"אנחנו משלמים את מחיר החד-צדדיות"
הבמאי היהודי-צרפתי אלכסנדר ארקדי, שהגיע לישראל לרגל הקרנת סרטו החדש "נישואי תערובת" בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, מאשים את התקשורת באווירה העכורה שנוצרה בין היהודים למוסלמים, ויש לו גם הסבר לכך שהוא לא מוכר בישראל ("בישראל הקולנוע הצרפתי נתפש כקולנוע-שיק")
שנתיים לפני שחרורה של אלג'יר מהכיבוש הצרפתי עזב אלכסנדר ארקדי את מולדתו והיגר עם משפחתו לצרפת. 44 שנים מאוחר יותר, הגירה, גלות, ערכים יהודיים וחיי הקהילה היהודית מארצות המגרב, הם נושאים שעוברים כחוט השני בכל 13 הסרטים שביים עד כה. ארקדי, שנחת אמש בישראל לרגל הקרנת הבכורה הישראלית של סרטו החדש, "נישואי תערובת", מתארח בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, במסגרתו יוקרנו כמחווה ליוצר שמונה מסרטיו שמביאים צרפת קצת אחרת מזו שהצופה הישראלי מתורגל לראות על המסך הגדול.
נולדת באלג'יר והיגרת ממנה לצרפת בגיל 13 לקראת סוף המלחמה. הסרטים שלך עוסקים רובם ככולם בשורשים ואני תוהה איפה נטועים השורשים שלך?
"במולדת, צפון אפריקה, אלג'יר. נקרעתי מאלג'יר עם תום מלחמת העצמאות. ברור מאליו שהקרע הזה השאיר עקבות של חיים שכבר אינם. אלג'יר הצרפתית כבר לא קיימת ובמובן הזה עבורי כאדם זה כמו הילדות שעברה ואיננה. בניגוד לאנשים אחרים שכל מה שנשאר להם מהילדות הוא זכרון, המקצוע שלי מאפשר לי ליצור מחדש את הזכרונות, את ההיסטוריה ואת סיפור ילדותי. כשעזבנו את אלג'יר והיינו על האנייה, אני זוכר את העיר מתרחקת. אמי התבוננה בארץ שבה נולדה ואני הייתי כולי מרוגש, רציתי להגיע לצרפת. ברגע מסוים היא הסתובבה אליי, היו לה דמעות בעיניים והיא אמרה 'שכחתי את התמונות במטבח'. זה טבוע בי עמוק המשפט הזה ואני חושב שאם אני עושה קולנוע זה בשביל להחזיר לה את התמונות שאבדו. הסרט הראשון שעשיתי, "שרב" (Le Coup De Sirocco), היה בדיוק זה - ניסיון להחזיר באמצעות הקולנוע את התמונות שאבדו ודרך הסיפור האישי לגעת בבני אדם".
אם מדברים על שורשים חלק מהם נטועים גם בישראל.
"כן. עשיתי עלייה וחייתי שנתיים בישראל בקיבוץ יחיעם. חשבתי שזה המקום שלי, אבל המשחק היה חזק ממני ולהיות שחקן בארץ בלי השפה היה קשה מאוד, אז חזרתי לצרפת".
ידעת מההתחלה שהסרטים שלך יספרו את סיפורך האישי, את סיפור הקהילה שממנה אתה בא?
"לא. זה נעשה באופן טבעי. אני חשוב שסרט ראשון חייב לעבור דרך הסיפור האישי שלך גם אם אתה לא מודע לזה. התחלתי את דרכי כשחקן ומאוחר יותר עברתי לתיאטרון וכשהתחלתי את דרכי בקולנוע, כמעט באופן טבעי ובלי להיות מודע לכך סיפרתי את סיפורם של 1.5 מיליון בני אדם שמצאו את עצמם מרגע אחד למשנהו קרועים בין שתי מדינות. מאוחר יותר נוצר קו מסוים בסרטים שלי אבל זה לא מפני שהחלטתי על קו מסוים".
הסרט האחרון שלך, "נישואי תערובת", אומר בעצם שהאהבה חזקה מהרצון להתבדל ושנישואי תערובת הם חלק מהחיים בעידן המודרני. יש הרבה שיחלקו עליך, שמאמינים עדיין בבידול.
"נישואין הם מסורת. האב מוביל את בתו לחופה בבית הכנסת ונותן אותה בידי בעלה. רציתי קודם כל לספר את סיפורו של אב שאוהב את בתו אהבת נפש ומרגיש שהיא מתרחקת ממנו. הוא תכנן לה עתיד שבו יש בעל אידיאלי לדעתו ודירה לא רחוקה מבית ההורים. זה על גבול האובססיבי, כמעט קריקטוריסטי. הוא צריך להתמודד גם עם עניין ההמשכיות, כלומר אותו חוט מקשר בלתי נראה שממשיך את הקהילה היהודית. הוא פוחד שבתו תקרע את השרשרת. זה קושי שרבים נדרשים להתמודד איתו. הבת שלי, ליזה, בת 19 ואני לא אומר שאני מוטרד בשאלה באופן אובססיבי, אבל זה בהחלט מעסיק אותי. עם זאת, אסור לסגור את העיניים בפני המציאות.
אם אני אקח את צרפת כדוגמה, יש 600 אלף יהודים בצרפת מתוך אוכלוסייה של 60 מיליון כך שליהודים בצרפת יש סיכוי של 90% לפגוש בן זוג שאינו יהודי. זה חלק מכך שאנחנו מיעוט. העניין הזה קיים גם אצל היוונים, הארמנים והמוסלמים. זו עובדה קיימת וצריך להתמודד איתה. אי אפשר להלחם באהבה וצריך להכיר בזה. אני לא חושב שהבעיה תיפתר בתכתיבים. אני לא מתנגד לנישואי תערובת אבל אני חושב שבשביל לשמר את ההמשכיות צריך להכיר במציאות ובמקום להרחיק את אלה שבוחרים בהתבוללות - לקרב אותם. בארה"ב היהדות יותר גמישה מאשר בצרפת, שמקיימת אורתודוכסיות מאוד קשה. הבעיה היא, למשל, כשבן לנישואי תערובת שבהם האם אינה יהודיה מגיע לגיל 13. הוא לא יכול לעשות בר-מצווה בבית כנסת ואני אומר לאלה שעומדים בראש ארגוני הדת שזו טעות. כי בעוד דור או שניים הקהילה היהודית תאבד".
אתה לא עושה הנחות לקהילה היהודית המגרבית. אתה מציג אותם על כל הקולניות שבהם, על האהבה החונקת שלהם, על הבוטות והיעדר העידון.
"הם ים-תיכוניים. זה מה שתמיד אומרים על הספרדים בניגוד לאשכנזים, שהם מדברים יותר מדי ועושים הרבה רעש אבל אני אוהב אותם למרות זאת ואולי בגלל זה. כשהייתי בן 15 אני זוכר שכשראיתי יהודים-ספרדים ברחוב, עברתי מדרכה כי רציתי להיות צרפתי ולא להידמות להם. אבל כשהגעתי לגיל 20 זה השתנה. הם מצאו חן בעיני, לא נראיתי כמוהם פיזית וגם לא התנהגתי כמוהם אבל מצאתי בהם חן על כל הגוזמאות שבהם. יש בהם נדיבות וחום ואני אוהב את זה. אני גם אוהב את הכנות. הם יגידו לי בפנים 'תשמע אלכסנדר, מאד אהבנו את הסרט הקודם שלך, אבל הנוכחי הוא ככה ככה'. זה יפה בעיני".
ז'ראר דרמון, שמגלם את האב בסרט, שיחק ברבים מסרטיך. באופן כללי אתה עובד הרבה עם אותם השחקנים.
"זה נכון, יש גרעין קשה של שחקנים שעברו איתי מסרט לסרט למרות שעבדתי עם רבים אחרים. זה קודם כל מכיוון שהם שחקנים מצוינים ומעבר לכך אני חושב שזה חלק מהאופי שלי. כשהייתי באלג'יר הגרעין הקשה הורכב מחמשת אחיי והמשפחה, אחר כך, כשעזבתי את אלג'יר, הצטרפתי ל'שומר הצעיר' ובקיץ היינו שבט מסוג אחר. כשהקמתי תיאטרון בצרפת ייצרתי להקת שחקנים שיחד ייצרנו שבט משלנו וגם כעת בקולנוע נוצר גרעין קשה של שחקנים ואנשים טכניים שאיתם אני אוהב לעבוד. ביימתי 13 סרטים והפקתי 25 סרטים שבהם השתתפו מאות אנשים מאופקים שונים לגמרי אבל יש בהחלט קבוצה שחוזרת, בהם השחקנים רוז'ה האנין, פטריק ברואל, רישאר ברי וז'ראר דרמון".
ארסנל הסרטים שלך כולל סרטי מאפיה, מותחנים, סרטי משטרה. ז'אנרים קולנועיים שמאוד מזוהים עם הקולנוע האמריקני.
"לא גדלתי בתוך עולם הקולנוע, לא למדתי קולנוע מעולם, אני אוטודידקט, כך שאין לי מודל לחיקוי. אני עושה את הסרטים שלי מתוך אינטואיציה ורגש ומנסה ליצור סרטים שלא ישעממו אותי כצופה. זו, בתור התחלה, פורמה שאינה צרפתית. מעניין אותי ליצור איזון בין קולנוע גבוה לפופולרי במובן זה שהסיפור שאני מביא יהיה אוניברסלי. זה נכון שאני מזוהה עם סרטים לקהלים גדולים ובשל כך מערכת היחסים שלי עם הביקורת היתה ברוב המקרים רעה, אבל היחסים שלי עם הקהל מצוינים ולראיה, אין חודש שבו אחד מסרטיי לא משודר בטלוויזיה. אם לזה קוראים אמריקני, שיהיה. אני מודע לכך שאני לא מזוהה עם הקולנוע הצרפתי וזו אולי הסיבה שאני לא מוכר בישראל מכיוון שכאן, הקולנוע הצרפתי נתפש כקולנוע-שיק שמוקרן בסינמטקים. ייתכן שזה משתנה כעת, אבל תקופה ארוכה זה היה כך. מעבר לזה, הסרטים שלי מדברים על יהודים וכאן מעטים מתעניינים ביהדות ובאידיאלים".
בכל סרטיך מתקיים דו-קיום נפלא בין שחקנים יהודים לערבים.
"בכל הסרטים שלי יש שחקנים ערבים ויהודים. חייתי במדינה שבה היינו מעורבים כך שבאופן טבעי זה בא לידי ביטוי בסרטים שלי. היום זה קצת יותר קשה, האווירה שונה, מערכת היחסים בין הקהילה המוסלמית והקהילה היהודית בשנים האחרונות מאוד מתוחה בגלל מה שקורה בישראל. האופן שבו הסכסוך מוצג במדיה הוא חד צדדי וזה משפיע משמעותית על היחסים בין הקהילות. התוצאה של הכיסוי התקשורתי הוביל לקטסטרופה ואת המחיר אנחנו משלמים היום".
"נישואי תערובת" - פסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים, הקרנת בכורה הערב, יום א', 21:30, סינמטק ירושלים
