"נמאס לי להיות מכונת כביסה"

אחרי שש שנים בהן גרה הדוגמנית-שחקנית-מנחה נטלי עטייה במושב בשרון, נמנעה כמעט מקידום הקריירה והתמסרה לזוגיות ולאמהות, היא חשה שאינה יכולה לשאת עוד את השקט, הציפורים המצייצות והמרחק, והתגעגעה להמולת הכרך. "רציתי לחזור לעיר כי רציתי לחזור לעבוד", היא מתוודה. "נמאס לי להיות מכונת כביסה. נראיתי כבר כמו מגבת שעברה כמה כביסות. התחלתי להתגעגע לעבודה, לעולם המשחק והדוגמנות, לעיר, לרעש, לחברים, לסינמטק, למוזיאון, לים. בעיר, הכל קרוב, והנסיעות מהמושב התחילו להיות קשות".

עטייה ארזה את משפחתה ועקרה לשיכון דן בתל-אביב. כעבור חודשים מספר התפרקה החבילה, ועטייה נפרדה מבעלה, האדריכל עגנון גרנות. וכך, בדצמבר האחרון נטלה עטייה את שני ילדיה, עומר ועינם, והשתכנה אצל הוריה. כמה חודשים לאחן מכן עברה לדירה שכורה בצפון תל-אביב, סמוך לים. "עגנון נשאר בבית בו גרנו בשיכון דן ואנחנו חולקים משמורת רגילה: פעם בשבוע הילדים אצלו ובכל סוף שבוע שני. זה יתרון גדול לאמהות חד-הוריות, שיש להן סוף שבוע לבד. פתאום אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. מה עושים עם כל החופש הזה? בהתחלה אמרתי: 'יופי, אני אישן עד אחת', אבל בשמונה בבוקר אני כבר מתעוררת. מדי פעם אני מעזה לבקש עזרה ממשפחה ומחברים. טוב לי בעיר, קיבלתי במתנה חבורה של חברות, וגם חברים, וזה לא היה לי קודם".

את ועגנון תמיד נראיתם הזוג הכי אוהב שיש. מה קרה בעצם?

"קראתי בעיתון שכל זוג שלישי מתגרש, אז מה האייטם? שעוד זוג מתגרש? עוד זוג, לעזאזל, לא הצליח לו. זוג שנורא רצה, נורא השתדל, לעתים יותר, לעתים פחות, ופאקט – זה לא עבד. אז במקום להתבאס, נפרדנו. גירושים זה דבר קשה, לא משנה איך תסתכל על זה. זה בטח לא צפיחית עמוסה באוכמניות. אומרים שזה מקום שני אחרי שכול. אני לא יודעת אם זה נכון, אני רק יודעת שזה קשה".

עטייה מעידה שיש הרבה סיבות לפרידה. "אני לא יודעת אם זה גילי הצעיר או גילו המבוגר. התחתנתי בגיל 23 כי רציתי משפחה ויציבות, ואני עדיין רוצה את האדמה, ויש לי אותה בזכות הילדים. עגנון מאוד איפשר לי להיכנס פנימה, ולקחת את ההפסקה הגדולה שעשיתי מהעבודה. פשוט, ביציאה שלי החוצה מההסתגרות, דברים התחילו לקרוס תוך כדי. ואולי זה בכלל יופיטר ואורנוס הביאו איזושהי התנגשות. אני לא יודעת. לא תיכננתי שזה יקרה ככה.

"בגלל שהרבה חברים שלי התגרשו, יצאתי עם הבנה שעגנון תמיד יהיה המשפחה שלי, לא משנה מה. לפעמים, המשפחה קצת דפוקה, ולפעמים, היא הדבר הכי טוב שיש. בכל מקרה, הוא תמיד יהיה. הידיעה הזאת מאוד מקלה על הקשר בינינו. יש לעגנון היכל של כבוד בחיים שלי".

עטייה לקחה ברצינות רבה את פסק-הזמן בן שש השנים מהקריירה. בתקופה הזו, היא רק הינחתה תוכנית תרבות בערוץ 10, שקרסה אחרי חמש תוכניות בלבד, הופיעה בסרט קולנוע שנעשה עבור דובר צה"ל אך נגנז, למדה כתיבה יוצרת ("כתבתי המון דברים והם סגורים בקבצים במחשב. בסדנאות ניסו לנטרל את העולם האסוציאטיבי שלי, שהוא קצת גדול מדי, ואת השימוש הבעייתי במטאפורות") וניסתה להרים הפקות פרינג' שלא התממשו.

עכשיו, אחרי שחזרה העירה ויצאה מההשתבללות, היא מסתערת בחדווה על הקריירה. "עגנון ואני מצליחים בעבודה אחרי הגירושין. זה בטח הכוח של השינוי. אני אוהבת לעבוד קשה כי ככה אני מרגישה חיה. עטייה חזרה לדגמן, "כי זה מה שמחזיק אותי היום כלכלית. יש דוגמניות שהפכו לשחקניות ומנחות, ויש להן בעיה לחזור לדגמן, כי זה היה נתפס מבחינתן חזרה לאחור. מבחינתי, החזרה שלי היא ממקום בנוי יותר. וזאת גם הישרדות: יש לי שני ילדים שאני צריכה לדאוג להם. הם אוהבים צעצועים נורא יקרים ושוקולדים ממולאים בריבות, אז צריך לספק להם את זה. בתל-אביב יש סגנון חיים מסויים ורף גבוה".

דמיינת שאי פעם תחזרי למסלול?

"לא שללתי את זה. אם לא הייתי עושה את ההפסקה הזאת, מן הסתם לא הייתי חוזרת לדוגמנות. גם לא היה לי צורך, כי היה לי מלא כסף ובטח הייתי עושה סרטים בחו"ל. עובד מחפוד, הסוכן שלי לשעבר, אומר שאי אפשר לקחת ממני את הדוגמנית בנשמה. אין שום סיבה שאני לא אעשה קמפיינים של אופנה: אני מאוד אוהבת להצטלם, ויש ביני לבין המצלמה סיפור אהבה. גם כשאני מגיעה למסלול, אני אוהבת את הרגע הזה, שאני לבד עליו. זה התיאטרון הכי קטן שלי. אני נורא נהנית וגם עושה מזה כסף".

איך הדוגמניות הצעירות מקבלות אותך?

"הן חמודות נורא. שואלות: 'מה? חזרת לדגמן? למה?' ואומרות לי 'טוב שחזרת'. אני לא תרח, אני בסך הכל מתפקדת טוב".

במסגרת החזרה לדוגמנות, הצטרפה עטייה לסוכנות "יולי", אותה עזבה לפני עשר שנים. היא מופיעה בתצוגות, בקמפיין למשקפי-שמש, בכתבות אופנה, ובעיקר מובילה את הקמפיין לרשת חנויות האופנה " WONEN ". "זו חברה שהולכת על קו יותר נשי ופחות על ילדות", היא מסבירה. "המון זמן לא הצטלמתי ובצילומי הקטלוג ממש התרגשתי. בהתחלה חשבתי לעצמי: 'אולי הגוף שלי לא יזוז?', כי פעם הייתי נודעת בתור דוגמנית שיודעת לזוז. הגוף זה כמו מכונה שצריך לשמן אותה. אני חייבת לומר שאני בהיי מטורף לחזור לעולם האופנה. התכחשתי אליו במשך שנים ועכשיו אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר לדעת מי הדוגמנית החדשה ומי הצלם הכי חזק ואיזה קמפיין עושים. אני כל כך נהנית לחזור לעולם הזה. זה עושה לי טוב".

במסגרת הרומן המחודש עם עולם הדוגמניות, עטייה התחילה פה ושם לעשות סטיילינג בהפקות אופנה. בקרוב היא גם תפציע בשני סרטים ישראלים חדשים, וביוני תשתתף בצילומי סרטו הבא של הבמאי חיים בוזגלו, לצידם של ליאור מילר, מיטל ברדה, עדן הראל ואייל שכטר ("אני עושה תפקיד שיש בו מהדברים הזהים לחיים שלי כיום: מישהי על סף פרידה עם שני ילדים"). בהמשך, עטייה תשתתף גם בסרטה הבא של הבמאית איילת דקל, שיעסוק בחבורה של נשים. מצב הדמויות בסרט זהה למצבן של השחקניות בחיים. "אני מגלמת מישהי אחרי גירושין", עטייה מספרת.

בפברואר האחרון חגגה 30 להיווסדה במהלך צילומי התוכנית "דבל'ה עולמי" בספרד. "הלכנו למסעדה נורא יוקרתית על המים, וכולם הביאו לי מתנות וקרמים וברכות, וכל מיני דברים מרגשים, והיה לי נורא כיף לחגוג איתם. בשלב מסויים קמתי והלכתי, אפילו בלי להגיד שלום: כשיש לך יום הולדת, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. עליתי על מונית ונסעתי למלון. יש לי בעיה להיות לבד, וכנראה ביום ההולדת כן היה לי טוב עם הלבד הזה.

"טסתי הביתה מאושרת, מאוהבת בעצמי, עליתי במדרגות, פתחתי את הדלת, וכל הדירה החדשה שלי היתה מלאה בבלונים ובפרחים. שתי חברותיי הטובות חיכו לי בדירה – חגגנו, צרחנו ושתינו המון אלכוהול, וקבענו להיפגש בעוד שלוש שעות כדי לצאת ולחגוג עד אור הבוקר. ואז שאלתי את עצמי, מה אני באמת רוצה לעשות. התקלחתי והלכתי לישון. הן בטח התקשרו, אבל אני החבאתי את הטלפון. ככה רציתי לחגוג את יום הולדת 30. לבד, עם עצמי".

את סובלת ממשבר הגיל המפורסם?

"לא. טוב לי ונעים. בגיל 29 היה המשבר הגדול. כמה טרחנים סיפרו לי שלפי הקבלה גיל 29 זה אכן המשבר הגדול. 30 זה דבש מבחינתי. מאז יום ההולדת משהו טוב קרה לי. יש המון דברים שצריך להתמודד איתם, אללה יסתור וחבורתו, אבל עדיין זה מין כוח כזה".