מותג חסר כיסוי

הצופית בבית: "מי מפחד מצופית גרנט", ערוץ 10, 22:20

לא כתבתי עד היום על "מי מפחד מצופית גרנט" משום שאני מכיר אישית את התשובה לשאלה: אני. אני מפחד מצופית גרנט. משקשק. לאחר שאיימה לקשור לי חצוצרות במהלך אירוע פומבי במסגרתו זינקה לעברי במהירות, חלקלקות וזעם של מי שמצוי בקשר רופף עם סוגריו, אני יודע כיום כי גרנט היא מאותם יחידי סגולה – צהובה, במקרה שלה – שאינם בנויים להתמודד עם ביקורת עניינית, מטוב ועד רע.

זה לא מפתיע. גרנט – כפי שמוכיחה תוכניתה בערוץ 10 – לא בנויה להקשיב למישהו מלבד לעצמה. "מי מפחד מצופית גרנט", כמו כל מפעלותיה הטלוויזיוניים, היא תוכנית של גרנט על גרנט. מהבחינה הזו, ברגע שבו מראיינת גרנט את עצמה, כפי שעשתה אמש, היא יכולה לפרוש, או להדליק את הסיגריה שאחרי.

מטרתה הטלוויזיונית העיקרית של גרנט היא קידום המותג ששמו "צופית גרנט" – מותג הנשען על שלושה טריקים משומשים: "שתן", "אברם" ו"סקס". גרנט היא מראיינת חסרת תיחכום המאמינה כי מספיק לדחוף מילה מפורשת (רצוי "סקסי") למרואיין על מנת לחלץ ממנו עולם ומלואו. הקטעים מתוכניתה ששובצו אמש הוכיחו עד כמה ההנחה הזו מופרכת. אף מרואיין לא באמת נפתח בתוכנית. רובם הובכו ונסגרו. מה שכן, כמעט תמיד גרנט רקדה על המיטה. מה שנקרא, יום אחד היא תמצא את עצמה, ואז תתחרט שעשתה את זה.

הראיון שערכה עם עצמה היה, כצפוי, מפוספס מאוד. גרנט תופסת את עצמה כמלכת ראיונות העומק האישיים – מין קרדיט שמעולם לא הרוויחה. "איך את מסוגלת לשאול שאלות כאלה?" שאלה את עצמה. "את לא חושבת שאת מגזימה לפעמים?" וגם: "מאיפה יש לך אומץ?".

לייק, הלו? ככה דוחפים מותג חסר כיסוי. גרנט הרי איננה מראיינת אמיצה במיוחד, והעובדה כי היא מחזיקה מעצמה רובי וקס הישראלית לא ממש מחזיקה מים כשאתה יושב מול המסך חתום-מבט לנוכח חשיבתה הטריוויאלית ושאלותיה הצפויות. גרנט היא דימוי של "תעוזה" ו"שנינה", דימוי שמספיק לה כדי לקבל תוכנית טלוויזיה מבלי שתידרש להביא קבלות. בפועל, מדובר בסלבריטאית מהזן החלול: לא רגישה, לא מצחיקה, לא פרובוקטיבית, בעיקר צועקת – אבל תמיד מסוגלת להשיג לעצמה עוד חשיפה. היי, היא כבר סיפרה לכם על הפעם ההיא שבה היא אשכרה שתתה שתן?

גברים במצוקה: "מבט שני", ערוץ 1, 21:30

קשה שלא להתגרד בחוסר נוחות כאשר מראים לך, כאילו כלום, ניתוח מוח פתוח במסגרתו מושתלות אלקטרודות חשמליות במוחו של חולה פרקינסון. ולמרות הקושי הכמעט פיזי לצפות בחלקים מהכתבה הזו, היא היתה מרתקת, לפרקים מרגשת.

"מבט שני" עסקה אמש בטכנולוגיות רפואיות חדשות הקשורות בחקר המוח בישראל. בכתבה המרכזית (של טובה קורצין) נחשפו שני חולי פרקינסון ישראליים – אחד, אריה זיידנבאום, עובד ערוץ 1, עדיין נהנה משעות טובות ללא השפעות המחלה, והאחר, יהודה ארבל, חולה במצב מתקדם יותר שמחליט לעבור ניתוח חדשני להשתלת אלקטרודות במוחו, שיסייעו לתאים הפגועים בוויסות תנועת הגוף. הניתוח – פרוצדורה מפחידה בעליל – עובר בהצלחה, וארבל מצליח להתגבר בעקבותיו על חלק ניכר מתסמיני המחלה. זיידבאום עדיין חושש מהניתוח.

זה היה, לפני הכל, סיפור אנושי על גברים במצוקה, על לבטיהם, חרדותיהם, סיכוייהם והאופן מעורר ההשראה שבו יכול מחקר רפואי מתקדם לסייע להם. החשיפה – הן של החולים, חבריהם ובני משפחותיהם, והן של הניתוח עצמו – נדירים. וראויים מאוד.