אני שרה, ואנשים שמים כסף בכובע

"אני מכחישה בכל תוקף את כל השמועות המרושעות שיש עלי. שמעתי שמספרים בארץ שאני נמצאת במצוקה. אני לא יודעת מי המציא את השמועות האלה, ואני רוצה להגיד שהמצוקה היחידה שלי היא מזה שאין לי קשר עם הארץ ועם הקהל שלי. אני במצוקה מזה שהוציאו אותי מהסצינה, נישלו אותי מהסצינה. אני זמרת שלום, זמרת חופש, זמרת אחווה, אבל בארץ לא קיבלתי את המקום שמגיע לי. זו המצוקה היחידה שלי". כך מירי אלוני, השבוע, בביתה שבברלין, בתגובה לפרסומים שהופיעו בארץ בשבועות האחרונים.

- אז מה שלומך באמת, מירי?

"שלומי בסדר גמור, תודה. היתה לי עכשיו חזרה עם אנדרה זל, זמר גרמני מאוד מפורסם. יש לו קונצרט גדול בברלין ב-16 במרס, ואני אהיה אורחת שלו, אקורד הסיום".
ביום שישי שעבר פורסם ב"ידיעות אחרונות" שעוזר ראש הממשלה לעניינים מיוחדים, רובי ישראלי, יצר קשר עם הזמרת והציע לה את עזרת המדינה. ישראלי הדגיש שמדינת ישראל ומשרד ראש הממשלה יסייעו ככל האפשר לאחד מסמלי התרבות הישראלית ויעזרו לה להיחלץ מהמצב, אם היא אכן במצוקה. עוד פורסם שאלוני קיבלה לאחרונה מכתב ממינהל השירותים החברתיים בעיריית תל אביב, בו נכתב: "קיבלנו ידיעה אנונימית שייתכן שהינך נמצאת במצב מצוקה. אנו דואגים לשלומך ומוכנים לסייע לך ככל שניתן". אלוני, בתגובה: "אני הידרדרתי? המדינה כנראה הידרדרה לחלוטין אם זה הנושא שאתם עוסקים בו בימים קשים אלה". היא הוסיפה ואמרה שכל מה שהיא זקוקה לו זה שלוש-ארבע הופעות טובות ביום העצמאות, ובמחירים ראויים.
כבר שלוש שנים גרה אלוני בבירת גרמניה, והיא מלאת שבחים למקום. "ברלין זו עיר עם המון תרבות", היא מתפעמת. "עיר ענקית ויפהפייה, עם המון ירק ופרחים. יפה לחיות פה. יש שלג בחורף, אוויר נהדר, חיים תרבותיים עשירים. אין כמעט אמן בינלאומי שלא מגיע לפה. לא מזמן ראינו כאן, שמוליק ואני, בלט ספרדי, פלמנקו, משהו מהמם".
שמוליק הוא שמוליק אומני, בן זוגה ומנהלה של אלוני. לפני כמה שנים הם התגרשו, אך המשיכו לחיות יחד. "הגשנו בקשה להתחתן שוב, אבל הרבנות לא מסכימה לחתן אותנו. איך אני מסבירה את ההפכפכות הזאת? תשאל אותו דבר את אליזבת טיילור על מה שקרה בינה לבין ריצ'רד ברטון. כששמוליק ואני היינו נשואים, היינו מתגרשים פעם ביום. נישואים זה דבר קשה, זה נגד הטבע".
הם גרים בדירה במרכז העיר. 60 מ"ר. סלון וחדר שינה. ריהוט עתיק. על הקירות תמונות של אלוני, חלקן מימי להקת הנחל. המטבח מאובזר היטב. השניים אוכלים הרבה בבית. אומני הוא הבשלן העיקרי. "אין לי פה סדר יום קבוע", אומרת אלוני. "אף פעם לא היה לי. אני בנאדם בלי סדר יום. מה אני, פקידה בבנק? יש לי רק התחייבויות כאלה ואחרות. היום היתה לי חזרה, אתמול לא, אז יכולתי לישון כל היום. ואני צריכה לפנק את שמוליק. ממה את מתפרנסת? הופעות. אני מחפשת את הקשר האמרגני הנכון, ומצאתי אותו רק לאחרונה. אלה דברים שלוקחים זמן. עד עכשיו עבדתי עם הרבה אמרגנים, אבל לגופה של הופעה, מה שנקרא. הזמינו אותי למופע כזה או אחר, הופעתי בהופעות גדולות או קטנות, כל מה שנותן פרנסה. בארץ, בתור סטאר, קשה לי להופיע בחתונות או בבר מצוות. מירי אלוני מופיעה בחתונה? זה עושה לא טוב לשם. כאן ראיתי שיש פלוס באנונימיות, כי הקרדיט שלי הוא של זמרת נטו. שומעים קול, רואים אישיות, רואים מגנטיות, ואת זה שופטים, בלי קרדיטים ומשקעים מהעבר. כאן לא מפריע להם שאני שוקלת קילו מיותר, או איך אני נראית לעומת איך שנראיתי בלהקה הצבאית. בתור שכזו עשיתי הופעות קטנות ואחרות בשמחות, במסיבות, באירועים, במועדונים, לקהל יהודי ולא יהודי, וגם הופעות גדולות. היתה לי הופעה מאוד מעניינת בפסטיבל השנסון הברלינאי. עשיתי ערב יחיד עם שנסונים בעברית, ביידיש ובגרמנית, לגרמנים שקונים כרטיסים".

- כמה הופעות יש לך בחודש?

"יש חודש ארבע, יש שש".

- מה התעריף?

"בפסטיבל השנסון הרווחתי 3,000 מרק, 6,000 שקל. אבל זה יכול להיות גם 200 מרק, ואני לא מזלזלת בזה. היו ימים שלקחתי את הגיטרה והלכתי לקנייבה, הבר השכונתי, שאנשי השכונה באים אליו לשבת סתם בכיף ולשתות, והייתי נכנסת ושואלת: 'רוצים לייב מיוזיק?'. והם היו אומרים 'כן', אז הייתי שולפת את הגיטרה מהנרתיק, שמה על הרצפה כובע בוקרים שישימו בו כסף, ושרה להם בספרדית, באנגלית, ופתאום בכובע יש 300 מרק. יש ערבים שבהם לא שמים עלי ולא זורקים לכיוון שלי. אני לא רגילה לזה, אבל ככה גם לוטה לניה התפרנסה בניו יורק ובברלין. יש רגעים לא נעימים, אבל באופן כללי זה תמיד חוויה, תמיד התרגשות. הברים כאן מאוד יפים, ויש תמיד אווירה טובה. האנשים כאן נורא מעריכים קול, וכשאני עומדת עם הגיטרה, בלי שום הגברה, והם שומעים אותי לייב, זה לא דבר שכל זמר יכול להרשות לעצמו. זו מחמאה גדולה בשבילי".

- את מתפרנסת גם מדברים שאינם קשורים למוזיקה?

"רק מוזיקה. בארץ הציעו לי לפעמים לפתוח חנות, בוטיק, אבל אני תמיד רציתי להתפרנס רק מאמנות. אה כן, השתתפתי פעם בשני סרטים".

אנשים קוראים לי מריה

אלוני ואומני השתקעו בברלין בפברואר 99'. כשעזבו את הארץ פורסם ש"זמרת השלום" התחילה לקרוא לעצמה "מריה", נמצאת בהליכי התנצרות ומבקשת לנתק כל קשר עם ישראל ועם ישראלים. באשר לשם מריה היא אומרת: "אנשים התחילו לקרוא לי ככה פה, סתם ככה. מה איכפת לי, זה נחמד. השם שלי במקור הוא מרים, וכל הילדות שלי הייתי מירה. מירה זה כמו מריה, אותן אותיות".
התנצרות? "להד"ם. יש לנו אמנם, והיו לנו תמיד, חברים מכל הדתות, ובבית יש לנו מקדש בודהיסטי, אבל זה סתם, בגלל שזה יפה, סנטימנט לדת הזו. אנחנו יהודים".
לגבי הקשרים שלה עם ישראל יש לאלוני הרבה מה להגיד, והיא מנסחת את דבריה בצורה רהוטה ובוטחת, שולפת מהזיכרון שמות, תאריכים ומספרים, כואבת וכועסת, לא שוכחת ולא סולחת. הרעיון המרכזי, אם לתמצת את משנתה, אומר שראש הממשלה יצחק רבין לא היה האדם היחיד שחוסל ב-4 בנובמבר 95' בעצרת בכיכר מלכי ישראל. מירי אלוני מודיעה בתדהמה: רבין גמר את החיים, אני גמרתי את הקריירה שלי. זוהי תיאוריית הקונספירציה שלה: "אני שרה את 'שיר לשלום' כבר 30 שנה, והשירים שלי הפכו לנכסי צאן ברזל. השירים שלי כל כך טובים ואיכותיים, שזמרים טובים אחרים בחרו לעשות להם גירסאות כיסוי. אני אף פעם לא הייתי זמרת פוליטית, למרות 'שיר לשלום'. נשאתי רק את המסר החברתי של השלום. אני חושבת, בצניעות, שהצלחתי להפוך את השיר הזה להימנון כי אני מאמינה במילים שלו. שרתי אותו בהתנדבות כל ימי חיי, ללא תמורה, בעשרות הזדמנויות. ואז היתה העצרת שבסופה נרצח רבין וקרתה הטרגדיה הגדולה לעם שלנו. אני יצרתי את הרגעים הגדולים של העצרת הזאת ואת הרגעים הגדולים האחרונים בחייו של רבין, ואתה רואה את התמונה הזו בכל האלבומים לזכרו. בסי.אן.אן מקרינים כל שנה את הרגע הזה שבו אני תוקעת לו מיקרופון לפה, ורבין מפזם ומהמהם את מילות השיר. זו לא היתה הפגנה, זו היתה עצרת למען שלום ונגד אלימות. אבל מכיוון שהאירוע היה כל כך טראומטי, והעם היה כל כך חצוי ומפולג, הפכתי לצד מסוים שלא ברצוני. בשבילי זו היתה עוד הופעה, ריטואל. הרי כמעט בכל עצרת מירי אלוני באה ושרה את 'שיר לשלום'. אבל כאן הפכתי למזוהה עם צד אחד של המפה הפוליטית.
"בחג הפסח שאחרי, שמוליק ואני באנו לבקר את דוד לוי בבית שאן במימונה, ופגשתי שם ליכודניק שרוף שאמר לי: 'איך נתת שיעשו לך דבר כזה?'. הוא התכוון לזה שמרצ עשו מ'שיר לשלום' תשדיר תעמולה.הם לקחו שיר שאני הפכתי להימנון, ועשו מזה ג'ינגל. הגיע יום העצמאות, היום שאמנים מתפרנסים בו הכי הרבה, ואף רשות מקומית לא רצתה לקחת אותי. אמרו: 'מירי אלוני זה פוליטי, מזכירה את רצח רבין'. כשהוצאתי את דיסק האוסף שלי, חצי שנה אחרי הרצח, חברת התקליטים סיכמה שאופיע בתוכנית של גבי גזית כאמן אורח. גם הגברת לאה רבין התארחה בתוכנית. יום לפני התוכנית קיבלתי טלפון מההפקה ואמרו לי שאני לא מופיעה, כי לאה רבין אומרת שמירי אלוני זה פוליטי. איך אני מסבירה את זה? אתה מכיר את המחזה 'אותלו'? יש שם דמות שנקראת יאגו, שהוא זה שיורד לחייו של אותלו. שואלים אותו: 'למה אתה עושה לו את זה, למה אתה מתאכזר אליו?'. והוא אומר: 'יופיו מנוול את פרצופי'. לאה רבין לא יכלה לסבול שבמיזנסצינה אחרי הרצח, הדמות שלי משכה את הפלאשים. היא לא סבלה שיהיה בסביבה בנאדם יפה כמוני. היא רצתה רק אנשים שיהיו דומים לה. אני לא דומה לה, לא הייתי דומה לה אף פעם, גם לא כשהיא היתה צעירה. אחינועם ניני דומה לה יותר, אז אותה היא לקחה חודש אחרי הרצח לשיר באיטליה. במקום שהיא תאמץ אותי בשתי ידיים, אז חודש אחרי הרצח היא לקחה את אחינועם ניני. כאילו היא ידועה יותר ממני. הרי בכל העולם ראו אותי.
"בדצמבר אחרי הרצח נסעתי עם פרס לוושינגטון, משלחת שלמה. ירדנו ברבאט, הסתובבנו בשוק, ואנשים התנפלו עלי וביקשו שאשיר את 'שיר לשלום'. במרוקו! אז היא לקחה את אחינועם ניני! בעצרת של השלושים לא הוזמנתי אפילו לשבת בקהל. מחלתי על כבודי והרמתי טלפון לניבה לניר, חברה של לאה רבין, וביקשתי הזמנה לאירוע בבנייני האומה. אמרתי לה: 'אתם מוציאים אותי מהמיזנסצינה?'. היא אמרה: 'זה לא אני שמארגנת'. שלמה ארצי שר שם, נתנאלה שרה, אבל מירי אלוני לא הוזמנה אפילו לשבת בקהל. כעבור מספר חודשים הרמתי טלפון ללאה רבין ואמרתי לה: 'מה את עושה? את מצטלמת בעיתון עם הקוף המאופר הזה, איך קוראים לו, אביב גפן, שניכם בוכים, שניכם עצובים, ולי אין מה לאכול'. היא אמרה לי: 'מה את רוצה, אני לא אחראית לפרנסה שלך. יש לך תמונות בכל האלבומים'. אמרתי לה: 'עם האלבומים לא משלמים במכולת'. כאב לה שיש לי תמונות. נפגעה פרנסתי, כי הפכתי להיות מזוהה עם צד אחד שלא ברצוני. אם הממסד היה מאמץ אותי אל ליבו, ואם פרס היה לוקח אותי לכל הנסיעות שלו, ולאה רבין היתה משתמשת בי כזמרת, אז גם 'הבן יקיר לי' היה נהיה הימנון. ואז לא הייתי רוצה לעזוב את הארץ ולחפש מקורות פרנסה אחרים".
משפחת רבין סירבה להגיב.

אאוטסיידרית דחויה

אלוני, 52, התפרסמה בסוף שנות ה-60 במהלך שירותה בלהקת הנחל, כששרה את "בהיאחזות הנחל בסיני", "הבן יקיר לי אפרים", "אנחנו ואתם" ו"שיר לשלום", שהפך לשיר המזוהה איתה. היא נחשבת לסולנית בשיר הזה, למרות שהסולואים שלה מסתכמים בארבע השורות הראשונות ובשתי שורות נוספות בפזמון שאחרי הבית הראשון. משך השנים אלוני ניכסה את השיר לעצמה, הקליטה אותו בגירסאות נוספות וביצעה אותו באירועים רבים. בכל פעם שנודע לה שזמרת אחרת מבצעת את השיר 'שלה', הגיבה בזעם.
בשנות ה-70 המוקדמות היתה אחת הזמרות המובילות כאן. היא הופיעה בערב שירי נעמי שמר ("לשיר זה כמו להיות ירדן", "בארץ להדם"), בערב שירי ברכט (עם בני אמדורסקי ויוסי פולק), בפסטיבלי זמר "שיר לערב חג"), היתה חברה בלהקת אחרית הימים ("הנסיכה") ושרה את שיר הפתיחה לסדרת הטלוויזיה "חדוה ושלומיק". היו לה קול חם, הגשה דרמטית, הופעה נשית וסקסית. פשנל הגדול רצה להפיק אותה. סי.בי.אס חיזרו אחריה עם חוזה ארוך טווח. צדי צרפתי ליהק אותה לשתי הפקות בבימויו תוך שנתיים. דני סנדרסון שיתף אותה בהקלטות הראשונות לשירים של כוורת.
אחר כך באה נסיגה. אלוני תלתה את האשמה בג'סי נחייסי, בן זוגה החל מאמצע שנות ה-70, שלדבריה בלם אותה ועצר את התפתחות הקריירה שלה. את תקופת נחייסי בחייה כינתה "שבע השנים הרעות". את תגובתו לא ניתן היה להשיג. בשנת 82' נישאה לשמוליק אומני, 67, שחקן לשעבר ואיש עסקים, שהתחיל לשמש כאמרגנה ומנהלה האישי. תחת חסותו הוציאה אלבום בשם "טיפה אהבה", שלא הצליח מסחרית, למרות שאחד משיריו, "על דעת המקום" - שיר מצמרר על מותם של שני חיילים בעלי שם זהה, יובל הראל, במלחמת לבנון - זכה להשמעות יפות.
בשנות ה-80 כיכבו בני הזוג אלוני-אומני בשורת תקריות שלא תרמו לשמם הטוב. כך, למשל, הם התפרצו ללשכתו של נחמן שי, שהיה אז מפקד גלי צה"ל, והתנחלו בה למשך שעתיים. אחרי שערוץ 1 סירב לשתף את אלוני באחת מתוכניות הבידור, הגיע הזוג הזועם למפיק, עודד פנחסי, והשמיע איומים בהתאבדות. כשתיאטרון הבימה דחה את בקשתם לקחת חלק בערב שירי תיאטרון, התייצבו השניים במשרדו של מפיק המופע, שאולי בסקינד, ולטענתו תקפו ושרטו אותו. בסקינד התלונן במשטרה. קורבן נוסף של אלוני היא חנה לסלאו, אותה נשכה הזמרת תוך כדי ויכוח שפרץ ביניהן מאחורי הקלעים של הצגה. אלוני התנצלה על התקריות, נימקה אותן במתח נפשי בו היתה נתונה בשל מצב בריאותי של אחד מבני משפחתה, אבל הנזק היה בלתי הפיך. מפיקים ומנהלי תיאטראות נמנעו מלהעסיק אותה. הכוכבת הנוצצת היתה לאאוטסיידרית שמשקיפה ממרומי היציע על המתרחש במרכז הבמה. קשה היה שלא להבחין במרירות שלה באותן שנים. ירדנה ארזי שמעה ממנה בראיון: "היא ניסתה להתלבש על 'שיר לשלום'. רצתה לבנות לעצמה שורשים. אם היא זמרת לאומית, אוי ואבוי ללאום שלנו". על גידי גוב אמרה: "היה איזה גידי שעשה לי קולות בלהקת הנחל".
ואז באה העצרת ההיא, וההופעה עם רבין דקות לפני היריות, ואלוני נכנסה להיסטוריה. בתחילה היא נשמעה נבוכה מהעניין שנוצר סביבה בנסיבות כה טראגיות. "אני פוחדת מהנשמות הטובות שיגידו שאני אחיה על חשבון המת", אמרה שבועיים אחרי הרצח. אך הקריירה שלה קיבלה דחיפה בלתי צפויה, וחברת הליקון קיבצה את שיריה בדיסק אוסף, "מיטב השירים", שעשה כבוד לרפרטואר הנפלא שלה.
זה לא הספיק לה. בספטמבר 96,' פחות משנה מאז האסון, הגישה לבית משפט השלום בתל אביב בקשה לקבל תמלוגים משידור הופעתה בעצרת ברשתות הטלוויזיה. מדובר במסמך מדהים: "המבקשת (אלוני) הופיעה במסגרת העצרת בשירה, אותה ביצעה בהצלחה רבתי... הרבבות שנכחו במקום נסחפו, יחד עם העומדים על הבמה ובהשראת המבקשת, לשירה, והפכו את הופעת המבקשת ל'מסמר' הערב כולו... בדיעבד הפכה הופעתה של המבקשת... להופעה המדוברת ביותר במסגרת העצרת הן מחמת איכות שירתה של המבקשת, הן מחמת שהופעת המנוח בשירה יחד עימה היתה הופעתו הפומבית האחרונה לפני הירצחו". בקשתה נדחתה, ואלוני חויבה בהוצאות משפט. היא נקלעה למצב שאין לה הרבה מה לחפש כאן, והבינה שכדאי שתתחיל לחפש מקום אחר.

כמעט פת לחם

בעקבות הפרסום העולמי שקיבלה כזמרת שהופיעה עם רבין לפני מותו, הוזמנה אלוני לסיבוב הופעות בגרמניה בנובמבר 98'. "היה לי סיבוב הופעות, קרוב ל-18, בכל רחבי גרמניה, שתיים מהן בברלין", היא משחזרת. בדרך הזו התוודעתי לגרמניה, לקהל הגרמני, לתקשורת ולכימיה שנוצרת בינינו".
הסיבוב היה מאוד מוצלח. "הערב שעשיתי נקרא 'שירי נובמבר', והוא עסק באירועים שקרו בנובמבר גם לנו וגם לגרמנים. נפילת החומה היתה בנובמבר, ליל הבדולח היה בנובמבר, החלטת האו"ם על הקמת מדינת ישראל היתה בכ"ט בנובמבר, ולי יש שיר, 'במות הקיץ', שאומר: 'הקיץ מת, כבר סוף נובמבר'. בעקבות הסיבוב קיבלתי הזמנה לעשות ערב בתיאטרון קברט בברלין. מנהלי התיאטרון פנו אלי ורצו שאעשה משהו כמו גרמניה לגרמנים, וזה לא עבד. הם רצו שאשיר שירים שלי בעברית, ושכל דברי הקישור יהיו בגרמנית. הקונספציה היתה לא טובה. הבמאי רצה שאני אהיה לוטה לניה, ואני מירי אלוני. זה פשוט לא עבד, אבל זה קורה, זה לגיטימי. מה שטוב זה שהגעתי לברלין והחלטתי להישאר פה. התוודעתי לעיר, חייתי פה חודש וחצי במהלך החזרות, גרתי במקום שהתיאטרון סיפק לי. שמוליק הגיע גם, העיר מצאה חן בעינינו והחלטנו להישאר".

- החלטה קשה?

"זה פשוט קרה. לא החלטנו שמהיום והלאה אנחנו גרים בברלין, לא ידענו שנישאר פה, אבל נוצרה דינמיקה. שכרנו דירה, כעבור חצי שנה עברנו לדירה אחרת, התקבלנו מאוד יפה על ידי ועדת הסנאט לענייני אמנים זרים. בדרך כלל אמן זר מגיע לכאן דרך תיאטרון ששולח אותו. אנחנו הגענו לבד. ביקשנו אשרת שהייה בשגרירות בישראל, ושם הפנו אותנו לוועדה שמטפלת באמנים זרים, שקיבלה אותנו בזרועות פתוחות".

- מכל המדינות בעולם בחרת דווקא בגרמניה. בחירה לא פשוטה.

"הרגשות כל הזמן מעורבים, והעבר כל הזמן קיים בתודעה, כל שנייה ובכל מפגש. אבל אני עושה את ברכט כבר שנים, ואני מרגישה שאני גרה בגרמניה של ברכט ולא בגרמניה של היטלר. ברכט היה הומניסט וסוציאליסט. הוא היה גם פמיניסט מאוד גדול. התעסק בפוליטיקה במובן הסוציאליסטי שלה, לא המפלגתי. גם שמוליק ואני אנשים פוליטיים במובן הזה. החברה מעניינת אותנו. ב'אופרה בגרוש' הוא כתב: 'תנו קודם אוכל, אחר כך תטיפו לנו מוסר'. אז אם מישהו שואל אותי מה פתאום גרמניה, אני אומרת לו שבארץ אני הגעתי כמעט לפת לחם. מקומו של אמן איפה שהוא מתפרנס. לגיטימי שהוא יחיה במקום אחר אם הוא רוצה להתפרנס מאמנותו. אני לא חייבת שום דבר. אני חייבת קודם כל לפרנס את עצמי. אני רוצה להיפגש עם קהל. הארץ היא קטנה, ואני רוצה להרחיב את הקהל שלי, להרחיב את האופקים שלי כאמן. קרוב ל-50 שנה לא חשתי אף פעם צורך לעבוד בחו"ל. אז אני יכולה להבין, כסימבול ישראלי שורשי, שאנשים לא מבינים אותי ואולי גם כועסים עלי, אבל מה הם אומרים לדויד ברוזה שחי בארה"ב?

- כמה זמן לא היית בארץ?

"שנה".

-מתגעגעת?

"מתגעגעת לכינרת. לנופים. לאנשים".

- יש לך קשר עם ישראלים בברלין?

"ודאי. אני מזמינה אותם לקונצרטים שלי. יש פה ארגון שנקרא 'קשר', של ישראלים שחיים בברלין. אני מזמינה גם את הביטחוניסטים של אל על, בתי ספר יהודיים. יש פה גם המון הומוסקסואלים ולסביות, וההתייחסות לנושא היא מאוד מתקדמת, וזה מאוד מתאים לראש שלי ושל שמוליק. לא מזמן היתה לי הופעה במועדון של לסביות. אין כניסה לגברים, ושמוליק לא יכול היה לבוא איתי. זו היתה אחת ההופעות הכי חווייתיות שלי. כמעט כולן היו גרמניות, היתה רק יהודיה אחת, ופתאום כולן רקדו הורה".

- כמה זמן את חושבת שתישארי בברלין?

"הדבר הכי טוב היה אם הייתי יכולה לנהל את הקריירה שלי בפישוק: רגל אחת בברלין, רגל אחת בארץ. כמו ברוזה, אחינועם ניני, חוה אלברשטיין. אותם אף אחד לא חוקר, להם אין התחייבויות. אלי מתייחסים כאילו יש לי התחייבות. לא מספיק שאני לא מתפרנסת? אני רוצה לעשות דברים בארץ. למה כשעושים ברכט בהבימה או בקאמרי, לא אני עושה את זה? למה אף פעם לא קיבלתי הזמנה לעשות תפקיד ברכטיאני? אני צריכה שגרמני יראה את הרקורד שלי ויגיד 'את שגרירת שלום'? זה מה שאני צריכה לשמוע בגרמניה? למה לא השתמשו בי בארץ? מי שרוצה אותי בארץ, שידאג לי לפרנסה. אני מאוד רוצה להיפגש עם הקהל הישראלי. אם יהיה לי חוזה, אהיה בארץ, ואולי לפעמים אסע לגרמניה. אבל כרגע אין שום דבר שקושר אותי לשם.