אני שעירה. לעזאזל
אחרי שהפכנו את אידיאל היופי הנשי לברבי דו-מימדית, הכרזנו על הפרדה סופית בין האישה לבין שיער הגוף שלה. במילים אחרות, מי קבע שאנחנו חייבות להיות חלקות ומתי הוא קבע את זה? אריאנה מלמד מגישה: שיער הגוף בראי ההיסטוריה. כתבה קייצית
לאורך כל הנסיעה היא היתה מוקד של תשומת לב: אלה שירדו מן האוטובוס נראו מעיפים בה מבט אחרון משתאה. אלו שנשארו, התקשו להתיק ממנה את עיניהם. אישה צעירה ונאה בשמלה קיצית פרחונית, שהיתה מוכנה אפילו להעניק חיוך מצודד לנועצי-העיניים. אבל הם לא התמקדו בפניה הנעימות, אלא בידה הימנית המורמת שאחזה במוט, ובמה שנגלה למתבוננים בוודאות מטרידה: בית שחי פורח ומלבלב. פרוותי. חום-כהה. שעיר. טבעי. מגעיל. סקסי. אנטי-חברתי. מוזר. מתריס.
כל אחד משמות התואר נכון באותה מידה, וגם נכון לומר שהצעירה הזאת מיקדה תשומת לב כאילו היתה מחבל מתאבד בפוטנציה, כאילו איימה על עצם הסדר החברתי הנכון באוטובוס, על תדמיתן המקובצת של נשים ועל היחסים בין אלה לבין גברים. כמה מהנוסעים פיתחו ביניהם שיחה ערה בשפה שלא הבנתי, ולמרות שלא הצביעו בידיים ממש, מלשון הגוף שלהם אפשר היה להבין שהם דנים בסוגיה החשובה – האם מותר לאישה להיראות כך בפומבי?
אם אתן – ואתם – שואבים את המידע שלכם על העולם מן הטלוויזיה ומן העיתונות, התשובה ברורה וחד-משמעית: אחרי שגמרנו להכחיש את העובדה שלנשים יש גוף עגלגל ומלא חמוקיים והפכנו את אידיאל היופי לברבי דו-מימדית עם שתלים בחזה, אחרי שהזרקנו להן סיליקון ובוטוקס והעלמנו את כל הקמטים – ובעצם, אולי גם לפני, הכרזנו, אנחנו בני המערב לדורותיהם, על היפרדות סופית בין האישה לבין השיער שלה.
איסור מוחלט על גבות מחוברות
זה מאות בשנים מותר לנשים לגדל שיער רק על הראש ובגבות, אם כי גם בהן רצוי במשורה ובשום אופן לא בגבה מחוברת אחת. כל מה שלמטה מזה, לא קיים. ואם הוא קיים – יש לגלח, למרוט, להרחיק בשעווה או בסוכר, בחוט או באפיליידי, בחשמל או בלייזר, בחמצון או בעזרת גלולות למניעת הריון. ולא, אחותי היקרה, אין לך תקומה בין בני-אדם.
למען הסדר הטוב צריך לומר, שבמשך דורות רבים מאוד מותר היה לגברים להופיע בציבור כצאצאיהם הגאים של אורנג-אוטנים מיערות בורניאו, ואיש לא צייץ. גם כשהפגינו פרוותיות מתולתלת, הילכו בגווים זקופים ושעירים על שפת הים, התהדרו בגופיות חושפניות ובמכנסיים קצרים מאוד, לא שמעו מילה אחת של ביקורת. עכשיו, כמובן, גם הם נשלחים למכוני אפילציה – ואנחנו, מרוטות ומיוגעות, יכולות רק לחייך.
רוב הנשים פחות שעירות מרוב הגברים. עניין של תגובת שורשי השיער לנוכחותו של טסטוסטרון, אבל גם עניין של מוצא, גנטיקה, פיגמנטציה ושלל גורמים, שבסופו של דבר יכריעו אם תגלחי את פלומת רגלייך פעם ביום או פחות מזה. בחלוקה גסה מאוד אפשר לומר, שככל שמצפינים על פני הגלובוס, נמצא פחות שעירות, וככל שמתמידים במסע אל המזרח הרחוק, ניתקל בגווים חלקים יותר, של גברים ושל נשים. שאר בני אומות העולם מסתדרים על סקאלה שנעה בין פלומת אפרסק זהובה לבין שפעת תלתלים במקומות לא צפויים.
אצל גברים, שיעור רציני נחשב בתרבויות שונות כהוכחה לגבריות יתרה. הקשר הפיזיולוגי המדויק בין שיער ערווה, בתי שחי וגו – שנובט וצומח בגיל ההתבגרות – לבין סימני המין הראשוניים אולי לא היה ברור לקדמונים, אבל הם טיפחו אותו בהתמדה.
שפמים עבותים וזקנים רציניים מופיעים כבר בפיסול השומרי כעדות לזכריות מתפרצת, אבל כבר שם תמצאו שלנשים המצוירות והמפוסלות אין דבר כזה, שיער. וכשמחבר "שיר השירים" הודיע לאהובתו ששערה כעדר העיזים שגלשו מהר גלעד, הוא התכוון לראש בלבד. למרות שעז אחת או שתיים מן העדר ודאי התגנבו אל הבטן, זו שתוארה באהבה כ"בטנך כערימת חיטים". וודאי בארצנו הים-תיכונית החמה, בה נשים משלימות עם עור כהה מעט ועם פלומת שפמפם מבצבצת ועם קו-שיער שמוביל מעדנות מן הערווה על פני הירכיים לעבר הברכיים, שם הוא נעצר לרגע, ומופיע שוב בשוקיים.
המודל: אישה כחושה ודי קירחת
באמנות של יוון העתיקה, אם נחפש שיער גוף לא נמצא – רק זקנים לגברים, רק מגדלי תלתלים לנשים. התבוננות ביוונים בני-ימינו תוכיח לנו שוב כי העתיקים לא ציירו ולא פיסלו את מה שראו עיניהם, אלא יצרו אידיאלים של יופי, ָודאי גם הכתיבו לנשים כיצד עליהן להיראות. האם בנות-האלים באולימפוס נפגשו מדי כמה ימים למקצה מריטות בין חברות? קשה לדעת, אבל ברור שמאז המצאת התער, גם נשים למדו להשתמש בו. בעיקר בסתר. וככה הן עושות עד היום.
רוב הנשים שאני מכירה ישמחו בנוכחות בני-זוגן בחדר לידה, למשל. אבל כמה מהן, וכמה מכן, מוכנות שבן-הזוג האהוב יגלח לכן את המיותר מן המפשעה או יתבונן בכן עושות את זה?
הנוסעת הצעירה באוטובוס, זו שהיתה מוקד לתשומת לב כה אישית וכה לוחצת, יכולה למצוא את עצמה, בתום חמש שעות טיסה, בעיר שבה מיליוני נשים מתייחסות בטבעיות גמורה לשיער בתי השחי שלהן ולא חולמות להסיר או להסתיר אותו. בפאריז היא לא היתה מעוררת כל עניין. בגרמניה, גם אם רגליה מצמחות פלומה רצינית למדי – ובלבד שהיא בהירה – לא היו מתלחשים סביבה ברחוב. בקווקז, לו היתה מופיעה בציבור בגבות מחוברות, היתה נחשבת כמי שבהחלט מצייתת למושגים מקובלים של יופי נשי. במקסיקו, לו היתה מופיעה בזמן הנכון, ייתכן שהציירת פרידה קאלו היתה רואה בה דוגמנית ראויה.
קאלו הרבתה לצייר דיוקנאות עצמיים שכללו גבות עבותות וחתימת שפם ברורה למדי. עניין של מוצא (יהודי למחצה) וגנטיקה, שכן את שערנו אנו יורשים מאבותינו, גם אם אנחנו בנות. אבל גם עניין של התרסה ורצון גדול לומר: ככה נשים נראות באמת. כל היתר הוא התניה חברתית שאנחנו נכנעות לה בלי להיאבק.
את ההעדפות שלנו, כמו גם את נטייתנו להיכנע, אנחנו יורשות מהסביבה בה גדלנו, וזו פשוט מכחישה את קיומה של שעירות נשית נורמלית. המודל הראוי והרצוי של שנות האלפיים הוא כמובן אישה כחושה מאוד וקירחת לגמרי מתחת לגבות המרוטות, ואת המודל הזה נקבל בהפגזה של אינפורמציה חזותית מכל צילום אופנה, מכל דמות בטלנובלה האהובה עלינו, מכל אתר וסרט פורנוגרפי. שיער הערווה הנשי כבר לא קיים שם, אלא באתרים מיוחדים לפטישיסטים. ככה זה בעידננו המשונה – מה שהוא בהחלט טבעי ונורמלי הופך, באקט כולל של צביעות חברתית, ל"מוזרות".
המרוויחים הגדולים
המרוויחים הגדולים בתעשיית הדימוי החלק הם יצרני התכשירים שמפזרים הבטחות קצת חסרות כיסוי על הפתרונות היצירתיים שלהם נגד הטבע. האמת המרה היא, שעד להמצאת טיפולי הלייזר היו רק שתי שיטות יעילות: הגילוח והמריטה. וכן, כל מורטת מתחילה תשמע לפחות פעם אחת בחייה שזה כואב להיות יפה, וזה בסדר גמור ככה. על עצם אידיאל היופי החלק, נראה שאיש אינו מערער.
ואם כבר קמות נשים מודעות לגופן ומצהירות שלא עוד, וטבעי זה יפה – בדרך-כלל מקטלגים אותן תחת הכותרות השמורות לפמיניסטיות תמהוניות. בארצות-הברית יש מיעוט קטן מאוד וקולני ביותר של נשים-בעד-שיער, שמטפחות שפמים ואפילו זקנים ומובילות אותם בציבור בהתרסה גלויה. הן מזכירות לכל מי שמוכן לשמוע כי נשים חלקות מאוד הן המצאה של גברים, אלה שרוצים לראות אותנו לנצח כילדות, אלה שמבוהלים מן המיניות הטבעית שלנו ומסימני המין המשניים הנלווים אליה.
עוד תוכלו לשמוע מפיהן, שבמשך מאות ארוכות של דיכוי נשים אפשר היה לראות נשים בעלות זקן רק בקרקסים, ואנשים שילמו תמורת הזכות לצפות בחוויה המפלצתית – שהיא בסך הכל חלק (קצת קיצוני, צריך להודות) של הטבע.
לטובתה של הצעירה מן האוטובוס אני מקווה, שמחזריה וידידיה שייכים למיעוט שלא נבהל מכמה אניצים כהים פה ושם, ואולי אפילו שמח בהם. באקלים החברתי הנוכחי לא נראה לי שהאלמונית הזו תוביל טרנד משמעותי. רוב הנשים ימשיכו לרטון ולעשות שחי. במיוחד עכשיו, כשתורם של הגברים להיפרד מפרוותיהם גם הוא הגיע. ואם יש נחמה בנקמה פעוטה, תזכרו שלהם זה כואב יותר.
פרידת האישה סופית מהשיער. בכל אשמה המדיה
צילום: סי די בנק
מומלצים
