רק עגבניות
אנה וגנר חוגגת שלוש שנים למדור ומבשלת לכבוד יאיר-שם-בדוי (החבר מכתה י') ארוחה מתפוחי אהבה, או פום ד'אמור, פומודורו, או בנדורה
"ומה בדיוק נעשה כשתבוא", אני שואלת אותו במייל, ודקות ספורות לאחר מכן מגיעה תשובה: "כל אשר תשאלי, לך יהיה", ואני יושבת מול המסך ומאדימה מסומק, וצריכה לנשום עמוק לפני שאני מפטירה, בחיוך, "מניאק".
הוא מכיר אותי. אולי טוב מדי. כשהייתי בת שלוש עשרה, רקדתי איתו את הסלואו הראשון שלי. כשהייתי בת ארבע עשרה, הייתי בטוחה שהוא אהבת חיי. כשהיינו שנינו בני חמש עשרה, קראתי את "תחנת האטום", ספר נפלא של הלדור לקסנס, וסימנתי בו את המשפט האחד הזה שגבר אומר לאשה צעירה: "כל אשר תשאלי, לך יהיה". אחר כך נתתי לו את הספר, והוא מעולם לא הבהיר לי שקרא או שהבין את הרמז. מאז חלפו בדיוק שלושים שנה. מניאק.
כשהיינו בני שש עשרה הלכנו לאיבוד. הוא עקר עם משפחתו לאנגליה. אני מצאתי חבר חדש. הגעגועים התפוגגו בתוך שנה, המכתבים הפכו קצרים יותר ויותר עד שגם הם התפוגגו, ובמערבולות הגדולות של החיים, רק לעתים נדירות מצאתי את עצמי תוהה, "מה בדיוק קורה עכשיו ליאיר, שם בדוי".
אבל הוא מצא אותי - מבלי שהתאמץ לחפש. המדור שאתם קוראים כעת חוגג השבוע יומולדת שלוש. שבועות בודדים אחרי שראה אור לראשונה, הגיע אל המערכת מייל ובו השאלה, אם אני מכירה את יאיר, שם בדוי, מן התיכון. אין כמו צביטת הנוסטלגיה הקלה והמענגת של אהבה ראשונה ומוחמצת כדי לגרום לאדם - טוב, לאשה - טוב, לי - לעשות שטויות. עניתי לו. והוא ענה, ועניתי לו, וככה, כמעט שלוש שנים אנחנו מנהלים התכתבות די מטורפת של אנשים שעבורם הזמן כמעט אינו קיים.
לפעמים אני מתעשתת ומנסה לשחק את תפקיד המבוגרת האחראית. "מה אתה חושב שתראה אם תבוא? אתה זוכר אותי כילדה בלונדית עם כמה קילוגרמים עודפים וחיוך גדול. החיוך נשאר. הבלונד הלבין, צבעתי לשחור, ועכשיו יש כמה עשרות קילוגרמים עודפים, רק שתדע לך". דקות מעטות חולפות והתשובה שלו מגיעה: "מנסה להפחיד אותי? תשתדלי יותר, מותק". מניאק כבר אמרתי?
"אפילו הדיונה שלנו כבר לא קיימת", אני מבשרת לו. היא היתה שלנו, למשך לילות ארוכים ומכושפים של קיץ אחד, אז הלכנו אליה שוב ושוב כדי להיות לבד עם עצמנו, עם הכוכבים ועם "לילות משי לבן" של המודי בלוז שהתנגן בטייפ שלו. בסוף הקיץ הטייפ כבר היה מלא חול, ושנינו ידענו את הכאב המתוק הזה בשפתיים, שתוקף אנשים צעירים מאד כשהם לא יכולים להפסיק להתנשק. אני זוכרת שפתיים פצועות עד כדי כך, שלא יכולתי לממש את תאוותי לעגבניות של קיץ כי הן צרבו נורא. אני זוכרת שסיפרתי לו והוא צחק ונישק אותי שוב ושוב.
הצרה היא שיש לו זכרון פנומנאלי. כשאני שואלת במייל, כדי להוריד את סף המתח הנבנה בשבועות האחרונים, מה הוא רוצה שאבשל לו, הוא עונה בשתי מלים: "רק עגבניות". אני אפילו לא שואלת "איזה עגבניות", כי איבדתי את הכושר להיתמם ולפלרטט בנחת.
וכמו מפגרת מושלמת, כמו בת עשרה מוכת-שמש שנשרף לה המוח, כמו דבילית רומנטית שלא למדה דבר בחייה הארוכים, אני עומדת בשוק ליד הדוכן של עגבניות התמר היפהפיות ומסמיקה שוב. ביני לביני אני ממלמלת שאליעזר בן יהודה צדק, וצריך היה לקרוא לה "בנדורה" גם בעברית כמו בערבית, כי "עגבניה" זה קצת יותר מדי סקסי בתור שם של פרי. הצרה היא שגם בנדורה היא שיבוש של "פומודורו", שהוא עצמו שיבוש של "פום ד'אמור". תפוח האהבה. אלוהים אדירים, מה קורה לי? האם ייתכן - ישמרנו השם ובגילי המופלג - שאני הולכת ומתאהבת, ועוד ביאיר-שם-בדוי, החבר שלי מכיתה י'?
והעגבניות, יימח שמן, שותקות
הוא אמור להגיע בעוד שבועיים. שבועיים הם נצח. כל מה שאני יכולה לעשות כרגע הוא לנגן שוב את קטעי הוידאו הצרובים במוח: הנה שנינו מתגלגלים מן הדיונה, אחוזים זה בזה ולא מפסיקים לצחוק. הנה שנינו בטיול שנתי, בורחים מאכסנית הנוער ונדחקים איכשהו לשק שינה אחד ועושים מלחמת דגדוגים ואני מתחננת שיפסיק והוא מוכן רק אם אנשק אותו שוב, והפעם באמת חזק, עד שבאמת יכאב. והנה שנינו, קיץ שלם, מתמרנים בזהירות של לוליינים בין ההורמונים לבושה, בין ייסורי התשוקה לאיסורי הזמן ההוא. עמדנו יפה באיסורים, אבל מאז, לכל הרוחות, חלפו שלושים שנה. פתאום אני לא יודעת לאן חלפו, פתאום הן מתגמדות לגמרי. בעוד שבועיים אדע. הוא יבוא, וכמו שהוא ביקש, אני אבשל לו המון עגבניות. מניאק. הדיונה הגדולה כבר לא קיימת, והעגבניות שצורבות בשפתיים הן הערובה האחרונה שלי שאנחנו באמת בוגרים, ושנוכל - לא ברור איך - להפסיק להתנשק.
עגבניות לחות, ולא מתשוקה
קניות:
מדובר בעגבניות מיובשות-למחצה, מתובלות ועזות טעם, שמבלות כמה שעות טובות בתוך תנור. כדי לייצר אותן, נזדקק לעגבניות "תמר", המוארכות האלה, מלוא התבנית. כמה? לפחות 2 קילו. עוד נזדקק ל-3 כפות שמן זית, ראש שום, כף מלח גס ו-2 כפיות סוכר חום. ולתנור, כמובן.
וכך נעשה:
נשמן תבנית של תנור בכף שמן זית ועליה נפזר גרגרי מלח גס. נחצה את העגבניות ונניח אותן כך, שצד הקליפה יהיה כלפי מטה. נפזר על העגבניות עוד קצת מלח גס, את הסוכר החום, ונבריש בעוד קצת שמן. נתחב את התבנית לתנור, נחמם ל-120 מעלות צלזיוס, לא יותר - ונחכה. לא שלושים שנה, אלא חמש שעות לפחות. או-אז נפזר בין העגבניות שיני שום לא קלופות ונחזיר לתנור לעוד שעה לפחות. העגבניות מוכנות כשהן קצת מכורכמות מלמעלה, מצטמקות בחצי, רכות אבל ממש לא נוזליות, ויש להן טעם עז יותר מכל עגבניה מיובשת שאכלתם בחיים.
ומה עושים עם זה?
מצננים ואוכלים ככה, בלי שום תוספת חוץ מלחם לבן טרי או קלוי. או שמבשלים פסטה לפי הוראות היצרן, מסננים, ומערבבים לתוכה חופן עגבניות מיובשות יחד עם השמן שבתבנית התנור. לוחצים על שיני השום ומשחררים את תוכן העיסתי אל תוך הפסטה, מערבבים היטב ומגישים: זה רוטב שמוביל בגאון את משפחת "כמה פשוט ככה טעים". וכמובן, מוסיפים לכל מה שהתרגלתם להוסיף לו עגבניות מיובשות.
מרק עגבניות חריף
קניות:
1/2 1 ק"ג עגבניות תמר, ואם אפשר - גם עשר חצאי עגבניות מן המתכון הקודם, אבל אם אין - אל תתפתו להחליף אותן בעגבניות מיובשות תעשייתיות.
פחית של חלב קוקוס
2-3 גבעולי עשב לימון
זר כוסברה
5-6 בצלים ירוקים, זקופים וגאים
4 שיני שום
כפית ג'ינג'ר טרי מרוסק
כף "משחת קארי אדום" תאילנדית - יש בכל חנות שמתמחה במוצרים מן המזרח הרחוק.
מעט שמן לטיגון, לא שמן זית
1-2 כפיות סוכר, אם ממש רוצים טעם עז במיוחד
וכך נעשה:
נחלוט את העגבניות במים רותחים, נצנן מעט ונסיר את הקליפה. נחתוך לקוביות לא גדולות. בסיר גדול, נחמם שמן ונטגן שיני שום פרוסות במשך דקה, לא יותר. נוסיף את העגבניות, נערבב היטב, ננמיך להבה למינימום, נכסה את הסיר וניתן לעגבניות להתמוסס באידוי איטי במשך 10 דקות. נבדוק אם צריך להוסיף מים כדי שלא יישרפו, נוסיף ונערבב היטב ונאדה עוד 10 דקות. אנחנו לא מוכרחים ליצור משחה חלקה לגמרי. נוסיף את עשב הלימון, הג'ינגר ומשחת הקארי ונערבב היטב שוב, נוסיף כוס חלב קוקוס ו-3 כוסות מים ונערבב שוב, בפעם האחרונה, ונבשל את הכל ביחד על אש קטנה, בסיר לא מכוסה, במשך 10 דקות. או אז נבדוק טעמים, נחליט אם המרק דורש סוכר, נקצוץ כוסברה ונפזר בחדווה מעל לנוזל הורדרד והמהביל, ונגיש מייד.
קיש עגבניות וגבינת עיזים
כאן ממש אין ברירה, אלא להשתמש ב-20 חצאי עגבניות לחות. באופן חד פעמי, אני מבקשת שתאמינו לי כי התוצאה שווה את כל ההשקעה.
קניות:
250 גרם גבינת עיזים רכה מכל סוג האהוב עליכם
כוס שמנת מתוקה
6 ביצים
חופן צנוברים
4-5 גבעולי טימין
1/4 כוס פירורי לחם
1 כף שמן זית
מלח ופלפל שחור גרוס טרי
וכך עושים:
מועכים את הגבינה בקערה, מוסיפים לה ביצים וטורפים, מוסיפים שמנת ומערבבים, מסירים עלעלים מגבעולי הטימין ומוסיפים, זורקים אל תוך העיסה את הצנוברים ואת חצאי העגבניות הלחות, מחממים תנור ל-180 מעלות, נוטלים תבנית חסינת אש ומשמנים אותה היטב, גם בדפנות, זורים על הקרקעית והדפנות פירורי לחם. על זה יוצקים את העיסה ושולחים לתנור, ל-40 דקות או עד שהקיש תופח מעט ומשחים היטב. וכפיצוי על ההקשעה - הוא טעים מאד גם כשהוא קר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
