להציל את טוראי רענן

נניח שיש לכם חלום. נניח שחלומכם הוא להשתתף, באופן אישי, בסרט של שפילברג. ולא סתם סרט, אלא "להציל את טוראי ריאן". ולא סתם "להציל את", אלא סצינת הפתיחה המפורסמת - הסצינה בה משוחזרת בדייקנות נחיתת כוחות הברית לחופי נורמנדי, תוך שחיילי האויב טובחים בהם מטווח קצר וכולם גם יחד מפציצים לכולם את האמ-אמא, כדורים עפים באוויר כערימות זבובים ענקיות, אלפי בני-אדם מסתערים זה לצווארו של זה, ריחות של בשר חרוך ועשן מיתמר, מראות של קרביים שפוכים ושפתיים חשוקות, ורעש - הו, הרעש, אלוהים! טירטורם האינסופי של אלפי לוחמים פרועים, כלי-נשקם ותנועתם לעבר היעד, צווחוות הנושרים בדרך, המתפתלים מכאב, צרחות היגון והאקסטזה.
זהו מחזה מבעית ומרתק כאחד, בומבסטי וטראגי, מבחיל והרסני, והוא יכול להיות, בימים אלה, חלק מארוחת הערב שלכם. כל שאתם צריכים לעשות הוא להגיע - אם תצליחו - ל"טעם העיר 8", יריד האוכל השנתי בתל-אביב. אתם יכולים להגיע רעבים - זה בסדר, היריד כבר יוציא לכם את התיאבון במלוא העדינות של רופא שיניים המסיר טוחנת באמצעות צבת וללא הרדמה.
מה קרה ל"טעם העיר"? מה שהתחיל כאירוע צנוע ובעל קסם מסוים, בו יכולת לשוטט לאורך רחוב הארבעה בת"א בשעת בין-ערביים נעימה, להאזין למוזיקה טובה, ללגום לימונדה ולטעום כמות מצומצמת אך ראויה של מנות מושקעות מתוצרת מסעדות-שף מובילות בת"א, הפך לאורגיה יום-עצמאותית של על-האש, על הכיפאק, על השחיטה ואללה יסתור.
מיתחם האירוע בגני התערוכה גדול מספיק כדי שניתן יהיה להכריז לאלתר על קבלת זכות השיבה; לא משנה כמה פלסטינים יגיעו לישראל בעקבותיה, במיתחם "טעם העיר" יהיה מקום לכולם. כמות הדוכנים אינסופית, בערך כמו כמות חריצי הישבנים שנשות ישראל יאלצו אותך לראות (להן) במהלך הביקור; קיץ 2003, אני חושש, הוא הזמן בו קיבלו עליהן נשותינו, עד האחרונה שבהן, את התלבושת האחידה: גופיית הבטן הנבלמת בקו קפלי השומן והמכנסיים המאפשרים לך גישה מיידית וללא תשלום נוסף לכל המתקנים, כולל זווית מתקין-המזגנים הנודעת העושה לך היכרות אישית נלבבת עם הטופוגרפיה המדויקת של חריץ הישבן. לא יודע לגביכם, אבל אני קצת מתקשה לאכול בנחת את פיסת הקבב טלה בדבש עם צ'ילי ג'ינג'ר שלי (מנה די איומה בדוכן מסעדת "קימל") כאשר חריץ ישבן נפרס על הדשא מרחק סנטימטרים ממני, וגם אם מדובר בישבנה הענוג של הגברת הגעתי-כל-הדרך-מחולון-כדי-להראות-לך. גברת, אל תפתחי, זה אני, ובאתי לאכול. התחת שלך מעניין לי את התחת.

"חזה מושחר בלחמניה! רק אצלנו!"

אני מנסה להישאר מנומס, אבל בואו נשים דברים על השולחן: אף תל-אביבי שפוי ומעודכן, הקורא את מדורי האוכל הנכונים, מחזיק בביתו מטבח משופץ עם משטחי עבודה נרחבים ומתפלל על בסיס יומי מתוך עמוד מספרי הטלפון של מסעדות העיר ב"עכבר" לא יגיע, בדעה צלולה, ל"טעם העיר". אני כבר לא מדבר על גוויות האומללים שניסו להגיע למיתחם האירוע במכוניתם ובילו את שעותיהם האחרונות בעמידה דוממת ומוחלטת בפקק הנצחי בשדרות רוקח, כי אם על מי שזכרו להביא טוסטוס או להגיע ברגל, והצליחו לחדור פנימה בעודם בחיים. האנשים האלה זכו לראות את היריד האינסופי שכל דוכן שני בו הוא של "בנק לאומי" - שהקשר היחיד שלו למזון מתקיים על בסיס לקוחותיו האוכלים ממנו מרורים (או המילה השניה. אני מנסה, כאמור, להישאר מנומס) - והמוצף בעשרות דוכני מסעדות סתמיות המציעים שלל מנות שלמרות גודלן המינימלי יסיימו, ברובן, בפח האשפה.
המיתחם, אגב, מלא בפחי אשפה, ובשלב כלשהו תזדקקו לרובם. עיקר הדוכנים מציעים סטנדרטים כשיפודים, המבורגר ונקניקיות צ'וריסו - הכל יבש וסתמי, גולמי וזול - ולכן ניסינו להתמקד, במהלך הביקור, בהיצע הייחודי יותר. חלק מהמסעדות, נדמה, מנסות להרשים את ההמונים בפלצנות-בגרוש, כמעט פארודיה על מדורי אוכל. "ברוסקטה טרין כבד אווז עם מרמלדת הדרים ג'ינג'ר ולמון גראס" הוא שמה המלא של מנה המוצעת ב"מיקה". הלכנו על מנת טיקה מסאלה של מסעדת "אינדירה" ההודית - מנה סבירה בסטנדרט של אולמי רסיטל, והתרשמנו מהחדשנות של המשק הביולוגי במלון מצפה הימים, שהציע סמבוסק במילוי חמציצים ועלי בצק דקיקים על בסיס תפוחי אדמה במילוי סלמון - שתי מנות שבאו במטרה לרצוח כמה שיותר בלוטות טעם. ניסינו להתנחם בקונוס עוף בצ'טני מגולגל בטורטיה של "באריו דה קובה", רק שהטורטיה היתה קרה וקשה כליבו של גדעון עזרא.
ברקע שררה קקופוניה מושלמת. כל דוכן שני מחזיק מגאפון המריץ הקלטה מעגלית של זעקות על-הסכין דוגמת "חזה מושחר בלחמניה! רק אצלנו!" (בירנבאום ומנדלבאום), המשתלבות עם עשרות ג'ינגלים הבוקעים מהדוכנים המסחריים, ועם הרמקולים האימתניים של גלגל"צ (שמנגנים, במיטב המסורת הצבועה, מוזיקה שלעולם לא תושמע בתחנה) ועם זעקותיהם של אלפי הקורבנות שכרגע דרכת להם על הרגל.
אפשר לעשות די הרבה בתנאים כאלה - למשל לחטוף, באופן מסודר, סכיזופרניה - אבל כמעט בלתי אפשרי לאכול או לשמור על תיאבון מינימלי. האוכל עצמו - כ-20 שקל למנה ממוצעת - מגיע בדגימות המזכירות, ברוב המקרים, מנות אוכל-מפלסטיק המוצגות בחלונות הראווה של מסעדות יפניות לתיירים. הטעם דומה. יוצא כי בסופו של דבר אתה מתייאש ומסתער על משהו מוכר - דוכן "פיצה מטר", למשל, ומסיים את הערב בבליסת ריבוע דלוח שיכולת להשיג (אבל למה לך?) במרחק קפיצה קטנטנה מהבית. נחמה בודדה התגלתה בדוכן "בן עמי", כנראה יצרן המתוקים המצטיין של השנה האחרונה, המציע ממיטב עוגות החבל-על-הזמן שערכן הקלורי המשוער יגרום לכם להזיע אגב בליסת "עוגת 4 שכבות מוס" מושלמת בסוגה.
יצאנו משדה-הקרב וקבענו לעצמנו סביב 60 אחוזי נכות. מה שקרה ל"טעם העיר" הוא מה שקרה לעיר; מסעדות השף קרסו, הכוונות הטובות נעלמו, טעם הצרכנים השתנה, וגם מצב הארנק. שנות הקסם חלפו, ו"טעם העיר" גדל להיות ביריון שכונתי. נשארנו עם המבורגר לכל פועל וגופיית בטן לכל אשתו.

"טעם העיר 8", הערב, החל מ-18:00, גני יהושוע תל-אביב