פיאט פנדה - צבעי הפנדה החדשים

"אל תדאג, לפנדה שלנו יש לב של פרארי". כך ניחמה אותי פקידת חברת השכרת רכב יוונית לפני שנים, במפגש אחרון ולא ממש מתוכנן עם פיאט פנדה היוצאת. את זה היא עשתה כאשר זיהתה את פרצוף ה"אוי ואבוי" שלי, למראה המכונית האחרונה במגרש החניה הענק.

כמה עשרות קילומטרים מאוחר יותר כבר לא הייתי עצוב. לא כעסתי על מערכת השמע שהפסיקה לעבוד, לא על הרעש מחריש האזניים, לא על הנוחות ה"לא קיימת" או דקיקות אבזרי התפעול והמחסור החמור בריפוד כלשהו. גם לא שהתקשיתי לשמוע את דבריה של זוגתי, עוד לפני שפתחתי את גג הברזנט המצ'וקמק. כי הפנדה ההיא הייתה מלאת חיים ואופי, עם כריזמה השמורה למכוניות שהותירו חותם על ההיסטוריה המוטורית עוד בחייהן.

ועם זיכרונות כאלה נסעתי לאיטליה, למפגש מרגש עם פנדה חדשה. מארחי מפיאט התעקשו מאז הצגתה כי אופי לא יהיה חסר לה, אך זה לא מובן מאליו. בעידן המודרני קשה ליצור מכוניות עם אופי, וקל הרבה יותר לוותר עליו עוד בשלב התכנון המוקדם. היום צריך הרי בעיקר למכור הרבה, להצליח במבחני ריסוק, לא להרגיז אף אחד. ופיאט, מי אם לא פיאט, חייבת מכונית שתעזור לה בכך.

נו...

קודם כל, ככה. הפנדה החדשה אינה שייכת לאותה קטגוריה כמו קודמתה. לאו דווקא מבחינת מיקומה בהיררכיה, אלא בעיקר כי היא גדולה בהרבה, שימושית בהרבה, פונה לקהל רחב הרבה יותר. היא גם פחות זוויתית במראה מקודמתה, הרבה יותר שגרתית ומקובלת, ומציעה אפילו חמש דלתות.

וכניסה ראשונה לתא הנוסעים המודרני מגלה כי המוטו של מתכנני פיאט היה כאן אחד ועיקרי - "קטנה-גדולה". והתוצאה היא שלמרות בסיס גלגלים "ננסי" של 230 ס"מ בלבד, הצליחו האיטלקים לייצר מרחב מרשים מלפנים ומאחור, בין היתר בזכות ממד גובה מרשים. מה שמקרב את הפנדה לעבר קטגוריית ה"סופר-מיני".

היא נוסעת

משפחת הפנדה מציעה שלושה מנועים. 1.1 ליטר עם 54 כ"ס, 1.25 ליטר עם 60 כ"ס ו-1.3 דיזל (JTD) עם 70 כ"ס. אלינו תגיע בתחילת הדרך רק גרסת הבנזין החזקה, ולכן נהגנו בעיקר בה. את המנוע אגב אתם מכירים היטב, עוד מהפונטו הגדולה יותר. עם שמונה שסתומים בלבד הוא מייצר יכולת סבירה, עם נתונים רשמיים ממוצעים בקטגוריה - 155 קמ"ש מרביים, 14 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש.

והיא עושה זאת בין היתר בעזרת תיבת דואל-לוג'יק, חצי-אוטומטית-רובוטית מהמתכון המוכר, עם מספר שיפורים. כמו למשל נעילת הילוך במצב ידני, או מסילת תפעול מעניינת. ואיך היא עובדת? ובכן, נראה שנתון מומנט צנוע מאפשר לה לעבוד ללא שיהוקים מוכרים. אבל היא עדיין אינה משתווה לאוטומטית-יפנית רהוטה. וחוץ מזה, חבל שהמעבר בין אוטומט לידני אינו ברור, עם חיווי לא בולט דיו, ודילוג מיותר לעיתים בין המצבים.

ומתנהגת...

ו...

קודם כל, אפשר לנשום לרווחה. המומחיות של פיאט בבניית מכוניות קטנות לא אבדה. אז נכון שהפנדה החדשה שונה לחלוטין מקודמתה, ואין כמו גג זכוכית כפול ומבהיק (כתוספת) מול ברזנט מקומט בעבר, כדי להדגיש זאת. אבל ההתבגרות שעברה, מתאימה לדור אחר של היום. כזה שמעדיף יותר פינוק גם אם הוא צריך לשלם יותר.

מה שמביא אותנו לשאלה החשובה ביותר, הנוגעת ישירות בקהל הישראלי. האם מר ישראלי חובב הגודל, יסכים בכלל לקבל מכונית קטנת-מידות. האם תג-מחיר של 80,000 שקלים לגרסה החצי -אוטומטית (כ-10,000 פחות מהפונטו), יהיה מושך מספיק. לזכותה יעמוד אמנם שיא מחיר נמוך למכוניות נטולות מצמד, אבל לישראלי הממצוע, ואת זה למד פחות-או-יותר כל יבואן, אין סבלנות ליצירות עם מעט פח.

כך או אחרת, לפחות על-פי נתוני הפתיחה נראה שלפיאט יש ביד קלף שמסוגל לשנות את דעתו של הנהג המקומי. קטנה-קטנה, אבל עם חמש דלתות. מיני אמנם, אבל בלי מצמד. מנוע קטנצ'יק, אבל המחיר מפתה. מה יקרה בסופו של דבר? ימים יגידו.