רביעי 21 בנובמבר 2018
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    ספרים גבירותי!
    תרבות • 07.02.2006
    הכל אודות אמא
    ב"שרה" היא זונה, ב"יופי לי, יופי לי" היא שותפה לפשע, ב"מה יש לך אסתר" היא דווקא בסדר - ו"אימהות חושבות" די מעצבן בשביל ספר
    רז יובן

    קצת ספינינג, קצת ביצ'ינג

     

    בזמן האחרון החלו לטרוד אותי מחשבות על אימהות. ברגעים אפלים אני סובבת בבית רדופה בשאלה איך לעזאזל דוחסים לול בדירת שני חדרים, ובשאר הזמן אני מרגישה מין משיכה לא מנומקת לזה. סתם משיכה, אבל ברורה וחזקה. כך שאם בעבר לא הייתי אפילו שוקלת לגעת בספר שכריכתו מזכירה מדריך הנקה, כעת פניתי לאנתולוגיה "אימהות חושבות" בשם צורך אמיתי לטעום מהקונספט.

     

    מדובר באוסף סיפורים קצרים שפורטים עד דק את קשיי היומיום של המעשה האימהי: מרגע הלידה שמתואר כקטסטרופה זבת דם וריר, דרך רגעים של זעם, שעמום, תסכול, אכזבה ואהבה - למרות הכל. חלק מהטקסטים מרגשים ומורכבים וחלק הרבה פחות וחבל, כי בסופו של דבר החוויה הכוללת של הספר מקוממת. נדמה שהאימהות של "אימהות חושבות" לא בדיוק חושבות, הן יותר מקטרות בחברותא: על ציפויים לעוגות, חברות מאולצת בוועד כיתה, ואיזה לא כיף זה שבמקום שנ"צ צריך לבלות אח"צ עם הצאצאים ובכלל אין זמן לסקס, ובילויים, ושינה, וסתם להתקשקש בטלפון או להגשים חלומות. והכל שטוח, מרפרף לרגע על פני האפור של היום, שנסגר כמו תמיד במקושקשת-סלט-ואמא בטרנינג מרופט.

     

    קמיל פרי וקייט מוזס, עורכות הספר, מבקשות להציג "חקירה בלתי מצונזרת" בנושא, כך לדבריהן. מלאות התלהבות הן ניגשות לג'וב הקדוש: פיצוח מיתוס האם המושלמת, והחלפתה באחרת בשר ודם וחולשות. הידעתן? להיות אמא זה מה זה קשה. ומשמין. אבל רק נדמה לי שהרעיון שאלוהים לא יכול לעשות הכל ולכן הוא המציא את אמא פאסה בערך כמו להאמין שאי אפשר להיות רזה או בלונדינית מדי.

     

    "אימהות חושבות - נשים כותבות את האמת על אימהות", עורכות: קמיל פרי וקייט מוזס, מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר, מודן

     

    קצת איום, קצת נורא

     

    צ'רי ונילה עוד לא בן מצווה, וכבר יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים: להיות זונת נהגי המשאיות הכי גדולה בעולם, לפחות כמו אמא שלו שרה. אז כדי להגשים חלום מגייס צ'רי ונילה את התלתלים הבלונדיניים הארוכים שלו, סוחב מאמא חצאית עור והולך לראיון עבודה אצל גלאד - הסרסור הכי משוכלל באזור. בשביל הסיפתח הוא מקבל ג'וב שמתאים למידותיו הקומפקטיות: קצת מציצות, כמה חיבוקים, והרבה יחס חם לנהגים שאוהבים ללבוש תחתונים של בנות. לקבל בתחת הוא כבר למד מהחברים של אמא. אבל צ'רי ונילה הוא ילדון אמביציוזי, ובשביל להפוך לגדולה מכולם הוא רוצה יותר. אז אחרי שהוא קובר את הבולבול הזערורי שלו בלבני תחרה ומאמץ את השם של אמא שלו, הוא יוצא לחפש מזל בצד הלא נכון של החניון ומסתבך בסדרת אירועים מבעיתים.

     

    "שרה" מתקיים בתוך יקום מבודד, אטום לרחשי העולם החיצון, מרופד בזוהמה וטובע במיץ של הזבל. אלה לא השוליים האפורים הקשוחים והמחוספסים של אמריקה, אלא קרקס אימה סוריאליסטי שמרשים את צופיו במילוי מאווייהם הסוטים, החולים והרקובים, ומגיש להם קקה בתור מנה עיקרית. בהתאם לכך מונחים כמו אימהות, אהבה וחום מקבלים בו פרשנות מעוותת, שמעקרת מהם את הטוב והופכת אותם לביטויים של ניצול. "שרה" אמנם מובא לקורא בתור בונבוניירה אופנתית, אבל בפועל הוא מרגיש יותר כמו גוש קיא. ולמרות שחיסלתי אותו ברגע (טוב, הוא גם די קצר), החוויה שהוא הותיר היתה חזקה, מעיקה וקשה לעיכול. כמעט כמו דייסת הכבד שמוגשת שם לארוחת בוקר.

     

    "שרה", ג'יי טי לרוי, מאנגלית: ניבה פרי, ספריית מעריב

     

    קצת גילוי, קצת עריות

     

    אם כבר מדברים על הקאות, איך אפשר שלא להזכיר גם את "יופי לי, יופי לי" של עופרה עופר? אחרי הכל מדובר במונולוג ארוך ורציף של בת לאמה, שעולה כמו המון מזון רקוב שעוכל - ועכשיו מושפרץ החוצה בזרם מהמם.

     

    גיבורת היצירה, ששמה לא ברור, מגוללת בשיחה דמיונית עם הורתה את הטרגדיה של חייה: ניצולה המיני בידי אביה וההתעלמות המודעת של האם מהמעשים. הגיבורה מנסחת במילים את מה שעד אז היה אסור לדיבור, ומציגה מסכת שלמה של הזנחה רגשית וגופנית שנכתבת בבולמוס, בלי לעשות רגע פוס. האינטנסיביות הזאת מצליפה בקורא, וגם כשנדמה לרגעים שהנה יש הפוגה, היא מסתברת כשיא נוסף של אכזריות. ובתוך המכלול הזה, שבראשו עומדים המעשים המיניים האסורים, עופר מונה גם היסטוריה של התנכרות אל הבת, התעלמות מובהקת מצרכיה, חבלה שיטתית במערכות היחסים שלה עם העולם שבחוץ, ושיטות חינוך וענישה מרושעות. ואין מה להגיד, הספר הזה בהחלט נותן פרופורציות על מה זה הורים מבאסים.

     

    כשגיבורת הספר פוצחת במונולוג, היא כבר אישה מבוגרת. מאחוריה שני נישואים כושלים לגברים מתעללים, סדרה של אהבות לא מוגשמות, ניסיונות התאבדות, ובגדול - חיים לא משהו. אבל בעצם הניסיון הזה לפרק את הכאבים לפרקטיקות שהולידו אותם, היא מצליחה להרחיק אותם ממנה ולבנות אותם מחדש בצורה של סיפור שיש לו התחלה ואמצע ובעיקר סוף. היא מחיה את הטראומות שכוסו בתכריכים של שתיקה והדחקה, ובכך מביאה אותן לקבורתן המלאה. ככזה "יופי לי, יופי לי" הוא לא רק סיפור חזק וקשה, אלא גם סיפור שיש בו תהליך שיקום, ואפילו, איך לומר, אופטימיות.

     

    "יופי לי, יופי לי", עופרה עופר, ידיעות אחרונות

     

    קצת מפגרת, קצת משתרללת

     

    אסתר רובין היא מודל של אישה מעוכבת: כבר בת 30 ועדיין בדיכי בגלל המניאק שזרק אותה לפני הגיוס. ספונה בבית אבא ואמא היא שוקדת על כתבי המשוררת (המומצאת) אנה בראוור, נמנעת מהחוץ ולא רוצה להיות גדולה. אם היא היתה מתמצאת קצת בטרנדים, בטח היתה מבינה שהיא די מטורללת וכדאי שתלך לטיפול. אבל במקום זה יש לה את אמא שלה - שבכוחות שיש רק לאמא שיודעת להעמיד סירים אבל לא מבינה ב"בואי נדבר על זה", מצליחה למצוא לה עבודה.

     

    במסגרת הג'וב החדש שלה נשלחת אסתר, אקדמאית בדימוס, לבצע בוונציה עבודת מחקר על אותה משוררת איטלקייה-יהודייה. רוחה הסוערת של זאת עוזרת לה למצוא את נקודת הג'י, את האהבה שאחרי ואפילו חתן נאה - ועוד עם אזרחות אירופית. בזכות אלה היא מצליחה להשתקם מהאובדן, ואולי אפילו תוכל יום אחד לא רחוק לגלות את עצמה מחדש כאישה פעילה ובשלה.

     

    סלהוב עוטפת כל אפיזודה ביצירה בשטף דימויים, ונדמה שבשביל לקלוט את הסיפור צריך לצוד אותו מתוך השפע המיופייף. קשה לומר אם בולימיית המטאפורות הזאת מתפוגגת מעצמה או שהעלילה צוברת כוח ומצליחה להקיא אותה, אבל כך או כך, למרות ההתחלה הקשה, זהו ספר מתגמל ומרגש על אמת. "מה יש לך, אסתר" הוא לא רק ביוגרפיה של אישה מוגבלת, אלא מספר את חוויית האובדן כטראומה שגדולה מנתוני הפתיחה שלה. כי אסתר אינה אבלה רק על אותו טיפוס שזנח אותה, אלא גם על האובדן של אותו רגש אהבה בוסרי - שהוא, כמו כל חוויה ראשונית, מסמן את כישלון הבאות אחריה להיות כובשות וחזקות כמותה.

     

    "מה יש לך, אסתר", שבא סלהוב, כתר