול מסך יותר מחצי שעה ביום, וגם היכה אותם בחגורה במקרה שהתברר שישבו מול מסך של סמסונג. אבל אני ליברלי יותר: בהתחלה איפשרתי לו לראות כל יום שני פרקים של "בובספוג" – סדרה שמנחילה לילדים ערכי יסוד כמו חשיבותה של אינפנטיליות – ומשם מצבו הלך והידרדר.

כי אחר כך הוא ראה "אלישע". ואז "הבנים נגד הבנות". ואז הוא הרגיש שמינוני השכונה כבר לא מספקים אותו, והעביר תקופת חיים משמעותית בבהייה בקליפים של סטטיק ובן־אל תבורי, ומשם גלש ביוטיוב לקליפים סמוכים.

כשתפסתי אותו מזמזם במקלחת: "כל דביל במדינה הזאת פוטנציאל ליהוק" (מילים ולחן: דביל מהמדינה הזאת שהעלה ליוטיוב את הקליפ הזה, שנקרא "רק היום, בחייאת דינאק". הילד שלי רק בן שבע, בחייאת דינאק), עוד עשיתי את עצמי רגוע. אבל כעבור יומיים, כשהוא כבר זימזם: "בתלפיות, מסניף קצת ריטלין ורואה פיות", נשברתי. רצתי ליוטיוב וגיליתי שמדובר בקליפ פארודי על "כביש החוף" (לחן: בן־אל ולירז רוסו. מילים: שני ילדים שהייתם מוחקים מספח תעודת הזהות אם היו שלכם), ושבמסגרתו נראים היוצרים כשהם מסניפים שורות ושרים שורות כמו "נתקל באיזה חננה הוא אוכל מכות" ו"כולכם זונות".

רצתי למחשב וחסמתי הרמטית את הגלישה ליוטיוב, תוך שאני משתדל שלא להיכנע לאינסטינקט לקחת ג'ריקן נפט, להגיע פיזית למטה יוטיוב בסאן־ברונו, קליפורניה, ולשחק אותה ויקטור חסון.

אז חסמתי. אבל כמה זמן זה יחזיק? ובהמשך אני אתקין תוכנה לריגול אחרי הגלישה של הילד ואחסום עוד אתרים. וכמה זמן זה יחזיק?

בינתיים זה החזיק עד שלשום. כי שלשום הוא בא אליי ודרש שאני אקנה לו טלפון נייד.

זו לא פעם ראשונה שהוא בא עם הדרישה הזו – עד היום ביטלתי אותה על הסף, אבל שלשום כבר אמרתי לו שאין לי שום התנגדות שיקבל טלפון נייד ביום שבו יחגוג 21 או 2,000 שקל שאינם שלי, מה שיבוא קודם.

אבל על מי אני עובד. אני הרי איאלץ לקנות לו טלפון נייד מתישהו, ואני אפילו יודע בדיוק מתי: ברבע ל־לכל־השאר־בכיתה־כבר־יש.

כי אם הבנתי נכון, הסטנדרט הישראלי הנוכחי הוא לתת לילד טלפון ראשון סביב כיתה ג' – ויש שמתחילים עוד קודם, כי הילד שלהם גאון ועושה הכל לפני כולם, כולל קרינה מסרטנת – ואם תיתנו לי להגיד לכם רק ארבע מילים בקשר לזה, אני אלך על: פאק, אנשים, כיתה ג'?!

הנתונים עצמם מדהימים: ילדי ישראל – כך פירסם השנה ארגון הבריאות העולמי – הם במקום הראשון בעולם בשעות שימוש בטלפון סלולרי, ובמקום האחרון בעולם בפעילות גופנית (אבל הנתון הזה עומד להתהפך לטובתנו ברגע שהעולם יכיר בעובדה ששימוש בסלולרי הוא חתיכת פעילות גופנית). לרבע מילדי ישראל בגילים שש עד שמונה יש טלפון נייד משלהם, ועד גיל 12, ל־90 אחוז מהם כבר יש. רבע מהילדים משתמשים בסלולרי במשך חמש שעות ביום ויותר.

חמש שעות ביום ויותר! סתם חשבתי שאני אכתוב את זה שוב, אולי בפעם השנייה אני אצליח לעכל.

אז הורים ישראלים דוחפים לילד שלהם סלולרי בגיל שש למשך חמש שעות ביום ואחר כך עוד מזדעזעים מסרטון (ישן) של ילד אינדונזי שמעשן סיגריות בגיל שנתיים. מה ההבדל? אין הבדל. בשני המקרים מדובר בחוסר אחריות הורית מוחלט. ואל תגידו לי: "הוא צריך סלולרי כדי שנדע שהוא בסדר ולא נדאג לו", או כפי שניסחה את זה בראיון ל"גלובס" רוית גוטמן, מנחה בכירה במכון אדלר: "כשההורים עסוקים בלי סוף, לפעמים זה גם סוג של נוכחות".

הו, כן, רוית; אני משוכנע שהילדים יהיו פשוט אסירי תודה על נוכחותי בחייהם באמצעות, אה, סמארטפון. כשהם יגדלו הם יוכלו לספר לפסיכולוגית שלהם (שאיתה לעולם לא ייפגשו, רק ידברו בסלולרי), שאמא הייתה אישה זוהרת עם מסך שישה אינץ' וכיסוי ורוד יפהפה. אבא, לעומתה, היה סתם אייפון 5.

על מה אנחנו מדברים? מה יש לילד בן שש, או שבע, או תשע, לעשות עם סמארטפון משלו, מלבד ללכת לאיבוד ולנתק מגע רציף? אני מתנחם בידיעה שלפחות בכיתה של הילד שלי, חלק מההורים כבר התחילו להתארגן כדי לדחות יחד את חג מתן אייפון; כי הדרך היחידה להשיג דחייה היא להיות מתואמים. אם לאף ילד בכיתה לא יהיה עדיין מכשיר, אולי נוכל לדחות קצת. אבל עד כיתה ה', אני משוכנע, הילד כבר יידע לדרוש ממני שדרוג למכשיר החדש.

עד אז כבר בטח יהיה לו גם מחשב משלו בחדר משלו. בגיל ההתבגרות הוא כבר ייבלע סופית לתוך המסך, יישאב לתוך השכונה הישראלית העילגת והאלימה שאינה מרחמת על ילדי הגן והיסודי בדרכה למיליון צפיות ולשיר השנה המיותר של גלגלצ. ואני אפסיד את הילד שלי.

וזו, בעצם, החרדה האמיתית: שהילד הרגיש, החכם והאוהב שלי יעבור לצד השני דרך המסך, יאבד רגישות ואכפתיות ופשוט ינהם עליי. ואני ארגיש שהילד נחטף. ואני אתבקש לשתף עם זה פעולה ולתת לו טלפון משלו, ואז מחשב, ואז פשוט לצאת החוצה ולסגור אחריי את דלת החדר שלו.

ובכן, לא בלי מאבק. ולא בלי בני. אני עומד להיות חזק יותר מכולכם ולא להניח לו להפוך לזומבי. אני לא אזמבן אותו. לבר־מצווה אני אקנה לו, במקרה הנדיב, ווקי־טוקי.

raanan@y-i.co.il