עשרות אלפים בעצרת ההמונים בכיכר לזכר רבין ז"ל
קצב: "הערב אין ימין ואין שמאל. כולנו מבכים את הרצח". ברק קרא לערפאת: "שוב לדרך השלום". לאה רבין, המאושפזת בבית החולים, לא השתתפה בעצרת ושיגרה מכתב לנוכחים. ראש הממשלה ביקר אותה לאחר העצרת. פרס: "תהליך אוסלו לא מת"
עשרות אלפים הגיעו לעצרת הזכרון לציון יום השנה החמישי לרצח ראש הממשלה המנוח, יצחק רבין. למעלה ממאה אלף בני אדם מילאו את כיכר רבין ואת הרחובות המוליכים אליה.
בשל ההתראות על פיגוע נערכה המשטרה בכוחות מתוגברים סביב הכיכר. על הגגות המקיפים את כיכר רבין הוצבו צלפי משטרה. כל הנכנסים לכיכר נבדקו בקפידה במחסומי משטרה.
הקהל החזיק בשלטים הקוראים לברק שלא לסור מתהליך השלום, למרות האירועים האלימים הרבים שנרשמו בחודש האחרון. "אין תחליף לאוסלו", "נאבקים באלימות וצועדים לשלום", "ברק - לך בדרך השלום".
בעצרת הופיעה שורה ארוכה של זמרים, בינהם שלמה ארצי, חיה סמיר, אחינועם ניני, דנה ברגר, עמיר בניון, גלי עטרי, יוני רועי, טל גורדון, זהבה בן, דיוויד ברוזה ועוד.
"לא פחדתי להגיע לכאן", אמר מיכאל טורקניש מתל אביב, "אני חושב שחשוב שנגיע לכאן ולא ניתן לאף אחד לשנות את סדר היום שלנו, לכן הגעתי עם האשה ואפילו הבאנו את הילד איתנו".
ליאור אדרי, דוקא מודה בפחד מסויים, אך אמר: "באתי לכאן כדי לשמוע, לדעת מה קורה ולהתחזק בדרך השלום. אני פוחד אך לא נותן לזה להשתלט עליי".
ד"ר פייסל עזיזה, ראש מועצת דבוריה, ראש ועד הישובים הערביים, נשא דברים באירוע. "האירוע הזה מחמם לי את הלב ונותן לי כוח להמשיך, בתקווה לשלום", אמר.
לאה רבין נעדרה
אשתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, לאה רבין, נעדרה מעצרת הזיכרון בשל מצבה הבריאותי. רבין אושפזה ביום שישי במרכז הרפואי "רבין" בפתח-תקווה, לאחר שחשה כאבים בחזה. היא מאושפזת במחלקה הפנימית בבית-החולים, ובמהלך סוף השבוע ביקרו אותה בני משפחה, חברים, השר שמעון פרס וגם ראש הממשלה אהוד ברק ורעייתו נאווה, שהגיעו בתום העצרת. רבין שיגרה לקהל האלפים מכתב, אותו הקריאה לקהל בתה, חברת הכנסת דליה רבין פילוסוף.
"חברי ורעי היקרים, אתם שנאספתם כאן, עוד באותו הלילה, לילה של נהרה ואור, של תקווה ואמונה, שהפך ללילה של בכי ודמעות והסתיים באפילה ענקית שירדה עלי, על ילדי, על כולנו. ובתוך האפילה הזו, החל מנצנץ אור, הנרות שכבר הדלקתם לזיכרו, טרם הבנו כולנו את גודל האסון שהתרחש כאן, כשיצחק, בדילוגים שמחים, קפץ מן המדרגות, מאושר ממה שראו עיניו ושמעו אוזניו, בעוצמה שבענוותו לא ציפה לה מעולם, שהייתה לו להפתעה גדולה ולמקור עידוד ענק לדרך בה הלך ובה האמין באמונה שלמה. יצחק, מאותו לילה של בלבול ואטימות חושים, עדיין לא מבינה ולא תופסת, חשתי את כובד המעמסה שמקפל בחובו המצב להישאר בלעדיך. אתה, שהיית תמיד מקור סמכות לי ולילדי, תמיד אוהב ואהוב ונרתמתי לסחוב איזו עגלה שחשבתי שחובתי לשאתה: הבית, הילדים, המשפחה, ידידנו הרבים. עכשיו אני לבד עם כל הללו והעדרך הצורב, אבל גם בצורה מסויימת אתה כל כך עדיין איתנו, איתי. אלפי אלפי המתאבלים ועשרות האנדרטאות והאתרים לזכרך על פני הארץ כולה ועל פני התבל עד למקומות שכוחי אל ונידחים. אובדנך הגיע עדיהם ובאתי אני לחלוק איתם את כאבם והצורך לבטאו. הנה, השנה החמישית, ושוב טקסים ואזכרות ועלייה לקברך ומידי שנה בהתקרב נובמבר כבר נחנו בתוך המעגל העצוב של חלפה עוד שנה ואולי בעצם כל שנה שחולפת מעמיקה את תחושת האובדן. אלו שבועות קשים ועמוסים רגשית, אף יותר מן היום יום הבודד בלאו הכי. ולהללו נוספה השנה גזירה מכבידה אפילו יותר. אני, יצחק, אינני יכולה להשתתף השנה. אינני יכולה להמשיך בשלב זה את שהבטחתי וקשה לי, וכואב לי כאילו לא די בכאב חסרונך. בשבעה למותך עמדתי כאן ואמרתי שאת כוחי אני שואבת ממך, שהרי בצילך חסיתי כל כך הרבה שנים. תן לי הכוח להמשיך ולהיות נציגת זכרונך החי. ולכם, העומדים כאן הערב, לכם שוב תודתי, על שבאתם לתמוך בשלום על אף ולמרות ימים קשים אלה ועל שאתם אוהבים אותו כל כך".
נאום ראש הממשלה
ראש הממשלה, אהוד ברק, נשא את דבריו מבימה מיוחדת, בקצה הבמה הרגילה, מסיבות אבטחה.
"חברים, לא כך קיווינו כי תיראה שנת הזיכרון החמישית ליצחק. אנחנו עוברים ימים של מבחן, מבחן לדבקותנו בשלום אך גם לחוסננו הלאומי וליכולתנו להיתלות מעל היריבויות הפנימיות ולהתאחד לטובת עתיד ילדנו וטובת הארץ הזו שכולנו כל כך אוהבים. גם בימים האלה, אני מבקש כי תדע, יצחק, למרות הקשיים לא איבדנו את התקווה. אני רוצה להבטיחך, לעולם לא נאבד את התקווה. המאבק על עצמאות ישראל הסתיים בניצחון סוחף אך המאבק על ההשלמה הערבית, עם זכותנו לזכות בארץ הזו עודנו נמשך. זהו מאבק ארוך ומתיש, לעיתים מייאש ומתסכל. היו בו רגעי שיא, כמו ביקור סאדאת, השלום עם מצרים ועם ירדן, הסכמי אוסלו ותחושת הכמעט בקמפ דיויד אך יש בו גם רגעי שפל, כמו השבועות האחרונים. הלכנו לקמפ דיויד מתוך אמונה בשלום ועל מנת לשים קץ לסכסוך. הלכנו לקמפ דיויד מתוך מחויבות לעתידם של הילדים והכדים, כפי שנהגת לומר תמיד, יצחק. הלכנו לקמפ דיויד כדי לפגוש הנהגה פלשתינית הבשלה להליכה משותפת אל עבר עתיד של דו קיום ושיתוף פעולה.
אני מביט היום בעיניכם ואומר היינו נכונים ללכת דרך ארוכה וכואבת למען השלום, עשינו הכל כדי להביא שלום. חזרנו מקמפ דיויד לאחר שנגענו בעצבים הרגישים ביותר של הסכסוך ומצאנו, לצערי, מציאות כואבת: בצד השני טרם בשלה הקרקע להכרעות קשות, בצד השני לא ניתן להעלות על הדעת התכנסות המונים כמו זו, כדי להביא את ההנהגה לשלום. בימים האלו אנחנו אומרים לעצמנו לא מספיק לרצות שלום, לא מספיק לדבר שלום ולא מספיק לחלום שלום - צריך לעשות. עלינו לפעול ביחד למען השלום ולשם כך נדרשים היום כושר עמידה, אחדות פנימית, שליטה עצמית ואחריות לאומית. לא ניתן לייאוש להחליף את התקווה. ייתכן וכבר בסוף שבוע הבא נסע לוושינגטון כדי לנסות להביא ייצוב ורגיעה. החזון שלנו הוא חזון של שלום. דרכינו ברורה ויעדנו חד משמעיים. אנו פועלים למצות כל סיכוי להגיע לביטחון ושלום עם שכננו הפלסטינים ובה בעת אנו פועלים לשמור על אחדות פנימית, על אינטרסים חיוניים לישראל ועל מעמדנו בעולם גם אם ייכפה עלינו, חלילה, המשך המאבק. יעדנו ברורים: הראשון, להגיע להסדר קבע עם הפלשתינים, בדרך של מו"מ. לא בתכתיב של כוח ולא בכפייה בינלאומית. והשני, להגן בהסדר קבע כזה על אינטרסים חיוניים וביטחוניים של ישראל, תוך יצירת מסגרת לחיים משותפים של שכנות ושל שיתוף פעולה עם הפלשתינים. אל מטרות ויעדים אלה נחתור בעקביות, בהתמדה, באחריות ובשיקול דעת, בתוך כל הסערות ובין כל המשברים. לא ניכנע לאלימות ונגן בכל מקום על אזרחינו ועל חיילי צה"ל.
יצחק לימד אותנו ששינוי דורש מנהיגות שמוכנה לעצב מציאות למען עתידה של מדינת ישראל. זה יהיה מאבק קשה, אך עם נעמוד במאבק הזה יחד ננצח ונביא שלום. מכאן, בשמכם, אני קורא ליאסר ערפאת, 'אתה שלחצת את ידו של יצחק רבין, אל תיתן לקיצונים להוביל אותך בדרך של כאב, בסבל לשני העמים, בידך לעצור את ההידרדרות ולשים קץ לנתיב הדמים. מכאן, הערב ועכשיו, אני קורא לך לשים קץ לאלימות ולשים יד לשלום של אמיצים, לכיבוד של הסכמים ועמידה בהם'.
חברי לדרך, השלום שחלמנו עליו כולם, שחלמת עליו ולחמת עליו, יצחק, השלום הזה בוא יבוא. וגם ביום ההוא, לכשיבוא, תחסר לנו יותר מכל, אתה יצחק, לוחם וחולם של שלום, מנהיג, אדם, חבר.
נאום הנשיא
נשיא המדינה, משה קצב, אמר בעצרת כי "כאן פרצה לפני חמש שנים תבעירה גדולה בחיי האומה. כאן נקרע קרע גדול ועמוק בליבנו. כאן, ברגע מסוים, ההיסטוריה עמדה מלכת. כאן נרשם ציון דרך איום ונורא בהיסטוריה של מדינת ישראל. כאן נרשם ציון דרך איום ונורא בהיסטוריה של העם היהודי. מכאן החל מסע ארוך וגדול אשר כבר לא ידמה למה שהיה. כאן נרשמה דקה החרוטה היטב בזיכרון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו. כאן נרשמה דקה חרוטה בהיסטוריה של העם היהודי, לעולם ועד, והיא חרוטה עמוק בזיכרון הלאומי. כאן מתנקש נתעב ירה שלוש יריות בגבו של ראש הממשלה, יריות אשר שינו את פניה של מדינת ישראל ואת דמותה. כאן התייצב, לפני חמש שנים, ראש הממשלה ושר הביטחון, בדקות חייו האחרונות, בדקות של אושר ושמחה, בדקות של סיפוק ונחת, בדקות של שלמות עצמית, בדקות של אהבה גדולה לעם ישראל. כאן נרצח יצחק רבין, אשר דמותו הייתה הגשמת חלום לעם היהודי, במשך 2,000 שנות גלות. כאן נרצח יליד ירושלים, לוחם במלחמת השחרור למען ירושלים ומשחרר ירושלים במלחמת ששת הימים. כאן נרצח איש דור הנפילים וממגשימי חלום העם היהודי, איש טהור לב וטוב לב. איש רודף שלום שהאמין, באמונה שלמה, בדרך להביא לשחרור העם היהודי, בדרך לתקומת ישראל, בדרך לשלום במזה"ת. כאן נקטפו חייו של ראש הממשלה, אשר מעולם לא רמו עיניו ולא גבה ליבו. כאן נרצח מנהיג דגול, פטריוט, לוחם וחולם, איש אהוב ונערץ, איש אציל רוח וישר, איש אמת, אשר פיו וליבו שווים, איש פשוט ועממי, איש כבוד והדר, איש צנוע וביישן. ככל שחולף הזמן מתעצם הכאב, מתעצם גודל האסון. עם הזמן מתעצמת הדמות, עם הזמן האסון חודר יותר ויותר לתודעה הלאומית. ועדיין לא הפקנו את כל הלקחים. הלקח ההיסטורי, הלקח הלאומי שאכן מילים יכולות להרוג. הלקח כי אין לראות ביריב פוליטי כאויב העם. הלקח כי חופש הדיבור, כערך עליון, איננו חופש להסתה. חופש הדיבור איננו חופש לליבוי שנאה, לעידוד האלימות, איננו חופש לליבוי התבערה. יצחק רבין, באישיותו, במורשתו, בצוואתו, גם ציווה לשמור על אהבת ישראל, על אחדות ישראל, על השלום הפנימי, על כבוד לזולת ועל סובלנות. הרצח האיום, הוא אסון גדול למשפחתו ולאומה כולה. לא לחלק מהאומה. הערב הזה אין ימין ואין שמאל, אין ספרדים ואין אשכנזים, אין עולים חדשים וותיקים, אין אזרחי ישראל יהודים וערבים, אין דתיים וחילוניים. הערב הזה כולנו מבכים את מותו של יצחק רבין. האסון הנורא, הרצח המתועב הוא מעל לכל מחלוקת פוליטית ומעל לכל מחלוקת אחרת. הכאב והיגון על מותו של יצחק רבין בוודאי מלווה וצריך ללוות את כל אזרחי ישראל. את כל העם היהודי. יום יום מהיום - עד היום, מהיום ואילך. לא נסלח ולא נשכח. לא למען עם ישראל, לא למען מדינת ישראל ולא למען הדורות הבאים. כולנו נשבעים הערב: לעולם לא עוד".
נאומו של פרס
"משפחת רבין היקרה, אהוד, חברות וחברים. לאה, אנחנו מתפללים לשלומך, אוזננו נטויה לקולך העז, קול של שלום צלול וליבנו כלבך: שותת דם, בזוכרנו את יצחק האהוב, יצחק אהובך, יצחק אהוב העם. אנו מתפללים, לביאה עזה כמוך, תתגברי גם הפעם. את יכולה.
ואילו אתה, רעי ושותפי יצחק, אתה הקברניט החסר, הים לא שכח, במסע לא תם, גלים שוברים ורוחות פרע מתדפקים אל דפנות הספינה. לא נפסיק, לא ניסוג, לא נאמר נואש. תהליך אוסלו לא מת, תהליך אוסלו לא ימות. באוסלו שברנו מוסכמות, קוממנו רבים אבל רקמנו מפת אמת לקיום ושלום לעמנו ולשכננו. עד אוסלו, החזיקו הפלסטינים במפת החלוקה של האו"ם שכללה את רוב שטחה של ארץ ישראל המערבית ואצלנו דגלו רבים במפת ישראל השלמה. המרחק בין שתי המפות הללו הוא מרחק דמים, מלא מדקרות חרב, מלא אשליה מסוכנת כאילו ניתן להביא לדו קיום בין בית עבדים לבית אדונים. אוסלו בנתה פשרה היסטורית. הפלסטינים אימצו את מפת 67', כלומר 22% ממפת ארץ ישראל המערבית במקום 80%. אנחנו אימצנו מפה שיש בה ביטחון, שיש בה דו קיום, שאין בה שליטה על עם אחר. לפני אוסלו הייתה בינינו תהום. היום יש בינינו לבין הפלסטינים פערים שאפשר לגשר עליהם. בלי אוסלו לא יכולנו להגיע לשלום והערבים לא יכלו להגיע לעצמאות. למרות שההסכם טרם הושלם, הוא נושא שלום ועצמאות לשני העמים, לנו ולפלסטינים. אוסלו מאפשרת לנו להיות שכנים הגונים במקום אויבים מושבעים. לחיות בכבוד הדדי, כראוי לשני העמים שלכל אחד מהם יש מורשת עתיקה. בעקבות אוסלו הגענו לשלום מלא עם ממלכת ירדן ובמקום משולש דמים, בין שלושת עמנו, ניצור משולש של קידמה כלכלית לירדנים, לפלסטינים ולישראלים כאחד. יש מהמורות בדרך, אבל גם אבנים וגם כדורים לא יוכלו לרצוח את כוח השלום. השלום אינו מותרות. השלום הוא אוויר לנשימה, לכולנו.
חברים יקרים, ממשלת השלום, שהקים יצחק, הייתה גם ממשלת שוויון, גם ממשלת חינוך, גם ממשלת דרכים ובוודאי ממשלת ביטחון. התקציב למגזר הערבי הוכפל, צעד חשוב לעבר שוויון מלא בין אזרחי ישראל, ערבים כיהודים. תקציב החינוך הוכפל. עם דל בשטח חייב להיות עם עתיר בידע. נחיה גם מהמדע ולא רק מן האדמה. למדע אין גבול ומדע אינו נעצר בגבולות.בכוחו לפצל את הגבול שבין קו העוני לקו העושר, ביכולתו לדלג על מחסומים שבין עמים. החינוך, ידעת, הוא המפתח לחברה חדשה שאליה אנו שואפים. ממשלתך, יצחק, סללה דרכים, מתחה גשרים, קירבה ארצות רחוקות כמרוקו או כתימן. ארץ צמאת קשרים החליפה ארץ זרועת פערים. ביטחון ישראל, שעלה מדרגה איכותית, החל לשמש ערובה לשלום וביטחון למדינה בעת ובעונה אחת. חברים וחברות, אני שואל אתכם, היש על מה להתחרט? היש ממה להרפות? דרך רבין היא דרך צודקת, גם כאשר ישנם מתלוננים, מפאת עייפות או בגלל ערפל. באנו כאן להתחייב להמשך הדרך. וגם כאשר פרחי שלום אחדים נפגעו בראשם, לא ניתן לערוף את ראש השלום. לא נרפה מתהליך בניית השלום בינינו לבין אזרחנו הערבים. ההשקעה בחינוך תוסיף לגדול, דרכים חדשות תיסללנה. באנו להשמיע באזני שכננו, כל שכננו, שאנו נותרנו נחושים ברצוננו לשלום. אין שינוי. נסעתי לעזה, בשליחות הממשלה וראש הממשלה, אבל חשתי בלבי שאני נוסע גם בשמך, יצחק. אני נוסע בשמך ובשמי לומר ליאסר ערפאת שלשלושתנו יש מחויבות אישית להביא שלום, להביא שלום של אמיצים וכי בעתיד, כמו בעבר, רק דרך השלום תביא כבוד ותקווה לפלסטינים ולישראלים כאחד. אין שחרור ממחויבות זו. אמרתי לו: עמך הוא שכננו. עמך יחליט כיצד להטות את אוהליו ואת מי לבחור כנציגיו. ואנו השכן רוצים בכנות בשלום, רוצים בשלום כנה. עלינו להידבר עם מנהיגי העם הפלסטיני ועליכם, מנהיגי העם הפלסטיני להידבר עם המנהיגים שנבחרו על ידי ישראל, בבחירות חופשיות, ללא היסוס, ללא דחייה. רק חילופי דברים ללא חילופי יריות. יצחק, אתה ואני ידענו שעדיף שלום, גם אם יש בו ספקות, על ודאות של מלחמה שתזרע שכול והרס בארצנו האחת, בקרב שני העמים.
טוב לראות, בכיכר רבין, הרבה צעירים. אני רוצה להגיד לכם, אנשים צעירים, יצחק היה צעיר כמוכם ואתם יכולים להיות מבוגר כמוהו: בוגרים של שלום. הוא נשבע לפעול למענכם ואכן כך הוא עשה, עד כלות, עד צאת נשימתו האחרונה.
נוכל לומר, גם בעין דומעת - לא ננטוש את ספינת השלום, לא נגדע את מסלול השוויון והצמיחה, מפרשנו יישארו נטויים לעבר החזון הגדול שהוא להיות עם סגולה, מדינת מופת, מחוז שלום. המחט של מצפן הפלגתנו יישאר צמוד לכוח המשיכה של חזון נביאנו.
חברות וחברים, הקברניט חסר, הספינה נותרה, הים פתוח. נפליג בו ללא רטט, גם לזכר הקברניט הגדול".
פורסם לראשונה
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
