האם ישראל "מתחשבנת" עם ואנונו?
האם ההגבלות שהוטלו על ואנונו לאחר צאתו מהכלא עומדות בקנה אחד עם המשפט הבינלאומי והישראלי? האם ייתכן כי מדינת ישראל ממשיכה "להענישו", באופן שלא יעמוד במבחן בג"ץ? היכן עובר הגבול בין זכויות האדם לבין הצורך לשמור על המדינה?
עקרון זה של סופיות העונש מכוון לאפשר לאדם לפתוח דף חדש בחייו ולהשתקם בחברה בה יבחר.
לכל אדם מגילת זכויות יסוד, הקבועה במשפט הבינלאומי ובחוקי היסוד בישראל. כך למשל קובעת ההצהרה האוניברסלית של זכויות האדם של האומות המאוחדות משנת 1948 כי לכל אדם הזכות לחופש תנועה בתוך מדינתו וכן חופש לצאת את המדינה, כל זמן שיחפוץ. כן יש לכל אדם זכות להבעת דעה ולפרטיות. לכל אדם זכויות חברתיות ופוליטיות לפי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות פוליטיות וחברתיות משנת 1966.
מרביתן של זכויות יסוד אלו הוכרו בפסיקת בית המשפט העליון בארץ וגם בהוראותיו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - הזכות לפרטיות, הזכות לחופש תנועה, הזכות לצאת את הארץ ועוד.
אך זכויות יסוד אלו אינן מוחלטות, ופעמים הן עומדות בסתירה לאינטרסים חיוניים של החברה. במקרה כזה יש לאזן את הזכויות הללו אל מול הצרכים החיוניים של החברה והמדינה. הפגיעה בזכויות היסוד צריכה להיעשות לפי נוסחת האיזון הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כלומר, צריך שהפגיעה תעשה באמצעות חוק של הכנסת, אשר הסמיך את הרשות המנהלית לפגוע בזכות היסוד. הפגיעה צריכה להיות הולמת את אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל, להיות לתכלית ראויה - וחייבת להיות מידתית.
ההגבלות אשר הוטלו על ואנונו פוגעות כולן בזכויות יסוד: חופש התנועה, חופש היציאה מן הארץ, חופש הבעת הדעה חופש ההתקשרות ועוד. האם הן מוצדקות מבחינה משפטית והיכן עיגונן המשפטי?
המדובר בתקנות שעת חרום (יציאה לחו"ל) 1948, אשר מקנות לשר הפנים סמכות לשלול מאדם את הזכות לעזוב את הארץ אם הוא סבור כי הדבר כרוך בסכנה לביטחון המדינה. וכן תקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 - אותן תקנות בריטיות מתקופת המנדט, שמדינת ישראל אימצה עם הקמתה. תקנות אילו מסמיכות את אלופי הפיקודים להוציא צווי הגבלה לאנשים אשר לדעתם עשויים לסכן את שלום הציבור או ביטחונו.
בשל פגיעתן החמורה של תקנות אילו בזכויות היסוד של האדם, קבע בית המשפט העליון כי הרשויות נדרשות לזהירות מוגברת, וההחלטות צריכות להיות מבוססות על חומר ראיות ברור, חד משמעי ומשכנע. יתרה מזו: צריך שהפגיעה הזו תהא מידתית ובבחינת הרע במיעוטו.
אסור לבוא חשבון עם ואנונו באמצעות הגבלות אלו על דברים שעשה בעבר ושלגביהם כבר שילם את המחיר. מדובר בצעדים מניעתיים ולא ענישתיים. צריך להוכיח כי הטלת המגבלות על ואנונו אכן תפחית במידה ניכרת את הסכנה הצפויה ממנו.
איני בוחן כאן את סבירותה או נבונותה של החלטת הרשויות להטיל מגבלות אלו על ואנונו, אלא רק את חוקיותה. בפן הזה של חוקיות - אינני בטוח כי כל המגבלות הן מידתיות או כי הן הרע ההכרחי. יש לי החשש כי לגבי חלק מן המגבלות, יש סיכוי כי בג"ץ יתערב ויורה להפחית בהן.
מדינת ישראל, לאור אופייה הדמוקרטי, חייבת לנהל את אורחותיה לאור שלטון החוק ולפי עקרונות של משפט בינלאומי המכבד את זכויות היסוד של האדם.
אך דמוקרטיה בחרום, כמו ישראל, צריכה גם להגן על המשך קיומה. האיזון הנכון בין שמירת הערכים הדמוקרטיים לבין שמירת זכויות האדם היא החוסן המוסרי שלנו והערובה החשובה להמשך קיומנו כאן.
