משחק אחד בחיים
גולשי פורום כדורגל ישראל כותבים על משחק הכדורגל ששינה את חייהם. פרוייקט מיוחד לרגל חגיגות עמוד ה 500 בפורום.
| המשחק שלא היה -דודו_ע |  | חום מנוע – אריכמדס | | לידתה של אמפריה -מתיסין | | בית"ר ת"א – אלפרד |
| ||||||
| הגמר של 1987 – טופי | | המשחק שאני הכי זוכר - אריגיא | | סיפורים פה - הפיק האדום | | |
כן ?) ומתכנן את היציאה שלי. סה"כ אחלה יציאות היו לי , 9 ימים לא עשיתי כלום בבסיס המיותר ואחריהם 5 ימים בבית .
האמת שהגעתי למתקן הזה בעיקר בגלל הכדורגל , לפני כן שירתתי ב"תקשורת פיקוד דרום" בב"ש, היו חרא יציאות בטח עבור הפיקוד בבאר שבע , אבל זה לא הפריע לי כ"כ, למרות שלהיות באמצע העיר ולצאת פעם בשבוע אפטר זה מעט עלוב , בטח ובטח שבת כן ושבת לא.
יציאות בכל אופן תוכננו לפי משחקי הבית של ב"ש כשהתחלף סבב הייתי נשאר שתי שבתות , להיות בב"ש העיר ולא ללכת למשחק נראה לי כמו עינוי שגדול בהרבה מכוחותיי , קצת יותר גדול מטפטוף של אחד מהנרות הענקיים האלו שמוכרים בשנקין .
עד שביום ראשון אחד הגיע המ"פ לתקשורת ע"מ לאכול את שאריות הבורקס מיום שבת, לפתע האיש הקטן בעל השין השורקת חוטף כריזה וצועק "ששששששששששיכורים , אני אזיין לכם את הצורה , אני מכניס את כולכם לקלבוששששש" .
מסתבר שבמקרר נשכחו בקבוק אחד ורבע של וודקה, בעקבות השערורייה רותקו כמה מהחברים שלי לבסיס לשבועיים והסמ"פ, קצין צעיר, פלקטי לחלוטין הודיע לי שאני יוצא השבת הביתה.
סחבק לא שכח את סבב היציאות שלו ואמר "אבל דיר באלאק , אני לא נשאר שבת הבאה , אני לא מחליף סבב " , הסמ"פ הרגיע אותי והסביר שהריתוק הוא של שבועיים, "אנחנו בסה"כ מצ'פרים אותך" . וכמו שכבוד הרב בחגיגה בסנוקר אומר "שונא מתנות יחיה ", יום שישי כעבור שבועיים, אני כבר על מדי א' , הפועל ב"ש של לילו עופר הולכת לשחק נגד מכבי פ"ת , בת"א יהיה הדרבי שישנה את יחסי בכוחות בעיר לטובת מכבי להרבה שנים והפלקט קורה לי , "תשמע , יש בעיה , אתה לא יוצא , יצאת שבת שעברה אז אתה נשאר השבת " , המחשבה שאני אהיה בב"ש ולא אראה את קובי אזו'בל מתחילה לחלחל ואני מקפיץ בעדינות את הכיסא לכיוונו של הסמך, "נשבר לי הזין, פה אני לא נשאר " אני מודיע לפלקט הנמלט.
השבת עצמה עברה קשה מאוד , הפועל ב"ש סיימה ב 0-0, וודקה לא היתה , מכבי ת"א קרעה את הפועל ת"א של קרמנס, מידי פעם התחלתי לדבר עם מישהי שהכרתי כשעשיתי אבטחת ישובים, רויטל קראו לה . ביום ראשון על הבוקר עליתי למשרדו של המ"פ והודעתי לו " אני לא מוכן להשאר כאן, אין לי בעיה להיות באילת בזמן משחקי בית , אבל להיות בעיר שלי ? לא מתקבל על הדעת".
כנראה שהייתי אסרטיבי מספיק בשביל להבהיל את נפוליאון של פיקוד דרום (גם זה שהיו צריכים אנשים באתר בקשר עזרה) , אחרי שבועיים וחצי עם כרטיס ערבה כבר לא שירתתי בב"ש. יום שני, חודשים וחצי מאוחר יותר כאמור ישבתי בחדר הרדיו , מתכונן ליציאה , מתקשר לרויטל, זו שבינתיים הפכה להיות החברה שלי ומודיע לה שאני יוצא הביתה בחצות .
"אז מתי אתה בא אלי? " שואלת הילדה בשמחה ואני מסביר שיש משחק גביע נגד קרית אונו ככה שאני אבוא רק ביום רביעי .
חצי שניה של שקט ואז באה בפעם הראשונה השאלה שתחזור הרבה יותר מידי פעמים ב 10 השנים שיבואו אח"כ
"מה זה ? אתה מעדיף כדורגל על פני?", מה הקשר? אני חושב לעצמי ומסביר לחברה החדשה שלי שזה לא העניין, זה לא שלא אראה אותה בכלל ושזה בסה"כ עוד יום אחד . "אם אתה הולך למשחק , אל תבוא ואל תתקשר " אמרה הגברת וניתקה .
עצוב מזה שקשר שבאמת היתה לי הרגשה טובה בקשר אליו מהפעם הראשונה שראיתי את הילדה הולכת לטלפון הציבורי שנמצא במתקן שהכיל תחנת אוטובוס ותאי דואר בעץ אפריים, הולך להסתיים. הנחתי את הטלפון בעריסה. והלכתי להתבאס לי בחדר (חדר של מתקני רדיו טלפון עם מיטה בפינה).
שעתיים אח"כ דיברתי איתה שוב בטלפון ושאלתי אותה מתי היא מסיימת ללמוד מחר "נו " אמרה בטון מנצח , "אז אתה לא הולך למשחק ? ". "לא, דחו את כל המחזור בגלל מזג האוויר עניתי" וסירבתי להיכנס לשאלה מה היה קורה אם המשחק היה מתקיים במועדו.
נסענו הביתה. בעודנו משוטטים ברחבי רמת גן, חבר שלי אומר לי שהחום של המנוע גבוה מידי אז צריך לעצור בצד. לא הבנתי מה זה אומר (לא מבין גדול במכוניות), חשבתי שזאת תקלה מינורית ועוד כמה דקות נמשיך בנסיעה (זה היה די מאוחר ויום לאחר מכן היה לי מגן במתמטיקה.)…
הוא לחץ על איזה כפתור ופתאום כל השמשה התמלאה במים רותחים...התברר שצריך משהו כמו 4 בקבוקים כדי למלא את המיכל מחדש במים קרים ולחבר שלי היו באוטו רק 3... התחלנו לחפש ברזיות או פתחים של ממטרות אבל לא היה בשום מקום (זה היה באיזו שדרה ברמת גן..).
חיכינו איזו שעה, פתאום אנחנו רואים קבוצה של 3 בנות מגיעה לכיוון שלנו.. שאלנו אותם אם הן יכולות להביא לנו בקבוק מים, אז הן אמרו שהן גרות קרוב וימלאו לנו בקבוק...אחרי חצי שעה הן חוזרות. אמרנו להן "תודה". פתאום אחת אומרת, "אם לא הייתם אוהדים של מכבי, זה לא היה קורה...".
מכבי חיפה הגיעה לאותו משחק כקבוצה כמעט אלמונית. רק לפני שנתיים עלתה לליגה הלאומית (אז זו הייתה ליגת העל) . את השנתיים שעברו היא העבירה במרכז הטבלה , במקומות 6-7. בקרב אוהדי הכדורגל באותה תקופה , שמות כמו רוני רוזנטל, ירון פרסלני ומשה סלקטר, לא עשו רושם מיוחד. השחקן היחיד בקבוצה שזכה לאיזשהו כבוד והכרה באותם ימים היה ברוך ממן, הקשר היצירתי הראשון שניפקה מכבי חיפה מאז הקבוצה הגדולה של שנות השישים.
לאחר אותם שנים שלא הניבו תארים כמעט (חוץ מגביע המדינה של עונת 62), אך הצמיחו כדורגלנים גדולים, נכנסה מכבי חיפה לחשכת ימי הביניים שלה. מדשדשת לה בין הליגה השנייה לראשונה, משחקת כדורגל מזוויע, מפטרת מאמנים ומתנהלת כקבוצה חסרת כל ייחוד ותכלית.
אבא חזר מהמילואים ערב אותו משחק. כשראיתי אותו, מופיע בדלת עם הרובה מונח על כתפו בתנוחה השמורה לאנשי מילואים ותיקים (כשהקת למעלה ותרמיל הצד שלו), קפצתי לעברו בזרועות פתוחות. כן, שמחתי מאוד לראותו אחרי כשבועיים שבהם הוא לא היה בבית, אבל יותר מכל, שמחתי על כך שהוא בא ממש לפני משחק כל כך חשוב , ואולי במקרה הוא יתרצה וניסע למשחק.
בכדורגל הישראלי, נטול האירועים הגדולים והגרנדיוזיים באמת, אשר לשמם המשחק הזה הוא כה גדול, מהווים התמודדויות חצי הגמר הנערכים כל שנה באצטדיון רמת גן, את הדובדבן שבמשחקי הכדורגל. ארבע קבוצות,לרוב מהטובות בארץ (אם כמה מהקבוצות הקטנות לא הצליחו להשתחל להן למעמד הזה) נפגשות לשני משחקים מכריעים מול קהל ענק בקנה מידה ישראלי, המורכב מאוהדי ארבעת הקבוצות. זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי לבקר באצטדיון רמת גן שאותו ראיתי רק מהטלוויזיה .
הפעם האחרונה שהגיעה מכבי חיפה לשחק באצטדיון הזה במשחק גביע כה חשוב הייתה עוד לפני שנולדתי.
" אבא הולכים למשחק מחר?" הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את אבא לאחר החיבוק והנשיקה המסורתיים בין בן לאב שלא התראו שבועיים. "לא יודע, נראה", אמר אבא והתפנה לבצע את הריטואל המסורתי של החיבוק והנשיקה גם עם אחי, אחותי ואימי, בעוד אני לוקח שני צעדים אחורה מתוך הדבוקה המשפחתית שהתכנסה ליד הדלת.
"באתי לחלק לחברים מהעבודה הזמנות לבר מצווה של אחיך, נראה כשאחזור. אם מישהו מהחברים ירצה ללכת למשחק ,אולי אני אבוא לקחת אותך", אמר אבא אחרי שהתרווח על הספה בסלון בעוד אימא מביאה לו ספל קפה ואני ואחותי חולצים לו את נעלי הצבא הכבדות. זה בעצם היה המשפט האחרון שאבא הוציא מפיו באותו ערב . הוא עוד הספיק ללגום לגימה ראשונה מהקפה לפני שנרדם על הספה עד הבוקר. המשפט האחרון ההוא הפיח בי הרבה אופטימיות לגבי הסיכוי שניסע מחר.
אצל אבא כמו אצל רוב בני גילו, המילה כן, לא מופיעה בלקסיקון ההתבטאויות.
האנשים שגדלו על ברכי שירם של שלישיית גשר הירקון "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת?" ישנם שלוש אופציות לפרש את המילה "לא". יש "לא" שהוא לא. יש "לא" שהוא אולי ויש "לא" שהוא בעצם כן. המקסימום שאפשר להוציא מאותם אנשים זהירי התחייבות, הוא את משפט בית הכנסת "אם ירצה השם".
כששמעתי את אבא מוציא מדל שפתיו את המילה אולי, החסרתי פעימה. "אני ואבא נוסעים מחר למשחק, אני ואבא נוסעים מחר למשחק" התחלתי לשיר לעבר המשפחה שהתכנסה לגונן על מיטתו של אבא , בעוד הוא נם את שינת הלוחם שלו. "שששש אתה תעיר אותו" התרתה בי אימא, בעוד אחי ואחותי מעבירים את ידם על פיותיהם בתנועת הצבעה , כאילו יצאו מתוך תמונת האחות המפורסמת, שתלויה על הקיר בכל קופת חולים כללית שמכבדת את עצמה.
התעקשתי לישון באותו לילה עם אבא על הספה. רציתי להתעורר יחד אתו כדי להזכיר לו שאנחנו הולכים ביחד למשחק. אימא העירה אותי בבוקר שלמחרת, בשעה שבע וחצי. התעוררתי באותו מקום שבו נרדמתי אתמול בלילה, על הספה בסלון. הדבר הראשון שעשיתי כשקמתי, היה למשש מסביבי כדי לבדוק אם אבא נמצא בקרבת מקום, כדי שאוכל שוב להזכיר לו שהוא הבטיח שניסע למשחק. אבא לא היה שם. אימא אמרה שהוא יצא בשבע ואמר לה שאם הוא יוכל הוא יבוא לקחת אותי למשחק. אחרי ששמעתי מאימא שאבא לא שכח אותי, חייכתי חיוך גדול והלכתי בשמחה לבית הספר, רק כדי להשוויץ בפני חבריי לכיתה על כך שהיום בערב כשהם ישבו להכין שיעורים, אני נוסע עם אבא שלי לחצי גמר גביע המדינה באצטדיון רמת גן.
כל אחת מ – 220 הדקות שאותם הייתי צריך להעביר באותו יום בין כותלי בית הספר, הזדחלה לה לאט לאט, כאילו מתגרה בי וממאנת לעבור.
כשאנחנו ילדים, הזמן עובר לאט, כשאנחנו ילדים שמחכים למשהו, הזמן פשוט לא עובר. בכל זאת אף אחד לא יכול לעצור את מחוגי השעון ובשעה היעודה נשמע הצלצול הגואל . הצלצול נתן את האות לריצה מטורפת לכיוון הבית תוך כדי התעלמות מוחלטת מילדי משמרות הזה"ב שעמדו עם שלטים סגורים משני צדי מעבר החצייה . מאחורי שמעתי את מנהלת בית הספר צועקת לכיווני ונוזפת בי על כך שלא עברתי במעבר החצייה בבטחה. לפניי, בדמיוני , עמדו עשרות אלפי אוהדים של מכבי חיפה ועודדו . אני רצתי לכיוון האוהדים, משאיר מאחור את מנהלת בית הספר ומשמרות הבטיחות.
הגעתי לדלת הבית, אחרי שגמעתי בקפיצות של ארבע , את חמישים המדרגות המובילות אל הקומה השלישית בבניין. שינעתי את ידית הדלת מטה, תוך כדי העברת כל כובד המשקל של גופי לכיוון הדלת, בטוח שהדלת תפתח ובפנים יחכה לי אבי , מוכן ומזומן לנסוע למשחק. הדלת מצידה חשבה אחרת . לא רק שלא רצתה להיפתח, אלא גם איימה להעיף אותי חמישים מדרגות בקפיצה אחת של חמישים. אני מצידי , הצלחתי לאחוז בשנייה האחרונה במעקה המדרגות ולהינצל מפציעה חמורה, ערב משחק גדול ,שתשבית אותי מרביצה ביציעים להרבה הרבה זמן. תוך כדי חזרה לאיזון ושיווי משקל, ניסיתי לחשוב איפה אבא יכול להיות בשעה כזו . הרי הוא בחופש מהמילואים, הוא צריך להיות כבר בבית, רטנתי בחוסר הבנה.
נאלצתי לפתוח את דלת הכניסה לבית, שוב, בפעם המי יודע כמה בצורה הקונסרבטיבית. הוצאתי את המפתח, שהיה תלוי על צווארי בחוט ירוק , והתכופפתי אל חור המנעול. כנראה שכאבי הגב שלי בבגרותי, נובעים מהעצלנות שלי, פשוט להוריד את המפתח מהצוואר ולפתוח את הדלת בלי להתכופף.
הייתי ילד מפתח, שבניגוד לשחקן מפתח, ילד מפתח באמת מחזיק ברשותו מפתח. אף פעם לא ייחסתי חשיבות רבה לעניין שאני מגיע כל יום לבית ריק, חוץ מהיום ההוא. נכנסתי לבית והתחלתי לבכות כשראיתי שאין אף אחד.
עדיין לא איבדתי תקווה. בטח אבא יבוא עוד מעט וייקח אותי. הכנתי לעצמי משהו לאכול , התקלחתי, התלבשתי וירדתי לחכות לו למטה, ערוך ומוכן לקראת המשחק.
חברים מבית הספר ושכנים עברו ושאלו אותי " מה , אתה נוסע למשחק?" " כן", עניתי להם בגאווה " אבא , עוד מעט בא לקחת אותי". עמדתי שם במשך שלוש שעות ארוכות. מחכה, אולי הוא יגיע. העוברים ושבים ברחוב, שבו והלכו והלכו ושבו ואני עומד שם ומביט בהם נועצים בי עיניים מלגלגות-מרחמות ומחכה. בני טבק חתם את אחד המשחקים הגדולים ביותר ששוחקו אי פעם בישראל התוצאה הייתה 4-4, בסיום 120 הדקות מורטות העצבים. בעיטת פנדל אחרונה החזירה אלפי אוהדים חיפאים הביתה, כואבים אך מלאי גאווה, באותה דרך ארוכה מרמת גן, שנראית לעיתים ארוכה וסיזיפית, כמו הויה דה לה רוזה לפני 2003 שנים ולעיתים קצרה ומענגת, כמו שדרות השאנז אליזה בלילה שבו נכנסו אליו כוחות הברית בסוף מלחמת העולם השנייה.
אבא נכנס הביתה בשעה 1 בלילה. כדורגל מעור מתחת לחיקו הימנית. ישבתי לבדי בסלון החשוך, אותו מקום שבו נפרדנו לאחרונה בליל אמש. "תראה מה הבאתי לך?" צהל אבי , חצי נבוך כשראה אותי יושב דומע בשעה כל כך מאוחרת. הוא בא והתיישב לידי, ניסה להסביר למה לא יכול היה להגיע לקחת אותי למשחק. "לא צריך את הכדור שלך, לא צריך אותו, אתה מבין אותי?", צעקתי בהיסטריה תוך כדי הטחת כדור הרגל החדש על ביטנו של אבא".
אבא לא חזר מאז לאיצטדיון רמת גן. עשרות פעמים עשיתי את אותה דרך ארוכה מרמת גן לחיפה. דרך שלעיתים היתה ארוכה וסיזיפית כמו הויה דה לה רוזה ולעיתים קצרה ומענגת כמו השאנז אליזה. אבל תמיד בסביבות חדרה, ליד תחנת הדלק, שמח או עצוב, אני נזכר ביום בו השתנה הכדורגל הישראלי. היום שבו חזרו אלפי אוהדים את הדרך הזו, מאוכזבים מההפסד אבל גאים בקבוצה שבעשרים השנים הבאות, תשאיר בצל את העבר שלה ותהפוך להיות מועדון כדורגל אירופי.
אני נזכר ביום ההוא כאילו זה היה היום אבל אני לא הייתי שם. במחלקת לב של בית החולים רמב"ם שמונה עשרה שנים אחר כך, ישבתי מול מיטת אבי אחרי שעבר ניתוח לב. החזקתי את ידו חזק והזכרתי לו בפעם המי יודע כמה את איצטדיון רמת גן 1983. הוא הרים את ראשו וליטף את ידי בחום "לכל כך הרבה משחקי כדורגל לקחתי אותך, ורק את המשחק הזה אתה זוכר?", חייכתי לעברו, נבוך במקצת ". "אני זוכר הכל אבא, אני זוכר הכל".
בימים הלא כל-כך רחוקים, של אמצע שנות ה- 90, נערכו הצגות כפולות כל שבת שנייה בבלומפילד. המשחק השני דרך קבע, היה המשחק המרכזי, בו שיחקה קבוצתי מכבי תל-אביב, והמשחק הראשון היה של קבוצה צנועה יותר, בית"ר.
באותה עונה מסוימת, השתרכה קבוצת בית"ר תל-אביב בתחתית הליגה. משחקיה המוקדמים היו קצרים, עצובים, ועגומים. כמעט ואינני זוכר איש משחקניה או את השערים שהבקיעה. בדרך כלל הייתי מגיע לשער 13 שבאיצטדיון במחצית המשחק המוקדם, נכנס כדי לתפוש מקום למשחק המרכזי, ואז בוהה קדימה משועמם במשחקה של בית''ר, לא משנה את זווית הראש, לא משנה את כיוון המבט, בין אם עבר הכדור לכאן או לשם, בין אם בוצעה התקפה או עבירה, בין אם הסתיים המשחק ובין אם לא.
ואז, שבת אחת או שתיים לפני סיום העונה, במשחק המוקדם, לפני משחק משמעותי של מכבי תל-אביב, קרה משהו שונה. בית''ר תל-אביב התעלתה על עצמה וממעמקי המקום האחרון היא הצליחה להיאבק עם יריבתה (עירוני ראשון-לציון אם אינני טועה), בצורה שקולה ואף למעלה מכך. גלים-גלים תקפו שחקניה, הנרפים בדרך כלל, את שער היריבה המתגוננת, עד אשר הובקע השער הראשון... (כאן המקום לספר שלבית"ר תל-אביב לא היו הרבה אוהדים. הבדיחות על המונית של מכבי פתח-תקווה סופרו במקור על אוהדי בית"ר).
אם-כן, אחת-אפס לבית"ר. שקט, דממה במגרש. שוער ראשון-לציון לופת את ראשו. הכל קפוא, רדום. או-אז נשמעת מעלי צעקה: "ביי-תר תלאא-ביב... ביי-תר תלאא-ביב..." הסבתי את ראשי לאחור. מעלי, במרומי היציע, מעט שמאלה באלכסון, עמד אדם מבוגר קטן וצנום. שיערו פרוע והוא נראה מקומט משהו. בידו האחת הוא החזיק טרנזיסטור ישן וגדול, ובידו השנייה הפרושה לפנים אחז ברפיון מה, מגבת לבנה, מלוכלכת, עם כתם דהוי כחול, כנראה הסמל של בית''ר.
הוא נופף קלושות במגבת. ''יאללה ביית''ררר...'' הוא זעק בקול סדוק וניחר... ''יאללה ביית''ררר...'' שפתיו העלו קצף... ואז, בפתאומיות ובשקט, הוא התיישב. חייכתי. גם היושבים סמוך אלי גיחכו מעט.
המשחק התחדש, ולא עוברות אלא מספר דקות, טעות בהגנה של ראשון-לציון, ושתיים-אפס לבית''ר. הסתובבתי לאחור. האיש הקטן התרומם והתכונן ליישר לפנים את המגבת, וכאן כבר חכתה לו הפתעה, הקהל שהבין את הקטע, עזר לו, וצעק יחד איתו במקהלה: ''ביי-תר תלאא-ביב... ביי-תר תלאא-ביב...'' ולאחר-מכן: '' יאללה ביית''ררר... יאללה ביית''ררר...'' האיש הצנום התיישב, חייך וקיפל את המגבת. גם הקהל שמסביבו נראה היה מרוצה.
באותו משחק רשמה בית''ר ניצחון של שתיים-אפס, ניצחון נדיר בדרכה העגומה, אל תהומות השיכחה. גם המשחק המרכזי, בו שיחקה מכבי תל-אביב, חלף-עבר (תיקו כמדומני), ואני עמדתי בתור המפוזר, בין האנשים הרוצים לצאת משער האיצטדיון. הבטתי לאחור. האיש הקטן עם הרדיו הגדול עדיין ישב שם, ביציע הריק, באותו המקום. חשבתי שלא אראה אותו יותר.
באותם ימים של אמצע שנות ה- 90 חיזרתי בצורה מגושמת למדי, אחר נערה קטנה ומתוקה בשם קרן. להפתעתי, כשהזמנתי אותה לצאת איתי לארוחת ערב, היא נענתה בשמחה. כשבוע-שבועיים לאחר המשחק יצאנו למסעדה הודית נעימה למדי, "אינדירה", הממוקמת בשדרות שאול המלך. האווירה היתה רומנטית, האורות מעומעמים. ישבנו, אכלנו, דיברנו...
לפתע נפתחה הדלת ופנימה נכנס האיש הקטן והצנום מבלומפילד, אוהד בית''ר. הוא לבש חולצת טריקו לבנה פשוטה, מתחתיה נראה סמל הפוך של הליכוד. בידו הוא החזיק צרור של ורדים אדומים.
בלי לאמר מילה, הוא ניגש אלי, נעמד על-ידי והביט בי. ''תקנה פרח בשביל הגברת...'', הוא אמר לאט. חייכתי לעברו, אבל הוא כנראה לא זיהה אותי. ''כן, בטח...'' עניתי, וקניתי אחד, שניים, שלושה...לא תמיד זורמים להם היטב ענייני הרומנטיקה. יותר מאוחר באותו ערב, הלכתי עם קרן לדירה שלה ברחוב פאיירברג. נכנסנו, וקרן (שגרה עם שותפה), נעלה את הדלת...
ואז, שום-דבר לא הלך, השיחה נתקעה, התקרבתי... אבל לא הצלחתי לשבור מחסום מסויים (אולי גם לא קיימת היענות מתאימה מהצד השני), בכל אופן חייכתי חיוך מטופש...
אחרי מספר שעות, יצאתי מהבית שברחוב פאיירברג בלב כבד. השעה היתה שעת לילה מאוחרת, כמעט שלוש, נכנסתי לרכב והרגשתי בודד ואבוד. ואז, במין שמחה מעושה... החלטתי לנסוע ולראות את הבית הראשון של תל-אביב. מתוך ספר שקראתי זכרתי את הכתובת, רחוב יהודה הלוי 25 ולהוט, כמעט רועד מהתלהבות, יצאתי אל הדרך. כנראה הרגשתי שעצם העניין הוא חלק משרשרת גדולה ומתמשכת. הרי גם אז, בשנת 1909 כשתל-אביב הוקמה, היו צרות וקשיים, הנה הכל חלף-עבר, דברים עדיין עומדים על תילם, והבתים הישנים מוסרים לי מסר חלוצים, נדים וכאילו אומרים לי: ''הבט, התגברנו... וגם הבעיות הפעוטות שלך עבור-יעברו...''
נסעתי לאט, לילה... ורחוב יהודה הלוי היה ריק. רק אור צהוב וקלוש של מספר פנסים האיר את הבתים הישנים. נסעתי וספרתי 31... 29... 27... 23... 21... רגע, רגע... איפה מספר 25?... לא יכולתי לחזור לאחור כי הרחוב הוא רחוב חד-סטרי. עשיתי סיבוב גדול וממושך והתחלתי לספור עוד פעם. נסעתי וספרתי עד שעצרתי לצד מגרש ריק. מצד ימין בנק, מספר 27, מצד שמאל סתם בית אחר, מספר 23, והמגרש הריק שבאמצע, מגרש החנייה של הבנק, מגרש האספלט השחור והשטוח הזה, הוא בית מספר 25...
אז אין בית ראשון של תל-אביב, אין שרשרת דורות חזקה ותומכת, אין חיבור מנחם, אין כלום. בלב מלא וכואב, ובראש חלול וריק נסעתי משם. בקרן הרחובות יהודה הלוי - הרצל, נצבה דמות של גבר. האטתי את הנסיעה והוא דידה לעברי. האורות סנוורו אותו. עצרתי את האוטו ועמעמתי את האורות. גם הוא עמד והתבונן בי. בידיו החזיק עדיין את שארית הפרחים שלא הצליח למכור.
יום שלישי בבורק, אני כבר בש.ג., מדי א מדוגמים, הלב מתהפך מהתרגשות, מחכה לטרמפ לישראל. לא כ"כ מהר, מסתבר. מישהו מכריז על כוננות, מישהו אחר תופס אותי בש.ג. ומודיע לי רשמית- טופי, אין יציאות. אבל, אבל...החצי, בית"ר, כרטיס, דריקס....שומדבר. את סגן א. ימח שמו לא מעניין כלום. את המשחק שמעתי דרך הרדיו, ניצחנו 2-0. אני התחלתי כבר לתכנן את הגמר. לא לקחתי שום סיכון- ביום רביעי ב7 בבוקר הגשתי בקשה לרגילה ואכן ביום ראשון יצאתי הביתה לשבוע. אני את הגמר לא מפסיד!
יום שני בבוקר. טלפון מאיים. "טופי? מעבירים אותך מהיחידה. תגיע מיד להזדכות ולהתפנות". אבל הגמר! הרגילה! בני טבק! בחיאת רבאק.! שומדבר לא עוזר, אני צריך להגיע ללבנון להשתחרר. והגמר? הוא בעוד 32 שעות. התחיל מסע נגד השעון. הגעתי לשם אחרי הצהריים, הצלחתי בכוחות על אנושיים ושכנועים לא הגיוניים לגמור שם הכל עד הערב ולרדת עד ראש פינה באותו היום. כי כמה זמן כבר לוקח להגיע מראש פינה לרישון? נכון ? טעות. מסתבר שהייתי צריך לעבור בפיקוד על הבוקר. זה בצפת.
גם שם הלך מהר, יחסית, אבל מסתבר שבצפת אין כ"כ אוטובוסים לת"א. כלומר יש משהו, ב5 בערב. לא בא בחשבון. טוב, יש אוטובוס לחיפה. מה כבר המרחק מצפת לחיפה ? (שאלה רטורית, אני כבר עונה): שעתיים נסיעה. אנחנו כבר בשעת אחרי צהריים, אני בחיפה מזיע ומרוט עצבים כתרנגול של יום כיפור.
אני רץ לאוטובוס לת"א, שוב נסיעה ארווווכה, ב- 6 אנחנו יורדים בתחנה הישנה. רץ לאוטובוס לרישון, מספיק להגיע מרוט לגמרי הביתה, נכנס לחדר, זורק הכל מעלי, מתחפש לאוהד, ורץ לאוטו של אמא בחניה, בלי להתרחץ, בלי לאכול, בלי להגיד שלום לאף אחד. אוסף את צ' במעלה הרחוב, ובשבע וחצי אנחנו בר"ג. בזמן. ניצחנו בפנדלים, אגב. התואר הראשון שלי (את הגמר של 77 אני לא מחשיב, הייתי קטן מדי והבנתי מעט מדי).
הורדתי את החולצה הסתמית שלבשתי והחלפתי אותה עם חולצה אדומה, פשוטה, זו שהכי אהבתי. טקס ההתארגנות הושלם במהרה, ורצתי לסלון. "יאללה אבא, אני מוכן". אבא, שאומנם אז היה קצת יותר צעיר וסבלני, לא ממש הבין מה הפאניקה. "יש עוד שעתיים למשחק, לאן אתה רץ ?", הוא שאל ולא ממש ידעתי מה לענות.
זה היה היום הכי כיף בשנה. היום של המשחק הראשון בעונה הראשונה, ואני שחיכיתי כבר שלושה חודשים לפחות, לא יכולתי לחכות עוד. לאחר דין ודברים לא קצר, אבא הסכים להתארגן ולצאת למגרש, סוף סוף. כמובן, שלא שכחתי את הפרט הכי חשוב בהכנות של אז, ורגע לפני הריצה למעלית נכנסתי לעיכוב קל בשירותים. ככה זה כשמשחקים במגרש בלי שירותים וצריך להתאפק שלוש ארבע שעות. עם הזמן הגוף כבר לאוטומטי, ואפילו לא מבקש בקשות מוגזמות כמו אלה במקומות שהוא יודע שזה לא יעזור לו.
נכנסנו לאוטו, ואני מתרגש כמו שרק ילד יכול. הנסיעה למגרש אורכת בד"כ 6-7 דקות כולל חנייה, אבל הפעם זה נראה ארוך. טוב, ככה זה במשחק הראשון של פתיחת העונה. סוף סוף הגענו, ואני מושך חזק לכיוון היציע. אני עולה במדרגות (אז עוד לא קיבלתי אגרוף בביצים בכל כניסה למגרש, מן עונש סימבולי כזה, עקדת יצחק המודרנית בדמות "בידוק בטחוני", הם קוראים לזה), מדרגות שכבר הכרתי, אבל לא מספיק טוב, ופתאום אני נתקע עם פה פתוח. איזה צבעים, עוד יותר ממה שזכרתי: הירוק של הדשא, האדום וכחול של המושבים, אפילו החולצה הדהויה של מוכר הגרעינים נראית לי נוצצת. אנחנו תופסים מקום ומחכים לסיבוב השני שלי מול המחוגים, הפעם הבאתי תגבורת.
זה היה המשחק שאני זוכר הכי טוב. אני כמובן לא זוכר נגד מי שיחקנו, עבר קצת זמן, וגם לא זוכר כמה נגמר ומי הבקיע אם בכלל, ואפילו לא את הפרט הכי חשוב - האם חזרתי שמח הביתה או לא, אבל עדיין, למרות הכל ואולי בזכות הכל - זה המשחק שאני הכי זוכר.
כמדומני, בעונת 97', שנה שהתחילה עם סיני כמנג'ר והסתימה ברכישת הקבוצה ע"י תאומים-סגול-עגיב-אורנשטיין , סיום עבודתו של סיני בקבוצה (האמת בזמן, בדיוק בזמן שהבשילה אצלי ההחלטה להחרים את משחקי הקבוצה כל עוד סיני מחזיק במושכות) ומיניו של קשטן למאמן עד לסיום אותה עונה, מה שככל הנראה הציל אותנו מירידה וגם התחיל את דרכו של שמעון גרשון כסמל בקבוצה.
לאחר שקשטן נתן לו את הבמה במקומו של גיא שרעבי. באותה עונה הייתי מנוי בשער 5 (למעשה מ 94 עד 98 הייתי בחמש ,מ- 99 בשער 7) והמשחק עליו מדובר הוא הדרבי שנערך במחזורי הסיום של אותה עונה, דרבי שסיים תקופה מאוד מאוד אומללה מבחינתנו. במיוחד במשחקי הדרבי (אלפרד בטח יהנה להיזכר בהם).
אמנם היה בטווח דרבי שנגמר ב2-4 לטובת הפועל ולקראת סיום התקופה כבר לא היו תבוסות אלא דרבים שהסתיימו בעיקר בשיוויון ,אבל הדרבי הזה סימל בשבילי סיום של תקופה,, ניצחנו וסיימנו את תקופת ההשפלות בדרבי, הגיעו השנים הטובות שלנו, היה כיף לראות את מכבי מתחתינו. מה שאני הכי זוכר, זה שישבתי בטריבונה ולא יכולתי בכלל לעמוד בגלל שהרגליים שלי רעדו מרוב התרגשות. בואו חזרה ימים טובים.
