זה שיר פרידה
העונה השניה של "השיר שלנו" מגיעה הערב לסיומה. סמדר שילוני מנסה להבין מה סוד הקסם שלה
אמר פעם איש אחד חכם, שהחיים של כל אחד מאיתנו הם סינופסיס לטלנובלה מופתית. לא הייתי פותחת על זה פק"מ, אבל מה שבטוח הוא שכל אחד היה צופה בשקיקה בטלנובלה שמבוססת על החיים של עצמו.
זה הסוד שעומד בבסיס חברות האמת שלי עם זוהר, נפתלי, נועה, מיקי, רועי, נינט, נחי ודנה. כן, אנחנו חברים בלב ובנפש! וכל מה שנוגע בהם, נוגע גם בי, ולהיפך. כשהם מספרים לטלוויזיה שלי מה עובר עליהם, אני מתרגשת כאילו הדברים האלה קרו לי ממש, ואחר כך כשאני אפגוש אותם במקרה ברחוב אני אגש אליהם, אספר להם מה נגמר עם הבחור שפגשתי בבר ואגלה בהפתעה שאין להם מושג מי אני. נו טוב. המבוגרים קוראים לזה הזדהות. אני קוראת לזה התמכרות. ואני מוכנה לתת גם משהו בתמורה, כמו למשל, להאמין לכל מיני דברים. כן, גם לזה שמכרז ערוץ 2 הושג בקומבינות.
השיר שלנו נעה על שתי מסילות מקבילות - המזימה של שרון וגבעון היתה רכבת המשא שהחזיקה העונה את שלד העלילה, אבל הבשר של הסדרה הוא הרכבת המקבילה, בה נסעו כל הדמויות שיצאו מנקודת הפתיחה של הסדרה אל נקודת הסיום. בדרך הם שתו קפה במזנון, התנשקו עם אנשים מסוימים, הורידו כאפות לאנשים אחרים והתפעלו מהנוף. וכשצפיתי ברכבת הזאת נוסעת, יכולתי להרגיש את משב המזגן על פני ואת הקרון מדלג על הפסים. הרי מיקי ונינט, שמתחבקות עכשיו בכסא שלפני, ונחי שמשחק עם אליה, ונפתלי שמרכל עם נועה על איזו משנייה, הם גם קצת אני! אז מה אם להם יש גיגית בחצר.
אני אתגעגע לכולם. אפילו לשרון ולגבעון (טוב, לגבעון אולי לא). כל אחד מהם נגע בי בפינה אחת מאובקת בחדרי הלב, והצליח לרגש אותי באמת. למרות, ואולי בגלל, הפגמים, השקרים, ההדחקות, על אף כל התפניות העלילתיות שגרמו לי – השם עדי (וגם האנשים שהחזיקו אותי כשהתפתלתי מול המסך) להנחית הוראות זעופות אל הקייטנים של ירדנה, כל אלה רק חיברו אותי אליהם בעבותות עבים.
כשנינט צרחה על זוהר אמרתי לעצמי שהיא סוף סוף נחלצת מהכלוב התדמיתי ועדין הנפש אליו היא נקלעה בעונה הקודמת; כששרון התעקשה להקריב את אריאל זיהיתי את החולשה שבה, שהיא נגררת אחרי זכר אחיה המת; כשזוהר איבד את השליטה העצמית הלב יצא אל הנזקקות הנינטית. וכשנפתלי האביס את עצמו בשקרים של בת שבע, כשמיקי התמרדה מול נינט ונאבקה על חייה שלה, כשרועי חזר בו מההתאבדות הפוטוגנית, כשירדנה נאבקה עם הדייט הנכלולי - כמו דבי אנד גבי של הדרמות היומיות, הייתי שם אתם.
העיקר שנינט שרה
אחד ההסכמים שחתמנו עליו בשמחה בכניסה, הוא שנאמין כמעט להכל ונעלים עין על פי בקשה, כל זמן שנשמע את נינט שרה ואת מיקי אפלבוים תוקעת עוד בדיחה. אנשים מתים וחוזרים לחיים כאילו עברו במסלול הירוק במכס? נפלאות הן דרכי האל. זוהר רץ להודיע לשרון שחשף אותה במקום ללכת לנינט? נניח. סבא נינט מתעורר רק מלשמוע שהנכדה שלו מתחתנת עם אריאל? נס רפואי. נועה שחר מפסיקה לשקר? אהה. אנחנו קונים את זה, ובחפץ לב. כי ככה זה עובד בין חברים אמיתיים.
היום (20:15, ערוץ הקולנוע ב-yes) ישודר הפרק האחרון של הסדרה. המכורים יצפו בו מתוך קריז נעים. מן הסתם יקרו הדברים שברור שיקרו – זוהר ונינט חייבים להיות יחד, הרעים חייבים להיענש והכל יקרה ברגע האחרון. אחרי שכל זה יקרה, ננפנף לחברים שלנו לשלום ונשלח אותם לארץ העונות הנגמרות. אבל כמו בחיים, יחסים בין אנשים לא נגמרים באמת. ולכן, כמו ילדים מול העמוד האחרון בספר נתהה בלב "מה קורה אחר כך".
האם נינט וזוהר יחיו באושר? האם בכל ריב זוהר יזכיר לה איך לא האמינה לו אז? האם מיקי תתגבר על הבגידה, או שכל שמנוניות על הצווארון של נחי תעורר את חשדה? האם רועי יחלים? האם דנה תגלה לנועה שליקקה לבעלה את האוזן, או תדחה בתירוצים הזמנות לבקר בפנטאוז? ומה יהיה על "סינדרלה 2005"? העונה השלישית שתלך על עלילה שונה כנראה לא תביא אתה תשובות במקרה הזה, אבל אני אמשיך להחזיק אצבעות לדיירי ה-s&b לפחות עד הפרק הבא של ה-OC, אז מן הסתם אזדקק להן כדי לשלטט.
