מחתרת הכריות: תופעת ה"פלאש מוב"

הגשם שירד מעל העיר ללא הפסקה לא עצר את אירוע ה"פלאש מוב" (המון הבזק) בצורת מלחמת כריות שתוכנן להיערך בכיכר רבין. הקרב תוכנן לשמונה ושתי דקות. כמה שניות קודם התחילו מאות הצעירים שהגיעו לכיכר את הספירה לאחור לקראת הקרב שבו אין מנצחים ואין מפסידים.

מלחמת הכריות תוכננה להיערך במשך 18 דקות בלבד, אבל המשתתפים כל-כך נהנו שלא הפסיקו להטיח זה בזה כריות במשך כמה שעות. "כך נראה אירוע של 'פלאש מוב' לפי הטמפרמנט הישראלי. אצלנו הכל בא בקפריזות, ואף אחד לא יעזוב את הכיכר לפני שייגמר לו הכוח", הסביר אשר ויטמן שהגיע לכיכר מצויד בכרית כל הדרך מקיבוץ קטורה שליד אילת.

מלחמת הכריות היא חלק מתופעה נרחבת שכוללת גם "מובייל קלאבינג". אם עדיין לא שמעתם על כך, אין לכם סיבה להרגיש מחוץ לעניינים. מדובר בתופעה שהחלו בארה"ב ובאירופה בשנים האחרונות. בשני המקרים מתאספים אנשים בצורה מאורגנת לכאורה. במקרה הראשון הוראות הפעולה הן: "ספר לכולם על מלחמת הכריות, תגיע למקום ההתרחשות עם כרית רכה ונחמדה מוסתרת בתיק. בזמן נתון ומדויק, משוך את הכרית מהתיק והתחל להילחם. אין להילחם באדם שאין בידיו כרית (אלא אם הוא מעוניין בכך). תיהנו".

הוראות הביצוע לגבי ה'מובייל קלאבינג' דומות: "יש להגיע למקום מוקדם עם נגן המוזיקה האישי. בזמן שנקבע יש לשים את האוזניות ולהתחיל לרקוד למוזיקה שכל אחד הביא עמו. אין לחכות להוראות – פשוט תרקדו! תתפרעו בלי בושה, נצלו את המרחב – תתפזרו, ככה יהיה קשה יותר לסלק אותנו".

סיסמתם של הרוקדים הניידים: "ריקדו ברחובות, לא בחדריכם". אירועי ההמון ברחובות החלו בארץ לפני כחצי שנה ויובאו אליה מלונדון ע"י אייל ואחותו מאי (שביקשו להישאר בעילום שם). "אח נוסף שלנו מתגורר בלונדון והשתתף באירועי 'פלאש מוב' רבים", סיפר אייל. "עניין אותנו להביא את התופעה החברתית הזו, שמתפשטת במהירות בכל העולם, גם לישראל. יצרנו קשר עם מי שהפיצו את המובייל קלאבינג בבריטניה, והם הסבירו לנו כיצד לעשות זאת".

שיחה עם דינוזאור

מהו ה'פלאש מוב'? מדובר בקבוצת אנשים שמתאספת במקום ציבורי, עושה אקט בלתי שגרתי ובולט, ומייד מתפזרת, איש איש לדרכו. הקבוצה מתארגנת, ללא היכרות מוקדמת, באמצעות רשת דיגיטלית, בדרך-כלל האינטרנט או הודעות טקסט הנשלחות מאחד לשני.

התופעה החלה בשנת 2003, כאשר יותר מ-100 בני אדם התאספו בקומה התשיעית של חנות הכל בו 'מייסיס' בניו-יורק. הם עמדו במחלקת הרהיטים סביב שטיח מסוים, וההוראות היו להתייעץ עם מוכרי החנות באשר לרכישת "שטיח אהבה" עבור "הקומונה הפרברית" שלהם.

קבוצות אחרות בניו-יורק התאספו לעשיית דברים "משונים" אחרים: קבוצה אחת נשכבה בסנטרל פארק ועשתה קולות של ציפור, אחרת בהתה בבובת דינוזאור מדברת בחנות הצעצועים 'טויס אר אס', ואז דיברה אליה בחזרה. ובסן-פרנסיסקו הסתובבו מאות אנשים סביב במעגלים, כמו ילדים, למשך זמן שנקבע מראש והתפזרו.

גם באירופה התאהבו בהתפרעויות החינניות, חסרות המסר. ברומא נכנסו כ-300 איש לחנות ספרים וביקשו ספרים שלא קיימים, כמו "פינוקיו 2, הנקמה". בברלין התאספה קבוצה של 60 אנשים במרכזו של רחוב סואן, שלפו את הטלפון הנייד שלהם, צעקו "כן, כן", מחאו כפיים והתפזרו. בלונדון תכננו אנשי "ההמון" להיפגש על ספה בחנות רהיטים, להתפעל מהחפצים שהועמדו לתצוגה ולאחר מכן להתקשר לחבר בטלפון הנייד ולשבח את החפצים ללא השימוש באות "או".

ויש עוד: בדנבר, ארה"ב, התאספה קבוצה של כ-200 איש בקניון פתוח ושיחקה במשך 10 דקות פינג-פונג מדומה בין מרפסות. ברוטמונד שבאנגליה נכנסה קבוצת אנשים לחנות כל-בו וכל אחד מהם אכל בננה למשך זמן שנקבע מראש.

אין פואנטה

למה הם עושים את זה? יש השואבים מכך הנאה ספונטנית ומיידית, יש המייחסים לאקט היציאה למרחב הציבורי אופי חברותי, ויש המרותקים לפן האסתטי שכרוך באנשים המבצעים פעולה אחידה, משותפת וסינכרונית. אחד מאתרי האינטרנט הרבים המוקדשים לעניין מצהיר בעמוד הבית שלו: "אנו כמותכם, עובדים בבנייני עבודה אפורים, יש לנו משכנתא, חשבונות, ילדים ואנחנו נוהגים ב'פורד'. זה לא משנה מי אנחנו, אין אינדיבידואל – רק ההמון".

מארגן אירוע בלונדון, איש מחשבים המכונה "מיסטר זי", טוען כי הפואנטה של האקט היא שאין פואנטה. לגישתו אין לאקט עצמו תכלית, הוא נטול משמעות, וכל ניסיון להצמיד תוכן למעשה מעקר אותו מעצם היותו אקט כשלעצמו. תפיסה זאת, אף שיצירתית, אינה מקורית לחלוטין ושואבת את רעיונותיה מתנועות רדיקליות כמו הדאדא, שפעלה באירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

הדאדאיזם, לפי חבריה, אינו אמנות, אלא אנטי-אמנות. להיות דאדאיסט משמעו להיות אנטי-דאדאיסט, כלומר הדאדאיזם ביקש להיות כל מה שהאמנות איננה, היפוכם של אותם הדברים שהיא מייצגת. אם לאמנות צריך שיהיה מסר כלשהו, הדאדאיסטים חתרו לכך שלעבודתם לא תהיה כל משמעות.

רבים מהדאדאיסטים התפכחו מאשליותיהם לגבי העולם כתוצאה מהזוועות שהביאה עמה מלחמת העולם הראשונה, והפכו ציניים בגישתם לעולם, להיסטוריה ולאמנות. הם יצרו אמנות שבה אין מסר, תוכן, היגיון או משמעות במובן המקובל. בסיס היצירה הדא - דאיסטית נשען על מקריות, אי-רציונליות, ללא כל ניסיון לארגן את המציאות בדרך מסודרת כלשהי.

פוטנציאל מסוכן

בעוד שמשתתפי אירועי ההמון רואים בפעולתם דבר בלתי מזיק ובלתי פוגעני בכל דרך שהיא, יש המייחסים פוטנציאל מסוכן לפעולות קולקטיביות שכאלה, אם נלווית להן משמעות פוליטית של פעולה חברתית מהפכנית. בשל טכנולוגיות ההתקשרות הרבות, כגון דואר אלקטרוני, הודעות טקסט וכיו"ב מתאפשרת רשת גלובאלית וירטואלית של אנשים היכולה לבצע פעולות רחבות היקף, חתרניות, תוך התארגנות בסתר.

מי שהיה שלשום בכיכר במלחמת הכריות יכול היה להבחין בנוכחותם של כשתי ניידות משטרה ומספר שוטרים שהתהלכו בין הכריות אבל לא הפריעו לאירוע להתקיים. בעירייה ובמשטרה הסכימו שאין טעם להתערב. אנשי ה"המון", מצדם, חוששים שמפאת התעניינותה של התקשורת ומעורבותה של המשטרה, יתעמם זוהרה של התופעה ותאבד מעניינה.

כך, בטורונטו בוטל אירוע מתוכנן, בשל החששות שרשויות האכיפה ואנשי התקשורת יעלו במספרם על קבוצת ההמון. רעיונות להציל את התופעה כוללים, למשל, את ה"אנטי-המון", נטישת מקום כלשהו במקום איכלוסו, כלומר – ההסכמה לא להיות במקום מסוים לזמן מסוים, המאפשרת ליצור אפקט של עיירת רפאים במקום שהוא בדרך-כלל הומה, כמו למשל תחנת אוטובוס או רכבת מרכזית.

תופעת ה"אנטי-המון" מייצרת למעשה "נון איוונט" (לא אירוע) שבו משתתפים מיליונים, בלי להיות מודעים כלל לעובדה שהם חלק מאירוע. אייל, המארגן של תופעת ה'פלאש מוב' הישראלית, בטוח כי ניתן לארגן בארץ אירועים בלי לחרוג מן הכללים המקובלים. "מלחמת הכריות התנהלה על הצד הטוב ביותר. הגיעו לכיכר כאלף איש ששמעו על האירוע בדרכים שונות, ומה שמדהים הוא שכולם ללא יוצא מן הכלל שמרו על הכללים ועל ההוראות – לא היו גילויי אלימות, מי שלא היה מצויד בכרית לא שותף בקרב וכל קשת הגילאים, מצעירים בני עשרים ועד הורים עם ילדיהם, הגיעו לכיכר".

ולמעוניינים, יש עוד: ב-12 לאפריל מתוכננת הרקדת 'מובייל קלאבינג' בצומת הרחובות שינקין ורוטשילד בתל-אביב.