קשר? איזה קשר?
למי שמחפש היגיון בתקיפות חיל האוויר בעזה, שבאו בעקבות הריגת שלושת חיילי "דוכיפת" - ממתינה אכזבה. הקשר הסיבתי אבד לנו מזמן, וכל שנותר הוא לצפות באירועים בקהות חושים
כבר שלוש שנים אנחנו מנסים לתת באינתיפאדה סימנים, לסדר אותה איכשהו. קשה לתודעה, בעיקר המערבית, להתמודד עם מצב כאוטי לחלוטין: אם בצד השני אין סדר ואין ארגון, אלא רק אינספור תאים המייצרים כל אחד הכי הרבה אלימות שאפשר, איך נוכל להתמודד ולנצח? לכן מתעקש צה"ל, מהיום הראשון, על כך שאצל הפלסטינים יש סדר ויש שליטה; מערכות סדורות אפשר להכריע. כאוס לא.
אבל האמת היא שאם היתה אי פעם מערכת בצד השני – וגם זה עומד בספק גדול – היא כבר אינה קיימת מזמן. גם מארב הירי בעין יברוד אינו מסמן מעבר לשימוש באמצעים של גרילה, התקפות של חמושים על חיילים ויעדים צבאיים במקום פיצוצי התאבדות בתוך שטח ישראל.
ההגיון הישראלי אומר שזה מה ש"כדאי" לפלסטינים: תקיפות כנגד חיילים נתפסות בעולם כמלחמה לגיטימית נגד כיבוש, הרבה יותר מאשר טבח אזרחים חסרי מגן במסעדות ומרכזי קניות. אבל אין כאן שום החלטה מודעת בצד השני, כי אין בצד השני מי שיחליט. לא ערפאת ולא ברגותי, ולא כל השמות שאנחנו זורקים באוויר בנסיון לשים על מישהו את האשמה ולטעון שאם לא יהיה כאן, יהיה יותר טוב. אחרי שלוש שנים יש בצד השני רק תוהו ובוהו, שבו כל מי שיכול עושה מה שהוא יכול.
והאמת, גם אצלנו זה ככה, רק שאצלנו פועלים מוסדות מדינה ולא חוליות בודדות. קשה בשלב הזה לקבל אינפורמציה מדוייקת אשר לתקיפות בעזה. האם באמת התכוונו לחסל את עבדאללה א-שאמי? ואם כן, האם יש טעם היום לדון ביעילות התקיפה ובמשמעות כשלונה? הצמרת הצבאית-מדינית מודה כבר מזמן שהחיסולים אינם אמצעי לבלימה של טרור בטווח המיידי.
פעם דיברו על "פצצות מתקתקות"; אחר כך אמרו שהחיסולים הם אמצעי לגרום לראשי הטרור לחשוב שוב על מעשיהם, והתפארו בכך שהחיסולים הביאו את החמאס אל ההודנה. היום, כששליחת הג'יהאד האיסלמי מתפוצצת בחיפה וישראל מגיבה בהתקפה על מחנה ריק בסוריה, כשאנשי הפתח תוקפים ליד עפרה וישראל מפציצה אנשי חמאס בעזה, אף אחד אפילו לא מנסה לטעון שבכך יימנע הפיגוע הבא או יתחיל תהליך ששובו הורדת האלימות.
כבר קשה להאמין שלתקיפות מהסוג שראינו היום, בין אם נועדו לחיסול בכירים ובין אם הן מכוונות נגד פעילים ואמצעים בשטח, יש קשר של ממש לרמת הטרור. המחבלת ממסעדת מקסים לא היתה צריכה את התשתית בעזה כדי להשיג חגורת נפץ, לחדור ולהתפוצץ.
הכאוס מוליד תחושת חוסר אונים, חוסר תוחלת וקהות חושים. הנפגעים בצד שלנו מביאים כאב וזעם, אלה של הצד השני אינם מעוררים שמחת נקם או תחושת התקדמות לקראת יעד כלשהו. לכולם, ישראלים ופלסטינים, כבר ברור שאין שום קשר בתיאוריית הקשר. כל אחד עושה מה שהוא יכול.
