מבצע לוגיסטי בהרי אילת

ניר, אבי ילדי, טוען שהנוף עלה לי לראש והפך אותי לרגשנית חסרת תקנה, אבל אני שואלת אתכם: כמה פעמים קרה לכם במהלך טיול בארץ שעמדתם משתאים, חסרי מלים, מול מראה עוצר נשימה ואמרתם, ככה ממש, בפה פעור: ,וואו!"? אז לי זה קרה, שלוש פעמים לפחות במשך 72 שעות, מה שעשוי להכניס אותי לספר הזה של גינס כאשה הראשונה שדיווחה על מולטי-אורגזמה נופית.

למעמד המרגש היו עדים, מלבד משפחתי, גם חברי הנאמנים לקבוצת המטיילים, שחברו הפעם למבצע לוגיסטי מסובך: שלושה ימים בהרי אילת. מדרימים אומנם עד עיר הנופש, שמנוצלת הפעם לצורכי שינה בלבד, אבל בלי בטן-גב, בלי מסעדות טובות ובלי אטרקציות תיירותיות מתבקשות, כמו המצפה התת-ימי.

מדבר, מדבר ועוד מדבר, בצבעים משכרים ודממה ממכרת, עם סולמות וחבלים שמטפסים על סלעים, מערות נסתרות, יעלים חביבים ואגדות עתיקות על אלה מצרית נקמנית עם עין אחת.

תשאלו: למה מבצע לוגיסטי מסובך? כולה שלושה ימים, שני לילות, אומנם מדבר, אבל בכל זאת נושק לציוויליזציה, ובעידן רכבי השטח באמצע שום-מקום זה כבר באמת לא גליק גדול. וכאן, עוד לפני שאני מתעכבת על העיקר (הנוף, הנוף) ויורדת לפרטים הקטנים (מחירים, כיוונים), אני רוצה לפרוש את הסוגיה המציקה לכל אם מטיילת בישראל: האריזה.

תאמינו לי, ניסיתי הכל. שבוע קודם הכנתי רשימות מסודרות, הצקתי למלון בשאלות הרות גורל (יש קומקום בחדר?) ועשיתי הצלבת ערוצים כדי לוודא מזג אוויר בזמן אמת. כל זה לא מנע ממני למלא תיקים וארגזים בביגוד, מזון וצעצועים לילדים, כאילו אין בכוונתנו לחזור לביתנו לעולם וכאילו אין את אילת כדי להשלים ציוד במקרה הצורך, רק כדי לגלות שלא לקחתי לניר ולו זוג גרביים אחד. אז לידיעת כל מי שראה לאחרונה גבר מסתובב בבית מלון באילת עם נעלי ערב ורגליים חשופות: זה לא טרנד חדש (כפי שהצלחנו, בכישרון גדול, לשכנע את חברינו), זו מחלת אריזה בשלבים מתקדמים.

בנושא זה, אגב, יש לי עצה קבועה, שנכונה גם למקרים רבים אחרים: החזיקו ברשותכם תמיד חברים מסודרים מכם. אחרי שגיליתי שתיק העזרה הראשונה של רוחל'ה חברתי הטובה כולל גם מים סטריליים (בחיי!), אני מטיילת לי בשקט עם פלסטרים ואקמולי בלבד באמתחתי.

ויאללה, לדרך.