הר התנוחות

כשרט באטלר חיכה ב-"ר"

"הר ברוקבק", שמסתמן כסרט המוביל במרדף האוסקרים השנתי, הפך לשלאגר לא קטן באמריקה בזכות קבוצה דמוגרפית לא צפויה: נשים. הן מתנפלות על המערבון הזה בהמוניהן, לא רק כדי להגשים פנטזיה (סקס בשלישייה עם ג'ייק ג'ילנהול והית לדג'ר) אלא בעיקר כדי להתמודד עם שני ארכיטיפים גבריים מוכרים: המסוגר המצוי, המגולם על ידי לדג'ר - והרגיש הרצוי, שמגלם ג'ילנהול.

עלילת הסרט מתרחשת בסביבה הררית, מוריקה ומלאת מים למרגלות הרי הרוקי, שם דר ג'ילנהול בבדידות מזהרת ומטפח להנאתו תסביך אב. כשהוא מוצא את עצמו פתאום תקוע לבד עם לדג'ר במשך קיץ שלם, הוא עושה איתו בדיוק מה שכל שני גברים טיפוסיים עושים כשאין אישה בשטח: שותקים חודש, ממלמלים זה לזה שבוע, ואז תוקעים אחד את השני בתחת. ומרגע שסקס נכנס לתמונה, הקאובוי ג'ילנהול מתחיל להתנהג כמו נקבה: הוא רוצה לדבר על רגשות, רוצה לתכנן את העתיד המשותף, רוצה שיקדישו לו קצת יותר זמן ותשומת לב. וחשוב לו להדגיש שהוא לא הומו. זה פשוט שאהבתו חוצה מגדרים.

הבמאי אנג לי סגר את ג'ילנהול ולדג'ר באוהל סיירים, הקיף אותם בנוף אמריקנה מלכותי, עיטר אותם ברגשות עצורים והביא לנו את ה"חלף עם הרוח" של ההומואים - מערבון שהוא בעצם סיפור אהבה בלתי אפשרי, הנמשך עשורים ומותיר אחריו אדמה חרוכה ולחיים ספוגות דמע.

"הר ברוקבק" (ארה"ב 2005). במאי: אנג לי, שחקנים: הית לדג'ר, ג'ייק ג'ילנהול, עכשיו בבתי הקולנוע.

ב"ג'ארהד" אנחנו שוב פוגשים את ג'ילנהול, והפעם בסביבה צחיחה, מדברית, חולית, נטולת מים וצרובת שמש. בסרט הזה ג'ילנהול הוא סטרייט לחלוטין, כזה שמרגיש נוח להתבדח על מעשי סדום אבל לא לבצע אותם. הבמאי שנעזר בו הפעם כדי לחקור את דפוסי התנהגות הגבר בסביבה סטרילית מרגשות ומנשים הוא סם מנדס ("אמריקן ביוטי").

ג'ילנהול מגלם חייל מארינס שמנסה בכל כוחו להתרחק מאביו המסוגר, אמו הלא מתפקדת ואחותו חולת הנפש, ומגיע לצד השני של העולם: לגיהנום היוקד של גבול עיראק, סעודיה וכוויית, ערב מלחמת המפרץ הראשונה. ומה עושים גברים במלכודת שרק שמים את הראש על דיונה ומחכים שהמלחמה תתחיל? ביד. ושוב ביד. ושוב. ושוב. אכן, ינואר הוא חודש טוב לבחון את ביצועיו של ג'ילנהול, שהשליך את הנזירות הבתולית של "דוני דארקו" ממנו והלאה, ואף ערם על גופו, ובעיקר על עורפו, מסת שרירים לא מבוטלת. זהו ג'ילנהול במצבו הבלתי רומנטי. מיוסר כתמיד, אבל שור. זועם.

"ג'ארהד" הוא - איך נקרא לו בלי להישמע פוצים - סרט מלחמה אקזיסטנציאליסטי, מהסיבה הפשוטה שהוא סרט מלחמה ללא מלחמה (ולכן הוא מוצע כאן לשיפוטכן). הוא סרט שמציג גברים במלחמה, גברים באוהל, גברים בחול, וגברים מתעללים בגברים. המלחמה, בין אם היא על השלטת הדמוקרטיה האמריקאית על הדיקטטורה הערבית, או על שליטה במאגר הנפט האחרון על הכוכב, מעולם לא נראתה יותר כמו משחק פוטבול חובבני, שבו החיילים מתפקדים בעיקר כבשר תותחים בהמתנה.

הסרט הזה, ברגעיו האירוניים, הסוריאליסטיים, המהורהרים והפילוסופיים, מרשים. בשאר הזמן הוא גורם לנו להבין שהצבא הוא פשוט דרכו של הגבר להתרחק מאשתו.

"ג'ארהד" (ארה"ב 2005), במאי: סם מנדס, שחקנים: ג'ייק ג'ילנהול, ג'יימי פוקס, פיטר סארסגרד, עכשיו בבתי הקולנוע.

כשג'יזל נתנה מכות

נפרוש לרגע מהמסע בערבות הגברים הבודדים כדי שנוכל לשוחח גם על נושאים אחרים: בנות. אז בואו תכירו את דומינו הארווי, ציידת. של גברים. לפני הכל חייבים לומר שסיפורה האמיתי של דומינו מאלף בהרבה מהסרט הזה שנעשה על חייה. דומינו היא בתו של לורנס הארווי, שכיכב בתפקיד הראשי ב"השליח ממנצ'וריה" (המקורי, עם פרנק סינטרה). לאחר שאמה נטשה אותה ואביה הלך לעולמו, דומינו הפסיקה להסתדר עם העולם והחלה לנסות להתנקש בו. במסגרת ניסיונות החיסול היא עשתה כל מה שבחורה מבית טוב, ייחוס משפחתי וילדות עשוקה יכולה לעשות: היא נהייתה דוגמנית. המהלך הקרייריסטי הזה לא ממש עבד, בייחוד אחרי שדומינו הרביצה לאחיותיה למסלול. דומינו זנחה את הדוגמנות, נטשה את העבר הבריטי האריסטוקרטי, עברה לאמריקה והפכה לציידת ראשים. כלומר זאת שמאתרת, צדה ולוכדת את אלה שנמלטו מהחוק, ומקבלת פרס עבור כל גולגולת שהיא מחזירה למאסר. דומינו הפכה מקורבן לצייד, מנערת זוהר לנערה גותית שמשתמשת במיניות ה"בוא אני אזיין לך את הצורה" שלה כדי לפתות את אלה שאמורים להימלט מפניה. אז מה תאמרו - האין דומינו המטאפורה הפוסט-פמיניסטית האולטימטיבית?

אבל יצאה אחלא תמונה

רק כדי להפוך את העלילה לסבוכה יותר, נספר שחודש לפני שהסרט היה אמור לצאת למסכים נמצאה דומינו האמיתית מתה במלון בלוס אנג'לס, בנסיבות מסתוריות. מנת יתר? התאבדות? חיסול? או אולי פעלול שיווקי מסובך לקידום הסרט? כך או כך, חייה של דומינו היו כה מופרעים שהשאלה שצריכה להישאל היא לא למה לעשות עליה סרט, אלא למה אם עשו עליה סרט בחרו לתת אותו דווקא בידיו של שונא הנשים הנודע טוני סקוט ("טופ גאן", "הרעב"). אחרי הכל, האיש אינו במאי אלא מגרסת אדם. מקצץ דמויות וסצנות דק דק, ומפזר אותן על המסך באופן רנדומלי.

הייתי יכול לדמיין את ג'יין קמפיון ("הפסנתר") או את מארי הארון ("יריתי באנדי וורהול") הופכות את דומינו הארווי לגיבורה נשית מופלאה, כזאת שנעה על כל קו תפר אפשרי בין שפיות לטירוף, בין גבריות לנשיות, בין פיכחון לשכרות ובין חוקי לאסור. בידיו של טוני סקוט, דומינו (בגילומה הקר כקרח של קיירה נייטלי) נראה יותר כמו "השוטרת מבוורלי הילס 4". נקודת האור היחידה בסרט היא התסריט שכתב ריצ'רד קלי, הבמאי-תסריטאי של "דוני דארקו", שהוא כאמור הסרט שגילה לנו את ג'ייק ג'ילנהול. והנה הכל מתחבר יחדיו.

"דומינו" (ארה"ב 2005), במאי: טוני סקוט, שחקנים: קיירה נייטלי, מיקי רורק, עכשיו בבתי הקולנוע.