לקח לבנון, מילכוד עזה

בין הסרטים המוצגים למבקר במפקדת אוגדת עזה, יש אחד שבו נראה דחפור די-9 עולה על מטען, שמשקלו 60 קילוגרם לפחות. הדי-9, כלי כבד וממוגן, מנתר באוויר כמה מטרים ונוחת, פגוע אך ללא פגיעה בנהג.

המטענים הכבדים הם מציאות חיים בשכונות המועדות לפעילות צה"לית בעזה. מספר הצירים שדרכם אפשר להיכנס מוגבל וידוע, ולפלסטינים אין הרבה בעיות לטמון מראש מטענים, ואפילו למשוך את צה"ל לכיוונם. הפגיעה הקטלנית בחיילי גבעתי היא תוצאה של מזל רע, אבל גם מזל רע הוא בסופו של דבר חלק מהסטטיסטיקה.

ואם צה"ל יודע את כל זה, למה הוא ממשיך לבצע פעילות? מכמה טעמים, חלקם גלויים וחלקם סמויים. התפיסה הגלויה היא שצריך לשמור את האוייב במצב הגנתי, ו"לעורר את השטח כדי שהעכברים ייצאו מהחורים", כפי שאמר השבוע קצין בכיר בשיחת רקע. כשצה"ל פועל ותוקף בשכונות, אנשי החמאס והג'יהאד נמצאים במצב של התגוננות. כשהם מנסים להשיב מלחמה הם נתקלים ביתרונותיו של צבא ממוגן, שפיתח טקטיקה של צליפה ושליטה בשטח. הטקטיקה הזו הביאה לכמות נפגעים גדולה בצד השני – לא תמיד כולם חמושים, אבל לעניין הזה כבר פיתחנו עור עבה למדי.

הטעם הסמוי שייך לזרם התחתית המנטלי העיקרי, שמכתיב את פעילות הצבא בשלוש וחצי השנים האחרונות – צריבת הנסיגה מלבנון. צה"ל מבין שבסופו של דבר נצא מעזה. הוא יודע שיש רוב בציבור התומך בכך, הוא קולט שראש הממשלה ביצע מהלך שאין ממנו חזרה לאחור, גם אם נדחה על ידי מצביעי הליכוד. מרגע שאיש כמו אריאל שרון מכריז שאין לנו מה לעשות בעזה ומגייס את עוצמתו של נשיא ארה"ב, הגורל נחתם.

למרות ההתבטאויות הזהירות, רוב הצמרת הצבאית עדיין משוכנעת שנסיגה חד-צדדית היא רוח גבית לטרור, שלא לדבר על השפלה לצה"ל עצמו. ולכן הרוח בצבא היא לבצע מה שנמנע ממנו לעשות בלבנון: להכות באוייב מכה עזה עד לנסיגה, כדי לסכל כל אפשרות שמישהו יוכל להכריז על נצחון וגם להאמין בכך. זה מה שעמד מאחורי חיסול יאסין ורנטיסי, זה מה שעומד מאחורי הכניסה לשכונות ומחנות הפליטים.

אלא שכאשר האסון הסטטיסטי מתרחש, אין כמעט משמעות להצלחות הקודמות. זה הלקח האמיתי מלבנון: צה"ל ניצח שם ברוב העימותים עם החיזבאללה, אבל כמה כשלונות – ובראשם אסון המסוקים, פשיטת השייטת באנצריה והשריפה בוואדי סלוקי בה ניספו חיילי גולני – יצרו בציבור תחושה של כשלון וחרדה מפני אובדן ההרתעה הצבאית.

בישראל, החיה במנטליות של סכנה קיומית מתמדת, פגיעה בחיילים מעוררת חששות גדולים בהרבה מאשר פגיעה באזרחים. ואם יש חשש שצה"ל אינו מצליח, זה מעורר לא רק שאלות לגבי הצדקת ההימצאות באיזור, אלא גם רצון לצאת.

המכה שספג צה"ל הבוקר מחדדת את הבעייה העיקרית של החודשים האחרונים: הדרך המהוססת, שאין בה לא תאריך יעד ולא תכנית מוצקה, שבה מנהל אריאל שרון את ההינתקות. במצב הזה מרגיש הצבא שחובה עליו לפעול; ככל שהוא פועל, מתרבים הסיכויים לאסון כמו זה שאירע – ואיתו המיאוס הגובר של הציבור והתמיכה בנסיגה חד-צדדית.

זהו מלכוד מסוכן, שאם לא ישתנה – ורק ראש הממשלה יכול לשנות אותו – הוא עלול להביא לרע מכל העולמות: גם הרוגים בפעולות ספק-מוצדקות, וגם בסופו של דבר יציאה שאכן תיתפס כנצחון לחמאס.