וייטנאם: לא לתרמילאים בלבד

זה היה במהלך הפסקה קצרה בטיול בג'ונגל לאחד מאתרי הקרבות, מטר מטנק אמריקאי נטוש. אחד התיירים פנה אל המדריכה ושאל אותה: "איך הצלחתם לנצח את האמריקאים למרות העדיפות הטכנולוגית שלהם?". היא חשבה רגע וניסחה הצהרה פטריוטית: "הלוחמים האמריקאים היו שכירי חרב, לוחמי הגרילה האמיצים שלנו לחמו למען עצמאותנו. זה שווה יותר מטכנולוגיה".

אבל כל זה שייך לעבר. וייטנאם המתפייסת קורצת היום למחר. שערי המדינה, שהיו סגורים עד לפני כמה שנים, נפתחו אט אט, כבר יותר קל לקבל אשרה, תשתית ההתיירות משתפרת, בתי מלון חדשים נבנים ואתרי קרבות פתוחים לביקורים.

עקב המצב הכלכלי הקשה השורר במדינה, שעדיין לא התאוששה מהסגר הכלכלי שהטילה עליה ארצות הברית אחרי המלחמה, וייטנאם היא מדינה זולה למבקר המערבי. העוני ניכר בערים ובכפרים, אחוזי האבטלה גבוהים, המשטר הקומוניסטי הריכוזי עוד מהסס לבצע רפורמות כלכליות, ומי שמגיע מבחוץ מרוויח.

טיול בוייטנאם מספק הזדמנות לשוטט בארץ שבחלקים ממנה האלף השלישי עוד לא נראה באופק. טיול של שבועיים הוא מינימום הכרחי - פרק זמן שבו ניתן לפקוד את רוב אתריה המעניינים של המדינה. 

הרפובליקה הסוציאליסטית הוייטנאמית, כפי שהיא נקראת מאז תום המלחמה ב-1975, היא חבל ארץ ארוך וצר, מעין נקניק שנצמד ממזרח לקמבודיה ולאוס. למרות איחוד הדרום והצפון, עדיין ניתן לזהות הבדלים תרבותיים וכלכליים בין שני חלקי המדינה.

דוגמה מוחשית היא ההבדל הדרמטי בין הו-צ'י-מין סיטי (סייגון), בירת הדרום לשעבר, לבין האנוי הצפונית. בהו-צ'י-מין סיטי, הלב הכלכלי הפועם של וייטנאם (3.3 מיליון תושבים) נמצאים רוב מרכזי המסחר, הקניות והבילוי, וקצב החיים בה נמרץ בהרבה בהשוואה להאנוי (1.1 מיליון), משכנם של משרדי הממשלה.

שוני אחר, שלא נגזר מההיסטוריה, הוא באקלים. בדרום לח וחם יותר לאורך כל חודשי השנה, לעומת הצפון הקריר והנעים.