איתהה - לאכול מתחת למים

אם הייתי באמת פולני, הייתי אומר משהו כמו "נו, עכשיו נראה אותם מנקים את זה מבחוץ." האמת, נראה לי שאחד האתגרים הגדולים ביותר של מסעדת "איתהה", יהיה ניקוי החלונות. למה? כי המסעדה נמצאת מתחת למים, עשויה כולה מחומר אקרילי שקוף.

"איתהה" ("פנינה"), המסעדה התת ימית האמיתית הראשונה, נפתחה בסך הכל לפני חמישה שבועות במלון הילטון במלדיביים. המסעדה, שגודלה כ- 45 מטרים רבועים, עשויה כמעט כולה משכבת חומר אקרילי – מעין בועת ענק עשויה קשתות שקופות שחוברו יחדיו – כל אחת בעובי של 12.5 ס"מ. הרצפה והריהוט עשויים עץ שהובא במיוחד מניו זילנד, והקונסטרוקציה כולה נבנתה בסינגפור, בהשקעה צנועה של חמישה מליון דולר. דולר אמריקאי, לא סינגפורי. למה אני אומר שזו המסעדה התת ימית "האמיתית" הראשונה בעולם? שכן המסעדה שקועה כל כולה במים, ללא מבנה עילי, כמו במסעדות תת ימיות אחרות.

הרעיון לבניית המסעדה עלה במוחו של אחמד סלים, אחד מבעליה ומבעלי הריזורט כולו, כאשר ביקר בבית שהיה חצוב בצלע אפיק של נהר בבאלי. אחד מקירות הבית פנה ישר לתוך הנהר, מה שככל הנראה הצית את דמיונו של ידידנו, שיצא ורץ מיד לחפש מתכנן מתאים למסעדה (שאגב נמצא בסופו של דבר בניו זילנד – עד שם הוא הגיע, האיש). לאחר שנבנתה, המסעדה נשלחה למלדיביים ושוקעה לחופי האי רנגלי, שם שוכן המלון.

למתעניינים, לקח לה משהו כמו 13 שעות לשקוע בים, למרות שמשקלה – נטו – היה 175 טון, והוספו לה עוד 85 טון של חול כדי להביא לשקיעתה המוחלטת. עוד פרטים מעניינים כוללים את העובדה שבמלחיות העץ שלה – שנבנו במיוחד עבורה – תמצאו ארבעה סוגי מלח, שהסכו"ם הוא תוצרת WMF, הצלחות של דדסון ושכוסות היין הן, איך לא, של חברת רידל האוסטרית. למרבה השמחה השמפניה היא צרפתית. אם מטרידה אתכם השאלה "האם הם עושים ארועים?", הרי שאני יכול לגלות לכם שהמסעדה לא מאכילה יותר מ- 14 איש בעת ובעונה אחת, אבל אם תתעקשו, הם יצרפו שולחנות.

מלבד שאלת הארועים, ושאלת ניקוי החלונות, המסעדה מעלה כמה שאלות חביבות בנוסח "כמה זמן התראה יש לנו עד שיגיע הצונמי?" או "כמה יעלה לשבת דווקא שם כשהצונמי עובר למעלה?" האמת שלא היה לי כל כך את מי לתחקר בעניין, וככה אנחנו נשאר עם השאלות, לפחות עד שאחד מקוראי המדור יואיל בטובו להזמין שם שולחן לארוחת צהריים ולברר בעבורנו את העניין.

איתהה.                              (באדיבות Hilton Maldives Resort & Spa)

ועכשיו, נעבור לרעיון שלי. כמה זמן יעבור עד שימצא מי שישקיע במסעדה זהה באילת? אני יכול בשקט לקרוא לכם להרים את הכפפה: רבותי, מדובר בסך הכל בחמישה מליון דולר השקעה. היום, כשכל בר תל אביבי עולה עשירית מזה, בוודאי יהיה מישהו שיעשה את זה, הלוא כן?

ויש לי גם מיקום. אידיאלי. מוכן.

תעזבו אתכם מהמצפה התת ימי. זה סוס מת. בהיות המסעדה באילת, היא תוכל להציע משהו שלמסעדה במלדיביים בחיים לא יהיה: כלובי דגים. אפשר לבנות את המסעדה ממש סמוך אליהם, ואז אפשר יהיה להרוג שתי ציפורים במכה אחת: א' – סוף סוף כולם יכולו לראות במו עיניהם אם אכן הים עכור יותר בסביבות הכלובים. כולנו נוכל לראות בעיניים אם הקקי של הדגים אכן מלכלך את הקרקעית, ועד כמה.

ב' – המסעדה במלדיביים יכולה מקסימום להציע מבט אל חתולי הים, הכרישים, הדגים והדגיגים שבחוץ. משוכנעני שהיזמים הישראלים הזריזים ימצאו את הדרך להבטיח לסועדים שהנה, הם הראשונים שיוכלו לבחור את הדג שלהם, שמשוטט לו עכשיו בכלוב, ממש כאן, בחוץ. זאת תהיה ממש הגשמת חזונו של דגלאס אדאמס המנוח, שחזה את הפרה המדברת, המציעה לסועד לטעום את חלקיה השונים, במסעדה שבסוף היקום.

ומאילת, חזרה למלדיביים: התפריט של איתהה הוא "פיוז'ן מערבי-מלדיבי", אומרים היזמים. התפריט המשעמם והמאוד לא מפתה כולל מנות פתיחה בנאליות כמו טונה צהובה טריה, צרובה ומכוסה גלייז ריהקורו, פלפל שחור גרוס, אבקת קליפת ליים מיובשת ושמן ליים; או סלמון מעושן צרוב בסגנון גראבלקס מצופה בקארי חביצת לימון ומיונז וואסאבי. לעיקרית אתם יכולים להזמין קוקולהו – גלילת חזה עוף מאודה, ממולאת בתמרים וליים כבוש, על רוטב קארי מלדיבי עדין טעמים; פארו מאן – דג שונית מאודה, מוגש בנואגה, עם ירקות פונזו מאודים בשמן (רק השד יודע מה זה אומר). לקינוח? מוס מנגו מסוכר או סוכריות מי ורדים טבולות בשוקולד.

מבאס, בקיצור.

נקודה קטנה לפני שאנחנו עוברים למתכון השבוע היא נקודת המחיר. תראו, זה עניין עדין ופה כל אחד צריך לעשות את החשבון שלו. בהתחשב בנעשה בעירנו, או לפחות בתל אביב, בהתחשב בחוויה, באיכות הבישול המשוערת, בתפוסת המסעדה ובהשקעה שנעשתה בהקמתה, נראה לי ש- 200 דולר לאדם – ללא 10% שרות – המחיר ממש לא בשמיים (תרתי משמע - אתם אוכלים מתחת למים). החלק הפחות טוב הוא שאתם צריכים להיות אורחי המלון. החלק הטוב הוא שאם הזמנתם חצי פנסיון, או פנסיון שלם, תדרשו לשלם 170 דולר. כסף קטן.

ולהבדיל, חזרה כאן, בארץ, על פני הקרקע. "ארטישוק" המסעדה התל אביבית, והשף שלה – מנחם כ"ץ - מציעים תפריט חדש וארוחה עסקית מעניינת, גם בערב, הכוללת מנה ראשונה ועיקרית במחיר של 89 שקל. אחת המנות שאהבתי בתפריט החדש היתה פילה לברק על פירה שקדים ובטטה עם מרקחת לימונים ברוטב חמאת תפוזים, ומנה אחרת היתה בצלצלי אשקלון ממולאים בבשר טלה וירקות שורש על ריזוטו עשבים כרובית ולימון. מנת הריזוטו היתה ממלאת ו"מנחמת", ומנת הלברק היא מנה עדינה, מדויקת מאוד וטובה, ובהחלט לא מסובכת להכנה.

מנחם כ"ץ / "ארטישוק"

המצרכים (6 מנות):

250 גרם שקדים פרוסים

1/2 1 כוסות יין לבן משובח

150 גרם חמאה

1 בצל אדום גדול

1 ק"ג בטטה

1 כוס שמנת מתוקה

400 גרם חמאה

1 תפוז

3 כפות מיץ לימון

1 כפית שום כתוש

1 כפית טימין קצוץ

מלח, פלפל

1. הפירה: מבשלים את הבטטות במים עד לריכוך. מניחים במסננת לניקוז המים.
2. בסיר גדול מזהיבים את הבצל. מוסיפים את השקדים ומערבבים במשך 5 דקות על להבה בינונית. מוסיפים את היין הלבן ומצמצמים לחלוטין, עד שלא נותרים נוזלים בסיר.
3. מוסיפים את הבטטה המבושלת ואת השמנת המתוקה לסיר, מביאים לרתיחה, מורידים מהאש וטוחנים היטב במעבד מזון.
4. הרוטב: חותכים את התפוז עם הקליפה לפרוסות דקות ומבשלים יחד עם החמאה על להבה בינונית במשך חצי שעה. מסננים ומוסיפים את השום, הטימין, ומיץ הלימון.
5. מחממים תנור לחום של 250 מעלות. בוזקים מלח ופלפל על הדגים, מסדרים אותם על תבנית משומנת קלות ומכניסים לתנור ל- 5 דקות.
6. הגשה:  מניחים 1/6 מהפירה במרכזה של כל צלחת. מניחים על הפירה נתח דג, יוצקים רוטב מסביב לפירה ומטפטפים מעט על הדג.