כשמשחקי המחשב משתלטים על החיים
האם אפשר להתמכר למשחקי מחשב? גיימרים מכורים יאמרו שלא ויעידו שהם יכולים להפסיק מתי שיירצו, אך עדויות שהצטברו מעידות כי משחקים עשויים למכר אנשים מסוימים ואף לעוות את תחושת המציאות
"בפלייסטיישן התאהבתי מהרגע הראשון, בחברה שלי התאהבתי עם הזמן.
עכשיו שניהם לא נותנים לי לישון, קשה לי מכאן ומכאן.
לחברה שלי תמיד צריך לחכות, הפלייסטיישן תמיד מחכה.
אני פותח אותו בצ'יק ונותן בו מכות, במציאות אני גבר מוכה.
שניהם חשובים ויקרים לי מאד, התחרות בין שניהם בשיאה.
לגבי מי מהם יישאר או ישרוד, עדיין לא גיבשתי דעה".
(זאב נחמנזון, מתוך מאמר שפורסם באתר האינטרנט "בננות")
מגויסי הצבא הפינלנדי לא צריכים לעשות הרבה כדי להשתחרר מהצבא. הם רק צריכים להתגעגע מספיק למחשבים שלהם. בתחילת החודש דיווחו סוכנויות הידיעות על חיילים ששוחררו מצבא פינלנד רק בגלל התמכרותם למשחקים באינטרנט. הרופאים מצאו שהחיילים התקשו להתמודד עם השרות הצבאי בן ששת החודשים ללא המחשב האישי שלהם.
גם שון וולי היה קשור למשחקי מחשב באופן קטלני ממש. הוא שיחק בכל שעות היום בדירתו הצנועה בהאדסון, פלורידה. מושא כמיהתו - האוורקווסט (EverQuest). בבוקר חג ההודיה של שנת 2001 הוא ירה לעצמו כדור בראש כשהוא יושב מול משחק מחשב האונליין הפופולארי. "הוא עשה לוג-אין למשחק ולוג-אואט מהחיים שלו", תיארה אמו, אליזבת וולי, את הטרגדיה באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע.
שון, בן ה-21, נהג לשחק במשחק כ-12 שעות ביום. הוא התפטר מהעבודה שלו בפיצרייה, התרחק מבני המשפחה, ואם להסתמך על דברי אמו, הציג סימפטומים של מכור אמיתי. "זו כמו כל התמכרות אחרת", היא אמרה לאחר המקרה, "או שמשתגעים מזה או שמפסיקים או שמתים מזה".
שון אמנם סבל מבעיות רגשיות חמורות, ואובחן כבעל הפרעת אישיות סכיזואידית, אך אליזבת בטוחה שהמשחק היה זה שנתן לו את הדחיפה האחרונה. היא אף שכרה עורך דין כדי לתבוע בעלי המשחק, Sonny Online Entertainment, ולהכריח אותם להדביק עליו תוויות אזהרה. "זו הייתה הבריחה המושלמת", אמרה. "היה לו קל יותר להתקדם במשחק מאשר בחיים".
פותח כדי למכר
ג'יי פארקר, יועץ במכון להתמכרות למחשבים ואינטרנט ברדמונד, וושינגטון, סבור שהמשחק פותח על מנת למכר. "ניתן לייצר משחקים בדרך פחות ממכרת", אמר בעקבות מותו של שון, "אך זה יהיה כמו ההבדל בין קוקאין לקראק". פארקר דיווח על מטופל שלו מהמכון, סטודנט בקולג' בן 21, שהתמכר למשחקי מחשב ונטש בעקבותיהם את הלימודים. פעם אחת הוא שיחק 36 שעות ברציפות וחווה התקף פסיכוטי עקב מחסור בשינה. כשהוא סובל מהזיות קשות, החל להתרוצץ בלילה ברחבי השכונה, מאמין שהדמויות יצאו מהמשחק כדי לרדוף אחריו.
סגולותיו הממכרות של EverQuest כה מוכרות עד כי שחקניו האדוקים מכנים אותו "Evercrack". אתר Wired דיווח על תלמיד תיכון מאונטריו, קנדה, שפירסם הודעה זועמת באחד הפורומים, בו הצהיר שהמשחק הרס את חייו. הוא סיפר על השבועות שעוברים עליו ללא מקלחת או ארוחה מזינה. בסוף הוא הפסיק ללכת לבית ספר.
שבע שנים עם Civilization
שנים קשות עברו גם על ראובן לוגסדון, איש תוכנה מוושינגטון, ששיחק ב-Civilization שבע שנים, מאז שחברו לקולג' נתן לו בתמימות CD של המשחק. "בשבוע הראשון לא ישנתי", התלונן לוגסדון, שפירסם את חוויותיו באתר האינטרנט שלו. "הייתי מרגיש רע מאד כשהייתי מסתכל מהחלון, ורואה שכבר עולה השחר. התעצבנתי שאני כזה לוזר, שהמשחק השתלט לי על החיים". לוגסדון נגמל בסוף. הוא עשה זאת בשיטת "cold turkey", על ידי כך שריסק את כל התקליטורים שלו עם אקדח 9 מ"מ.
מרסה הכט אורזק, מנהלת מכון לחקר ההתמכרות למחשבים במסצ'וסטס, טוענת כי המשחק מחפה על בעיות קיימות כמו דיכאון, כעס והערכה עצמית נמוכה. אורזק יודעת על מה היא מדברת - גם היא הייתה מכורה לסוליטר, ולא נמנעה מלספר על ההתמכרות האישית שלה בראיונות הרבים שסיפקה לתקשורת. "ההתרגשות היא חיזוק חיובי", היא אמרה, "השחקנים מפיקים מהמשחק עונג, ושואפים להחזיר לעצמם את התחושה העילאית. ככה ההתמכרות נבנית". תוכנית הטיפול שלה כוללת טיפול התנהגותי, כדורים אנטי דכאוניים, ואפילו זייבן, תרופה שניתנת בדרך כלל לנגמלים מעישון.
"הפלייסטיישן לא ממכר"
אסף גנדלר, 26, מנהל אתר משחקי המחשב "גיימר", ומנחה פינת מחשבים בתוכנית הטלוויזיה "אקזיט", טוען שהפלייסטיישן הוא לא מכשיר ממכר. על אף שגם בני 20+ רוכשים לעצמם קונסולה ומשחקים ללא הרף, לדעתו זה בסך הכל אמצעי לשחרור לחצים בשעות הערב. "השימוש בקונסולות הוא בשעות הפנאי", מסביר גנדלר. "מול משחקי הקונסולות לא מבלים חמש-שש שעות רצוף משום שאלה בדרך כלל משחקים מסוג אחר - פעולה, מכות, ספורט ולא משחקי הרפתקאות או משחקי תפקידים ארוכים", הוא מסביר. "קונסולות גם ממוקמות בדרך כלל בסלון הדירה ולא בחדר", הוא מוסיף, "ולכן אי אפשר להתחבא עם המשחקים הרבה זמן".
ייתכן שליאור שמואלי, 28, מתל אביב סותר את התיאוריה של גנדלר. גם בזמן הראיון הוא מגניב מבטים בערגה לעבר המסך עליו קפאה התמונה מהמשחק האחרון שלו. הוא נמנע מלהתקין במכשיר שלו צ'יפ מיוחד שמאפשר להשתמש בתקליטורים צרובים, וחוסך משמעותית בהוצאה הכספית על משחקים (משחק מקורי עולה 350-250 שקלים). כך הוא ממעט לרכוש חדשים ומסתפק במאגר הקיים.
זו הדרך שלו למתן את ההתמכרות, אבל זה לא ממש עובד. גם עכשיו תופס המכשיר חלק ניכר משעות היממה שלו. "המניע הוא להתקדם במשחק. אני רק רוצה לגמור אותו. אתה יושב שעות וכואבות לך העיניים, כואב לך הראש, ואתה אומר, טוב אני רק אעבור עוד שלב, ובסוף אתה מגלה שעברו עוד חמש שעות רק על משימה אחת".
קורה שאתה מאחר למקומות בגלל המשחק?
"ברור. כל הזמן. קרה גם שוויתרתי על יציאות בערבים. אני כל הזמן אומר, עוד חמש דקות ואני הולך. עוד עשר דקות והולכים. מספיק שאני משחק שעתיים-שלוש ביום וזה פוגע לי בחיי החברה. חברה שלי הולכת להתלבש ובינתיים אני ממשיך לשחק. אני ממש מנצל כל שנייה אפשרית. לפעמים אני משחק עד שש בבוקר. אתה מרגיש כל כך עייף, משחק כמעט מתוך שינה, עד שאתה חייב ללכת לישון".
כמו רוב המכורים האמיתיים, שמואלי עדיין מדשדש כנראה בתחתית מצעד ה-12, הלא הוא שלב ההכחשה. "ברור שיש בזה מן ההתמכרות. אין לי ספק. למרות שאני בטוח שיש אחרים שגרועים ממני. להגיד לך שאני מכור? לא יודע".
GTA, גירסת הריאליטי
לפני כמה חודשים, בדרכו חזרה מבילוי באשקלון, מצא את עצמו בן דור, סטודנט לקולנוע בן 27 משדרות, בתרחיש מוזר. כשעמד ברמזור ביציאה מהעיר נטפלו למכוניתו שני נערים. "הם עמדו ליד החלון וביקשו ממני לקחת אותם לצומת הבא. כשלא הסכמתי וחיפשתי תירוצים, הם פתחו את הדלת ונכנסו למושב האחורי. ניסיתי להעיף אותם אבל הם התחילו להרביץ לי ולאיים על מי שהייתה איתי בסיגריה בוערת. התקשרתי למשטרה אבל השוטר לא האמין לי כשסיפרתי לו ששני ילדים נכנסו לי לאוטו והתחילו להרביץ לי". בסופו של דבר הוא הצליח להתחמק. "נהג שעצר לעזור הוציא אותם החוצה, אבל זה לא נגמר. הם המשיכו להכות באוטו. מרוב בהלה ברחתי משם".
בן דור משוכנע כי המטרידנים הצעירים מושפעים מאותו המשחק שהתמקם חזק בפלייסטיישן שלו בשבוע האחרון- ה-GTA 3. "זה משחק בו צריך להעיף אנשים מהמכוניות שלהם תוך כדי מכות", הוא אומר.
בן דור יכול להעיד שגם הוא חווה עיוותים קלים במציאות אחרי משחק ממושך. "בתקופת ה- Tekken3, כשהיינו משחקים כל יום, היינו ממשיכים את המשחק במכללה אבל במכות אמיתיות, עד שקיבלנו אזהרה מהדיקן. מעבר לזה, יש את הסיפור הידוע על המשחק שצריך לעשות בו דברים לא חוקיים כדי להצליח, כמו לחתוך מכוניות או לנסוע בנתיב הנגדי. כל פעם שאני נוהג אני כמעט מתפתה לעשות דברים כאלה". כמובן שזה אף פעם לא מתממש. "אני מודע לזה שאם אני אתנגש ברכב הנהג באמת יכול למות", הוא אומר, "אבל זה שותל לי בראש מחשבות קרימינליות מהרגיל. יכול להיות שבדיעבד, עוד כמה שנים, זה ישפיע רע על החיים שלי".
המשחקים פולשים לחיים
שמואלי יכול לדווח על תופעות דומות. זה אולי הדבר היחיד שקשור לסוני שהוא כן מדבר עליו עם חברים. כשהוא ברכב עם חבר שלו, גיא, הם נוהגים לשתף אחד את השני במחשבות זדוניות. מה הם היו עושים למכונית הזו או לאיש הזה אם היו דמויות בתוך המשחק. "כשאתה משחק ב- GTA זה כל כך מציאותי, שכשאתה יוצא החוצה לכמה דקות אתה חושב שאפשר להעיף מכוניות הצידה, לעבור באדום ולהוריד כמה אנשים בדרך. כמובן שאתה עוצר את עצמך, אבל זו הרגשה קצת מסוכנת. לדעתי הנהיגה הופכת קצת פרועה יותר".
כשמנסים לשכנע אותו להיפטר מן המכשיר זה כמו לדבר אל הקיר. "הרבה פעמים אני חושב שאני צריך לשים אותו בצד ולאחסן איפה שהוא", הוא נאנח, "זה בעיקר בעקבות עצות שאני מקבל מאנשים אחרים. אומרים לי שאני לא עובד, ורק משחק כל היום. אבל זה לא עוזר, אני ממשיך בזה למרות שאני יודע שזה הורג לי את היום".
ההתמכרות דומה למפלצת
'הרדמה כללית', כך מכנה ד"ר אלי כץ, ד"ר לפסיכולוגיה ומתמחה בפסיכולוגיה הוליסטית ובטיפול בדחפים בלתי נשלטים, את המשחק שנמשך ונמשך. "נכון שהמשחק דורש סוג מסוים של ערנות, אבל מי שעושה את זה שעות הוא כבר מסומם. הוא מחפש להיות מסטול באופן הזה. זה סוג של בריחה, ניתוק, אי יכולת להתמודד. הריגוש במשחקים הוא כמו הריגוש בסמים והימורים".
"הם לא רק משחקים במשחקי מחשב, הם חושבים על זה, חולמים על כך, ומתכננים מה יעשו עם המשחק מחר. הם מתכננים את כל היום שלהם מסביב למשחק. ההתמכרות דומה למפלצת. אנשים מחפים על הכאב והריקנות בהתמכרויות. הם משתמשים בזה כדי להתמודד עם מה שחסר להם בחיים".
כץ הקימה יחד עם עמיתה, הרב איתן אקשטיין, מנכ"ל אגודת רטורנו, את מרכז "Blessings", שנועד להקנות למכורים כלים לניהול מחדש של דחפים בלתי נשלטים. מדובר בתוכנית טיפולית ניסיונית של שישה שבועות למנהלים, המיועדת לאנשים שהזמן יקר להם, לטיפול בדחפים בלתי נשלטים והתמכרויות. הטיפול במרכז הוא טיפול הוליסטי, המשלב גוף ונפש, המיועד "לאנשים שאיבדו שליטה", לדבריה. הם משתתפים בפעילויות כמו פסיכודרמה, יוגה, ביופידבק ודמיון מודרך".
לפנייה לכתב/ת 
"ההתמכרות היא מפלצת"
מומלצים
