גיורא אקרשטיין: המפעלים שלי פועלים כמו היי-טק
לאן שלא יילך, הלבנים האדומות המשתלבות רודפות אחרי גיורא אקרשטיין, בעלי מפעל המרצפות ששמו הפך לשם נרדף למדרכות; לעופר פטרסבורג הוא מספר למה זה לאו דווקא טוב, איך פעם היה פה יותר קשה, ולמה החופשות המשפחתיות שלו נערכות דווקא בירוחם ז עוד לבנה בחומה
עד לפני שנתיים, בטרם הוחלף האולם בו נערך מדי שנה טקס האוסקר, דרכו כוכבי הוליווד בכניסה לטקס על מרצפות אדומות, שכל ישראלי מצוי היה ודאי מזהה כאקרשטיין. גם רחבת הכניסה לדיסנילנד בקליפורניה כולה תוצרת כחול-לבן, או נכון יותר אדום-לבן, צבע הזיהויי של מרצפות האקרשטיין של פעם.
גיורא אקרשטיין, 65, "קופץ" כל פעם מחדש כשמזכירים לו את מרצפות האקרשטיין האדומות שאיפיינו עד לפני כמה שנים את תל-אביב. בשנים האחרונות עושה האיש, המזוהה יותר מכל עם הבלטה האדמדמה המשתלבת, הכל כדי לצאת מהטראומה - בחברה שלו מפתחים כ-7,000 מוצרים שונים. בחצי השעה הראשונה לראיון לא מניח לי אקרשטיין לפתוח את הפה, ומראה לי מצגת שקופיות של מוצרי החברה. המשותף לכולם:
אף לא אחד מהם הוא הבלטה האדומה המשתלבת ההיא. היא, מודה בחצי פה, משמשת כיום בעיקר כמשטח לקונטיינרים ולמזבלות (כמו רמת-חובב).
מקריית-שמונה בצפון ועד אילת בדרום, הבלטות של אקרשטיין יושבות לנו בנוף, מול העיניים. קצת ציוני דרך: טיילת הרודס באילת, טיילת החוף בנתניה, רחבת הטקסים בהר הרצל, חומות יפו, סימטאות צפת, הקזינו ביריחו, קניון ארנה בהרצליה-פיתוח, תעלות הניקוז בגדר ההפרדה ובחוצה-ישראל, ומערכת תת-קרקעית מתחת למסלולי הנחיתה בנתב"ג 2000.
היום, עם שש חברות-בנות המתמחות בתחומי תשתית שונים, שלושה מפעלים בישראל (בראש פינה, אשדוד ווירוחם), מפעל גדול בקליפורניה, 500 עובדים בארץ ועוד 40 בארצות-הברית, אקרשטיין הפך לאימפריה בתחומו. לדבריו, קריסת ענף התשתיות בישראל היא המצאה של התקשורת, וידיו מלאות עבודה.
כיום, אקרשטיין זה לא רק מרצפות: זה גם אבני שפה, רעפים, ציפוי סיליקט, עמודים ומוצרים דקורטיביים, גדרות וחומות אקוסטיים, וההתמחות האחרונה: מינהור (חפירת והקמת מינהרות). כאן מודיע אקרשטיין לראשונה, כי בכוונתו להתמודד במכרז על חפירת הרכבת התחתית בתל-אביב. לפני שבועיים זכה במכרז בהיקף של 50 מיליון שקל להזזת צינורות ביוב בגוש דן ("הדחיקה תעשה באמצעות ג'קים מתחת לרחובות שלמים, אנשים בכלל לא ירגישו בכך"), ובימים אלה הסתיימה בנייתם של מגדלי אקרשטיין על שטח המפעל הישן בהרצליה-פיתוח, בהשקעה של 40 מיליון דולר.
"בשנות ה-60 היה הרבה יותר קשה לגבות כסף"
לפני כשנה נמחקה אקרשטיין מהמסחר בבורסה לאחר שבני המשפחה קנו את אחזקות הציבור בחברה לפי שווי של 200 מיליון שקל. העסק כולו הפך משפחתי, ואקרשטיין מצרף לראיון את שני בכיריו: בנו צביקה (29), דור שלישי בעסק, ומנהל חטיבת הבנייה, חן ליפין, הנשוי לבתו (עורכת-דין). בת נוספת נשארה גם היא בתחום הבנייה, כאדריכלית עצמאית.
אקרשטיין עצמו, תושב הרצליה-פיתוח, נחשב לחבר במועדון המיליונרים של ישראל. בשנת 99' עמדה עלות שכרו על 1.04 מיליון שקל, ולאחרונה מכר את חבילת מניותיו בדובק (4.5%) תמורת 13 מיליון שקל.
האסטרטגיה הנוכחית שלו מדברת על התמקדות מלאה במפעל המשפחתי (יש לו גם מניות באלרן), מתוך אמונה בכך שאריאל שרון (שאקרשטיין היה אחד מתורמיו הגדולים כשרץ לראשות הליכוד ב-2002) יעיר בקרוב את תחום התשתיות בישראל.
אקרשטיין משקיע מיליונים בפיתוח שיטות לתיעוש הבנייה: לוותר על ידיים עובדות בבנייה קונבנציונלית למען שיטות מתועשות ונקיות. "מי שחושב לרגע שאני עובד מלוכלך, אני ישר לוקח אותו למפעלי הייצור שלי, שפועלים כמו בהיי-טק", הוא אומר. ואכן, במפעל שלו הכל מצוחצח, ופקחי בקרה ותכנות מנהלים את הייצור מחדרי הבקרה.
מסדרונות החברה מלאים בצילומי סלילת כבישים בשנות ה-30, עם זיפזיף וגמלים, כשעל הכל מנצח אביו של גיורא, צבי אקרשטיין ז"ל. הצילום הבולט מכולם מראה את אקרשטיין האב בבגדי פועל, יושב על גמל כשבידו טוריה. הוא הגיע ארצה ב-27' מפולין, ומצא עבודה כפועל בבית חרושת. כמה שנים לאחר מכן החל לייצר רעפים, והמשיך למדרכות ואבני שפה.
כילד, גיורא אקרשטיין מעולם לא פונק. הוא היה מגיע למפעל המשפחתי כדי להשקות את המרצפות שנוצקו, וכל מוצאי שבת היה עורך את סידור העבודה השבועי. ב-59', לאחר שירות צבאי בצנחנים, הצטרף הבן רשמית למפעל. "נכנסתי לעבודה ישר מהצבא, בלי חופשת שחרור, כי אבי עבר התקף לב ואושפז לתקופה לא קצרה, מספר אקרשטיין. אבי, שכל משפחתו נספתה בשואה, קנה את המכונות הראשונות שלו, שהיו המכונות הראשונות בארץ, בשילומים מגרמניה. היתה לו התלבטות קשה עם זה, אבל היינו הראשונים לתעש את ענף המדרכות".
איך מתמודדים עם שוק קשה, של צ'קים חוזרים ודחיות תשלום לשנה?
"החשיפה שלנו היא לא לגוף אחד. הפיזור של המוצרים והלקוחות הוא גדול, ויש לנו מערכת בקרה קפדנית. אנחנו לא מוכרים לכל אחד, ודורשים בטחונות וערבויות. זה נכון שאנחנו משקיעים משאבים אדירים בגבייה, אבל המצב לא כל כך גרוע כמו שאתם בתקשורת מציירים. בשנות ה-60 הייתי אחראי על עבודות הקבלנות, ואז היה קשה מאוד לגבות כסף, הרבה יותר מהיום".
התרגלנו לנסוע בחופשות לירוחם
ילדי המשפחה לא רק דורכים, אלא גם חיים ונושמים על בלטות. "המפעל בהרצליה היה חדר המשחקים שלנו", אומר צביקה אקרשטיין, ובשבתות היו לוקחים אותנו לבתי חרושת, לראות אבנים". בשבתות הייתי לוקח אותם להתגלש על ערימות החול במפעל", מוסיף אביו, "כדי שאשתי תנוח. הייתי מסיע אותם במערכות שינוע מצד לצד, והם נורא אהבו את זה". אין מה לעשות, התרגלנו לנסוע בחופשות לירוחם", מסכם צביקה.
למרות שנדמה שכל עולמם סובב סביב העסק, בבית אקרשטיין יש כלל: לא מדברים על עבודה. "אנחנו לא וורקהוליקים", מכחיש אקרשטיין האב. "לבית לא מגיעות שיחות טלפון שקשורות לעבודה. באסם, למשל, זו בעיה, כי תוך כדי ארוחת הערב אפשר גם לדבר על הפסטה. אצלנו אי אפשר לאכול חצץ. אנו מסיימים את העבודה בשעות סבירות והולכים הביתה".
כשאקרשטיין מטייל היום עם נכדיו בתל-אביב, הוא מראה להם את החותמת על המרצפות של פעם. "היום כבר לא ניתן לחתום על מרצפות, כי זה מיוצר במהירות כה גדולה, שמי שינסה להתקרב למכונות יחתוך את הידיים", הוא אומר.
האופנה בריצוף השתנתה?
"בהחלט. חוזרים לימים של פעם. ריצוף הפסיפס של הבתים הישנים בתל-אביב, בשדרות רוטשילד, בנווה-צדק וביפו, חודר גם למרצפות החוץ. חוזרים למראה העתיק, ומשתמשים באריחים גדולים, של 50 ס"מ על מטר. אלו אבנים שעוברות יישון וצבועות בצבעים פסטליים, עם מראה אבן טבעית".
למה אתה לא נכנס לתחום הנדל"ן?
"הזדמנויות יש כל הזמן, אבל אני תעשיין, בן של תעשיין, שגאה במוצרי כחול-לבן. אין לי עניין להתחרות בלקוחות שלי, הקבלנים".
הקשרים שלך, העובדה שתרמת לשרון למשל, הועילו לך?
"במוצר רע, קשרים לא יעזרו לך. רוב הקשרים שלנו הם עם אדריכלים ואנשי מקצוע, שיודעים שהם מקבלים מאיתנו מוצר טוב. עובדה שאני ממשיך לייצר עד היום מדרכות, ואין לי אווירון או יאכטה".
חשבת להכניס לחברה שותף אסטרטגי?
"אני לא פוסל את זה, אם תבוא הצעה טובה".
איך הגעתם לאבנים המשתלבות?
"נסעתי לתערוכה בגרמניה בתחילת שנות ה-70, ושם ראיתי את המרצפות האלו והתלהבתי. זה היה חדשני ויכולנו לייצר את זה במכונות שהיו בידינו. ב-73-'72' התחלנו לרצף עם האבנים האלו. אבא שלי, שהיה שמרן גדול, היה בטוח שהבן שלו השתגע: לשים 40 אבנים משתלבות במטר, במקום ארבע אבנים בלבד.
"אבי נפטר ב-74' ורק אז המשתלבות התחילו לקבל כיוון. צ'יץ' (שלמה להט, לשעבר ראש עיריית תל-אביב) נדלק עליהן, ונתן הוראה לרצף בהן את כל מדרכות תל-אביב".
וככה זה הפך לשם גנאי?
"טענו אז שבמקום להשקיע בחינוך משקיעים במדרכות, וזה לא נכון. האבנים האלו הן לא מוצר יוקרתי, אלא המוצר הכי זול בעולם. הן עולות קצת יותר מהמדרכה האפורה הרגילה, בסך הכל בשקל יותר".
ומה עם הטעם?
"אתה מתלבש היום כמו שהתלבשת אז? פעם זה היה מוצר מבוקש ויפה, ואולי זה גם יחזור עוד 20 שנה. מי יודע".
כיום יש לך רתיעה מריצוף אדום?
"נושא האקרשטיינים האדומות מזיק לנו היום בשיווק. יש לנו מוצרים מאוד מאוד יוקרתיים, אבל כשאיש השיווק שלנו בא ישר אומרים לו 'לא רוצים אקרשטיין'. נשארה תדמית ישנה. בעצמי הייתי בנצרת, ועמד מהנדס העיר, בלי שידע על נוכחותי, ואמר שהוא מוכן להכל, חוץ מאקרשטיין".
אבל שם משפחה אי אפשר להחליף.
"כן, זו בעיה. כולם שואלים אותי אם אני אקרשטיין של המרצפות. בעתיד אני מקווה שישאלו אם אני אקרשטיין של המנהרות".
לסיכום, אם אתה מסתכל על המדינה המלאה במוצריך, בסך הכל זו מדינה מכוערת למדי. לא?
"זה היה נכון בעבר. היום ישראל משתנה, ויש בה אלמנטים מדהימים, חלקם שלנו. זו גאווה גדולה מאוד להיות שותף לזה".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
