מה הקשר בין "אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה ל"עמוק במים" של ווס אנדרסון? התשובה הפשוטה וההגיונית ביותר היא שאין קשר. התשובה המתחכמת - ודאי שיש קשר, כזה המשתייך לעולם חידוני הטריוויה. למשל שביל מוריי מככב בשני הסרטים. למשל שאנג'ליקה יוסטון, שמופיעה בסרטו של אנדרסון, שיחקה בעבר בסרט של פרנסיס פורד קופולה, אבא של סופיה. קלוש, אה? אז רגע, הנה עוד: רומן קופולה, אח של סופיה, היה במאי יחידת הצילום השנייה בשני הסרטים. או, הנה הקשר מתהדק.

אבל מעבר לזוטות הקבורות עמוק בקרדיטי הסיום, קיים גם קשר "נפשי" בין שני הסרטים. את הקשר הזה יהיה קשה לתאר במילים - ז'ה נה סה קווה, יגידו הצרפתים - אבל הוא שם. הוא שם באווירה, בלוק, בצבעוניות, בסהרוריות. הוא שם, כי למרות ששניהם מז'אנרים שונים ולשניהם סגנון שונה, שניהם מנידים בראשם לקולנוע האמריקאי והאירופי של שנות ה-60 וה-70. קולנוע של אווירה, של אבסטרקט, קולנוע של אמירות מרומזות.

והנה שאלה עוד יותר קשה: מה הקשר בין "אבודים בטוקיו" ל"דרכים צדדיות" של אלכסנדר פיין? שוב, לא מדובר בקשר שמבוסס על דמיון סגנוני, אלא על דמיון משתמע - העיסוק בתסכול, בחיפוש אחר משמעות חמקמקה, בנקודת המפגש בין קריאטיביות לייאוש. ובכלל, סרט העוסק במסע בארץ היין של קליפורניה מיד מעורר אסוציאציות למשפחת קופולה, שכבשה כרמים שלמים באזור למפעלה המשפחתי. כבר שמונה שנים פרנסיס קופולה לא עשה סרט. עכשיו הוא יותר יינן מקולנוען.

כשם שקופולה האב גיבש סביבו קהילה של קולנוענים בסוף שנות ה-60, כך נדמה שסביב קופולה הבת מתגבשת קהילה חדשה של יוצרים, ביניהם ספייק ג'ונז, דיוויד או. ראסל, צ'רלי קאופמן, ווס אנדרסון, אלכסנדר פיין וג'ייסון שוורצמן. מדובר בדור של קולנוענים, כולם בני 30 ומשהו, בעלי טעם קולנועי דומה, שפועלים במקביל זה לזה, שייכים לדור ההיפסטריםi ומסוגלים לנוע בקלות בין וידאו קליפים, קומדיות עממיות וסרטים אישיים יותר, המתמודדים עם נושאים כבדים אך עושים זאת בחן ובחוכמה. ובין חברי החבורה הזאת מתקיימים קשרים, חבריים, מקצועיים, רעיוניים, שמובילים להשפעות הדדיות (חלקן מקריות, חלקן אסוציאטיביות, חלקן ממשיות) ויוצרים צביר כוכבים מרתק שאחראי לגל חדש של קולנוע עצמאי אמריקאי, מהרעננים ביותר שנראו מאז שנות ה-70.

נראה שסופיה קופולה אוהבת קליקות, או לפחות היא מחליפה אותן באופן סדרתי. לפני עשר שנים היא היתה במרכזה של חבורת בנים-של ובנות-של, מפורסמים לרגע, שנטשו את עולם הכוכבות לטובת עולם העיתונות והאופנה. קופולה, בת הזקונים של אלינור ופרנסיס קופולה, התבלטה כצלמת אופנה והפכה לעורכת האופנה במגזין "דיטיילז". איוני סקיי ודונובן ליץ', בתו ובנו של זמר הסיקסטיז דונובן, עשו איתה תהליך דומה של נטישת עולם הבידור (שבו הם ממילא נחשבו לקוריוזים של רגע בזכות אבא) ופנייה לכיוון יצירתי בכתיבה או באופנה.

בגיל 19 כבר היתה קופולה הבת Has-Been . השם שלה היה פאנץ' ליין לכל כך הרבה בדיחות שבאמת היה עדיף לה להתחבא בעולם המחתרתי והאלמוני של מגזיני הכרומו של לוס אנג'לס. עוד לפני שסגרה את גיל ההתבגרות היא ספגה לא מעט ביקורות קטלניות (למשל על התסריט שכתבה בגיל 17 לאפיזודה של אביה ב"סיפורי ניו יורק" ועל התפקיד שגילמה ב"הסנדק 3"), שספק אם אדם מבוגר ומנוסה ממנה היה מצליח להתמודד איתן. אך אם היה נדמה שהצריבה הזאת היתה אמורה להרחיק אותה סופית מעולם הקולנוע, הרי שהמפגש שלה עם ספייק ג'ונז החזיר אותה למסלולה הטבעי.

ג'ונז היה מהבולטים בקהילת הסקייטרים של לוס אנג'לס ובעצמו צלם סטילס בולט שעבד עם מגזינים אלטרנטיביים בעיר. מפגש מקרי בינו לבין סוניק יות' הפך אותו לבמאי קליפים ולאחד היוצרים המשפיעים ביותר בתרבות הפופ האמריקאית. הקליפים שלו לוויזר, לכמיקל בראדרס, לביורק ולפאט בוי סלים, שעשייתם היתה פשוטה אך המחשבה שעמדה מאחוריהם היתה גאונית, הקימו לתחייה את עולם הקליפים שדעך למונוטוניות היפ-הופית מנצנצת. ג'ונז עיצב את המראה של הרוק והפופ האלטרנטיבי של שנות ה-90.

איוני סקיי, הבת של דונובן, שהיתה נשואה לאדם הורביץ מהביסטי בויז, הפגישה ביניהם. סקיי היתה החברה הכי טובה של סופיה, וג'ונז ביים לביסטי בויז את הקליפ הכי מפורסם שלהם ל"סבוטאז'". החיבור ביניהם היה כמו איחוד נסיכויות: עם הקשרים שלו בעולם הקליפים (הוא הצטרף כשותף לחברת ההפקה של דיוויד פינצ'ר) ועם הקשר שלה לאבא שלה (שהפך לסנדק הקולנועי של שניהם) הם השיקו ב-99' את קריירות הבימוי שלהם (הוא עם "להיות ג'ון מלקוביץ'", היא עם "חמש ילדות יפות") והתחתנו. בשנים שחלפו מאז, ולמרות גירושיהם, התגבשה סביבם חבורה מרהיבה של יוצרים. חלקם בני משפחה, חלקם חברים קרובים, חלקם חברים של חברים.

גם אם הקהילה הזאת נוצרה אד-הוק כתוצאה מעבודה משותפת, יש בה משהו ייחודי. מדובר ביוצרים שרובם עובדים בשולי הוליווד ושהתחילו לפעול באמצע שנות ה-90. זה הדור שאחרי טרנטינו. החבורה הזאת עושה סרטים שלא מתקשרים רק עם מבקרי קולנוע, עם קהל אירופי ועם היפים לשעבר שמתגעגעים לסרטי הקאונטר-קולצ'ר של סוף שנות ה-60 (ארתור פן, בוב רפאלסון ומיכאלאנג'לו אנטוניוני), הם גם מתקשרים עם בני ה-20, ועם כל מי ששייך לדור ההיפסטרים, שיכול להתחבר באותה קלות ל"X מן" ול"עמוק במים". סופיה קופולה וחבורתה הם הדוברים של הדור המיואש אך העצלן הזה, שעבורו "מטריקס" ו"שמש נצחית בראש צלול" אומרים אותו דבר, Dude.

עכשיו הדור הזה הבשיל: קופולית, פיין וקאופמן, התסריטאי הקבוע של ג'ונז, כבר זכו באוסקרים בשנתיים האחרונות, כולם על תסריט. שלושה אחרים מהחבורה היו מועמדים - ווס אנדרסון על "משפחת טננבאום", פול תומס אנדרסון על "מגנוליה" ו"לילות בוגי" וספייק ג'ונז "על "להיות ג'ון מלקוביץ'". הם כבר לא תופעה פרינג'ית; הם שינו בדרכם האקזיסטנציאליסטית את הקולנוע ההוליוודי. "אבודים בטוקיו" עלה 4 מיליון דולר והכניס באמריקה 44 מיליון (ובסך הכל כ-120 מיליון דולר בעולם). "דרכים צדדיות" עלה כ-16 מיליון דולר והכניס באמריקה 71 מיליון דולר (זהו הסרט הקופתי ביותר בתולדות האולפן שהפיק אותו, "פוקס סרצ'לייט"). וזה עוד לפני הדי.וי.די, שיכפיל את המספרים האלה.

בעוד יוצרים עצמאיים מדורות קודמים (כמו סטיבן סודרברג, ספייק לי, בריאן סינגר או ג'ון סינגלטון) הסכימו לשחק את המשחק ההוליוודי ולזגזג בין המיינסטרים לאלטרנטיבה, נראה שהחבר'ה של סופיה קופולה מעדיפים בינתיים להישאר צנועים, לעשות את הדברים שהם אוהבים, להיתקע באלמנט שלהם. אבל האם אלכסנדר פיין יעשה בעתיד סרט קומיקס ל"מארוול"? האם קופולית תעשה קומדיה רומנטית עם לינדזי לוהן? האם ספייק ג'ונז יביים את "סטארסקי והאץ' 2"? הכל יכול לקרות. בינתיים נדמה שטוב להם להמשיך לעשות סרטים שלאו דווקא נראים מכאן ומעכשיו, סרטים שמתאים להם יותר לדבר בצרפתית, עם מראה מגורען של שנות ה-70.

כמו מותג עילית, גם סופיה קופולה ושות' מצליחים לשווק את הדגמים של עצמם לקהל מצומצם ואיכותי, אבל עדיין קשה למצוא חיקויים שלהם או את השפעתם על ההמונים. האם זהו גל ללא נתזים? האם אלה יוצרים שאין מי שימשיך את דרכם, יעתיק מהם, יושפע מהם - או שמוקדם מדי לשפוט? ב-2004 למשל הוצגו באמריקה רק ארבעה סרטים מהקולנוע העצמאי שיועדו לקהל ההיפסטרים, מאת יוצרים הקרובים לדור הזה.

שניים מהסרטים, "עמוק במים" ו"אני (לב) האקביז" קשורים לסופיה וחבורתה. השניים האחרים היו "גארדן סטייט" של זאק בראף ו"נפוליאון דיינמייט" של ג'ארד הס. "והרי החדשות" של וויל פארל, גם הוא מחווה מתמשכת לשנות ה-70, היה קומדיית היפסטרים מיינסטרימית, אולפנית, הוליוודית, שזכתה להצלחה גם בקרב קהל שלא לומד מדעי הרוח בקולג'ים של ניו יורק. או הפוך: זאת היתה קומדיה עממית, נמוכת מצח, שזכתה להצלחה מפתיעה אך מוצדקת בקרב קהל לכאורה אנין יותר.

מה יקרה לחבורה הזאת בעוד 15 שנה? קל לנבא, קל יותר להתבדות. סופיה קופולה תנסה להתמזג בהוליווד, העובדה שהיא כבר עובדת על דרמה תקופתית מרמזת על כך, ומדי פעם תחזור לעשות סרטים נשיים קטנים ומהורהרים. אבא שלה כבר עשה את זה קודם. ספייק ג'ונז ודיוויד או. ראסל ינסו את כוחם עם סרטי פעולה הוליוודיים (וכמה מתערבים שג'ונז וקאופמן יפסיקו לעבוד יחד תוך שניים-שלושה סרטים גג?). ווס אנדרסון ואלכסנדר פיין יעשו שוב ושוב את אותם סרטים, לנצח. פול תומס אנדרסון, שממילא נדחף לחבורה הזאת על לא עוול בכפו (ובמידה רבה הקדים את זמנם), יהיה הראשון מביניהם שיזכה באוסקר על הבימוי או בדקל הזהב בפסטיבל קאן. הוא ממילא מעדיף את רוברט אלטמן על פני פרנסיס פורד קופולה.