ג'ייק ג'ילנהול

גיל: 25.

שיא: רוקד עם ארנבים ב"דוני דארקו".

שפל: רוקד עם דניס קווייד ב"היום שאחרי מחר".

אפשרי: לבלבל בינו לבין טובי מגווייר.

אכזרי: לזכור אותו בתור ההוא, נו, זה שדומה לטובי מגווייר.

ג'ייק ג'ילנהול, נער הפוסטר של "דור החנונים" בקולנוע, הוא אחד השחקנים הכי חביבים כרגע על המסכים. ג'ילנהול, בן למשפחת קולנוענים (ואח של מגי), עשה את טבילת האש הקולנועית שלו כבר בגיל צעיר בסדרה של תפקידים קטנים. את הפריצה הגדולה שלו עשה בשנת 99' עם "שמי אוקטובר" המקסים של ג'ו ג'ונסטון, שם גילם נער בעיירת כורים אמריקאית שמנסה להינצל מעתיד במכרה המקומי. ג'ילנהול התאים בקלות לדמות התיכוניסט שמנסה להימלט מגורלו - הדמות שתהפוך במהרה למותג שלו.

ואז באו שני תפקידים כמעט זהים ב"ממש מושלמות" וב"נערה טובה", שבהם גילם תיכוניסט נבון מכפי שנותיו, שנשים נשואות ומתוסכלות מתאהבות בו. בראשון זאת היתה קתרין קינר, בשני ג'ניפר אניסטון. לדמותו ב"נערה טובה" קראו הולדן, על שום הזדהותו המורבידית עם גיבור "התפסן בשדה השיפון". וזה, מן הסתם, מקור המשיכה של ג'ילנהול עבור בני דורו: אם היו מביימים גירסה קולנועית ל"התפסן", קל לדמיין את ג'ילנהול בתפקיד הראשי. מה שמוביל אותנו ל"דוני דארקו".

אם יש סרט אחד שמייצג את תחילת שנות ה-2000 ואת תחושת הניכור של בני הטיפש-עשרה בעידן הזה, זהו הסרט: מסע פילוסופי מד"בי העוסק בנער שעובר ספק התמוטטות עצבים ספק התגלות דתית, כולל חזיונות של ארנב ענקי. הסרט לא הוקרן בבתי הקולנוע בארץ, וגם בארה"ב היתה לו נוכחות מינימלית על המסכים, אבל הוא הפך ללהיט ענקי בדי.וי.די. זהו "התפסן בשדה השיפון" של ילידי האייטיז, טקסט מרהיב על ייאוש ובדידות, הקרבה והתאבדות.

ג'ילנהול היה מושלם בתור דוני דארקו. כל כך מושלם שעד היום - כחמש שנים אחרי - הוא אומר שלא מעט צעירים עוד קוראים לו "דוני" ברחוב. אבל הסרטים הקטנים האלה, למרות שיצרו לו תדמית ומעמד פולחני שלא מעט שחקנים היו הורגים עבורם, נמאסו עליו. "נמאס לי לחשוב שבתור שחקן אני כל הזמן צריך להיות מכוער על המסך", הוא אמר בשנה שעברה. "הייתי צריך לגלם 'דמויות'. כשרק התחלתי לעבוד, לקחתי על עצמי את הדמויות המוזרות האלה כי רציתי להוכיח את עצמי". במילים אחרות, נמאס לו מהנעבעך, עכשיו הוא רוצה להיות גבר.

בימים אלה רצים בבתי הקולנוע באמריקה שלושה סרטים בכיכובו של ג'ילנהול: "הוכחה" לצד גווינת פאלטרו (עכשיו בארץ), "ג'ארהד" של סם מנדס ו"Brokeback Mountains " של אנג לי (בישראל בסביבות ינואר). בשלושתם ניסה להיחלץ מהמעמד של דמות פולחנית המוכרת רק לקהל מסוים, להיפטר מהדימוי של התיכוניסט ולגלם תפקיד שמתאים לגילו.

"הוכחה", מאת יוצרי "שייקספיר מאוהב", היה אמור להפוך את ג'ילנהול לכוכב עבור האימהות של מעריצות "דוני דארקו". זה לא קרה. יכול להיות שזה בגלל שהסרט פשוט לא היה מספיק טוב? או שאולי הסרט לא היה מספיק טוב כי ג'ילנהול נראה יותר כמו האח הקטן של פאלטרו ופחות כמו המאהב שלה?

אחריו הגיע "ג'ארהד", מאת יוצרי "אמריקן ביוטי". תפקיד ראשי, מאצ'ואיסטי, מחוספס, פיזי, של חייל מארינס הנשלח לעיראק במלחמת המפרץ הראשונה. ג'ילנהול בטח חשב על טום קרוז ב"נולד בארבעה ביולי"; סם מנדס, הבמאי, חשב יותר על "מטאל ג'אקט" של קובריק. בכל מקרה ג'ילנהול מרשים מאוד בסרט הלא אחיד הזה, אבל אין סיכוי שהוא יוציא אותו כוכב (מה גם שהסרט זכה לביקורות פושרות ודישדש בקופות).

נער השער שלנו לא רוצה להביט לאחור, אבל עוד לא מצא את עתידו. עיני הכלבלב העגומות שלו, המציגות מידה שקולה של עגמומיות וטירוף לא צפוי, ימשיכו בתקופה הקרובה לבטא מצוקה אמיתית, של שחקן שמנסה להפוך מאנטי-גיבור לגיבור. סרטו של לי, מערבון על שני קאובואים מאוהבים שמלכתחילה לא אמור להיות שובר קופות, לפחות ינסה לקדם אותו כשחקן אופי, אבל מהראיונות שהוא מעניק אפשר להבין שזה בדיוק מה שנמאס לג'ייק ג'ילנהול. את האופי כבר יש לו; עכשיו הוא מוכן לכוכבות.