חפציבה: חווה חקלאית שהפכה לפארק
לרגלי תחנת הכוח בחדרה שוחזרה חוות חפציבה הנטושה - על בתיה, פרדסיה ומשאבות המים שפעלו בה. עמדות ג'קוזי מזמינות תגלו במי הנחל החמימים מעברו השני של כביש החוף, והכל ללא תשלום
"בפרדס ליד השוקת / צל ערביים וירוקת / וציפור שותה / אשכולית תלויה עדיין / בין החורף והקיץ / ואני כמותה". כך מתנגן אצלי השיר של יהורם גאון, כמין געגוע לנופים של פעם, שעה שאני דוהר על כביש החוף לעבר חדרה. היכן הם נופי השרון עטורי שדרות הברושים, הפרדסים הירוקים והגדר החיה של הבוגונוויליה? נופי הילדות שלי נדרסו תחת מרחבי הקניונים, שבולעים כמפלצת כל מה שנקרה בדרכם.
רק מתי מעט, 'ברי מזל' (רחמנא ליצלן), עוד הספיקו לשוטט בפרדסי בית חנון ונוסייראת ברצועת עזה וזכו להיחשף לריח הפרדסים, קול טיקטוק משאבת המים, תפוזי ולנסיה כתומים כאש ופינות קסומות שיש בהן בריכות מים צלולים, בתי קשתות מעל לבאר וגם שני עצי דקל בפינה. הנה כי כן געגוע מעורפל לנוף שהיה ואיננו, תלוי כאשכולית עזובה, ואנחנו כמותה - אסקופה נדרסת בין מרכז מסחרי לכביש חוצה ישראל.
האמת, קול היללה המלנכולית הזו לא היה צץ ועולה לולא מוקמת לה בימים אלה פינת חמד לזכר הימים ההם ממש ליד חדרה, מול תחנת הכוח. שנים רבות עמדה לה שם חוות חפציבה בעזבונה, כאותם מקומות חסרי מזל שאין הברכה שורה בקרבם. שלט דרכים מהוה ועקום בכביש הפנימי מעולם לא בישר טובות מכיוון חורשת האקליפטוסים שעל גדת נחל חדרה המיותש והמזוהם להחריד, חורשה שכולה קוץ, דרדר ושיכחה של ההיסטוריה. רק צפרים הרפתקנים היו מגיעים לכאן בעונות המעבר כדי לצפות באלפי הקורמורנים שחונים כאן בדרכם לאירופה.
