התנועה לשיפור האישה

איך לא מצאתי ייעוד / מעין זיגדון

זה כבר כמה שנים שאני מסתובבת בעולם בלי מטרה. פעם, כשהייתי צעירה, היו לי המון: הייתי אקטיביסטית, שמאלנית וצמחונית. היו דיבורים על שירות כרמטכ"לית, קריירה לוחמנית בתחום התקשורת או הרפואה, ובעל עשיר שיקנה לי ילדים במזרח הרחוק. ואז הגיע הגיל של אחרי הצבא, וצללתי לתוך הבינוניות כמו רנטון למעמקי הצואה. את תחום הלימודים בחרתי בהגרלה, לאוניברסיטה שבה למדתי נרשמתי כי הטפסים היו הכי קצרים, ומאיש אחד לא נפרדתי במשך שש שנים כי התעצלתי להיות לבד.

ג'ף דווידסון קורא לאנשים במצב הזה "בטטות כורסה": אין להם כוח להחליט מה לעשות, אז הם לא עושים כלום. אבל אני, ככה הבנתי לאחרונה, לא רוצה להיות חומר גלם לתפוצ'יפס. אני רוצה מטרה. רוצה אג'נדה ושאיפות ותוכנית חומש, ודווידסון אפילו אומר שזה לא מסובך: כל מה שצריך זה כמה דפים, קצת זמן פנוי, ואז צריך לחלק את החיים לשבעה תחומים ולהלביש עליהם כל מיני מטרות קטנות. מכאן הדרך להגשמה סלולה כמו אוטוסטרדה גרמנית. לפיכך לקחתי לעצמי שבוע כדי למצוא מטרה לחיים.

ביום הראשון נדרשתי לשפר את "פעילות המוח המתנוון", ובמילים אחרות - להיות יותר חכמה. לשם כך הצבתי מטרות ריאליות: צפייה בסרט זר פעם בחודש ("גאווה ודעה קדומה" לא נחשב). עשר דקות קריאה על כל שעה של צפייה בטלוויזיה. חשיבה רצינית על חזרה ללימודים. זה היה קל. פחות קל היה למוח שלי להתמודד עם ספר הדרכה שמופיעים בו ביטויים כמו "אתה רשות עצמאית" ו"מפת דרכים" בלי טיפה של מודעות עצמית.

ביום השני נדרשתי להעריך את עצמי מבחינה פיזית ולשפר. אז לפני שהתחלתי לסמן מטרות בנאליות כמו להתעמל יותר ולהפסיק לאכול עוגיות, התחלתי למשש את עצמי. עברתי איבר אחרי איבר ורשמתי מה לא בסדר: גוש בצד שמאל, פריחה חשודה למטה ולחץ קבוע בחזה. בסביבות הצהריים היה נדמה לי שחטפתי שבץ. אבל כשפניתי לרופאה היא אמרה שאני משוגעת, ושאם עוד פעם אחת אני באה אליה לפני שאני שוקלת 115 קילו, היא מלשינה עלי לקופת חולים.

ביום השלישי התמקדתי במטרות משפחתיות. אחרי שהתחייבתי לנסוע הביתה לעיתים יותר קרובות, עשיתי את הטעות הגדולה ביותר במסע שלי וסיפרתי לבן הזוג שהספר מציע שאני אגיד לו "כן" לעיתים יותר קרובות. אני לא ארחיב בקשר למה שקרה אחרי שקיפלתי כביסה, הכנסתי למדיח וראיתי "מלחמת הכוכבים" (כל הסדרה). מה שכן, הוספתי למטרות הפיזיות את הצורך להתגמש. דחוף.

ביום הרביעי נאלצתי לגבש מטרות חברתיות. במיידי סימנתי את "למצוא מישהו לשתות אצלו בשישי בערב", "למחוק מהסלולרי מספרים שנותקו" ו"להתקשר לדביר". בטווח הארוך סימנתי: למצוא חברות. לא להמציא.

ביום החמישי, בגלל שהשתכנעתי בתבונתו של הספר והחלטתי לקחת אותו ברצינות, נזכרתי שבתחום הגופני כתוב שאני בטח לא ישנה מספיק, ושלישון יותר משמונה שעות ביום זה לגיטימי ולא יפגע לי בגבריות. אז התקשרתי לעבודה ואמרתי שאני נשארת בבית לישון. כשהתעוררתי סימנתי מטרות לקריירה שלי. למשל, למצוא אחת. עדיף כזאת שאפשר לפרוש ממנה עשירה לפני גיל 35.

ביום השישי עשיתי מה שכל יהודי עושה ביום שישי, והתחלתי לחפש מטרות רוחניות. זה לא היה פשוט. חברי הדוסים והנוצרים דרשו ממני לבחור, אחרי שבמשך כמעט שבוע שיננו באוזני נאומים מיסיונריים. אני מצידי הבנתי שאם כבר שרדתי עד עכשיו בלי קידוש בשישי או ביצים בפסחא בעצם כבר יש לי מטרה רוחנית: להאמין שאין אלוהים.

בשבת התעמתתי עם התחום האחרון - כספים. ישבתי מול האתר של בנק לאומי וסימנתי מטרות: לשמור על יתרה חיובית. לקנות פחות שמלות שיעמדו בארון. למצוא דרך להתפרנס בלי צ'ק מההורים. רעיון טוב: לכתוב ספרים לעזרה עצמית.

קצת לפני חצות תפסתי דיכאון. עמדתי ליד האוטו, החזקתי בצינור גינה סגול וניסיתי להבין איך מחברים בין האגזוז לתא הנהג. דווידסון לא עזר לי למצוא את המטרה של חיי. למעשה, חוץ מלנופף לי מול הפרצוף בכל הדברים הקטנים שאני יכולה לעשות טוב יותר, הוא לא עשה כלום. או שבעצם הוא כן עשה: הוא הזכיר לי כמה זה רע לחפש מטרות, וכמה זה טוב להתנהל בעצלתיים מדבר לדבר, בין הדחקה להדחקה. יום אחד אני בטח איזכר בכל התוכניות היפות שעשיתי. אולי אני אפילו אגשים אותן. זה בטח יהיה אחרי שאמצא תרופה לאיידס שילדים באפריקה יכולים להרשות לעצמם.

"המדריך שלך לחיים: מטרות ויעדים בחיים והדרך להשיגם", ג'ף דווידסון, הוצאת אופוס

איך לא נהייתי צרפתייה / יעל נצר

"המוח של האישה הצרפתייה הוא חומת המגן המושלמת מפני השמנה", חושפת מיריי ג'וליאנו ב"נשים צרפתיות לא משמינות". ובאמת, אי אפשר להסביר אחרת את העובדה שחברתי הצרפתייה לא ספחה לגופה את הקלוריות של הקרואסון שוקולד שאכלה מדי בוקר כקינוח לבגט. מיד הבנתי שכדי לרזות באמת, הדבר הראשון שאני חייבת לעשות זה להצמיח מוח של אישה צרפתייה.

בשביל הסיפתח למדתי כמה מילים מג'וליאנו, וסיפרתי לכולם שנמאס לי להיות Bouboum (גוצה שמנה) שסובלת מ- Carences (חסרים תזונתיים) בגלל שהיא תוקעת לעצמה Melange (בליל מאכלים) שזה ממש Deguelasse (מגעיל) ו- Allonsy (קדימה!). חוץ מזה התאמנתי על Jacques (פררה ז'אק, או אחינו יעקב) בשביל להרגיש שגם אם לא באמת נולדתי להורים צרפתים, יש לי כמה גנים מחבל לורן.

את היום הראשון של הדיאטה אנחנו, הנשים הצרפתיות, פותחות בספירת מלאי: כתיבת יומן שמתעד בזמן אמת את מה שאנחנו תוקעות. אז הזמנתי מוגדלת במקדונלדס ורשמתי בפנקס. הביס האחרון נתקע לי בגרון. יכול להיות שזה רגשות אשם? מישהו פעם אמר לי שלאכול במקדונלדס זה כמו לעשות ביד - רגע אחרי שאתה גומר אתה מרגיש לא בסדר.

יום שני. 1:20. בזכות היומן גיליתי שאני אוכלת. הכל. מתי שבא. ומשמינה. מרוב קלוריות נכנסתי לדיכאון. ג'וליאנו מציעה שבמקום לדחוף המון ג'אנק, עדיף לחגוג על מנות קטנות ומובחרות, נאמר כמה אויסטרים עם לחם משובח, סרטנים רכי שריון, ביצים שזה עתה הוטלו, אפרסקים שנקטפו הבוקר, תבשילי עגל, שפן, עופות ציד ורק טיפונת כבד אווז. והכי חשוב: לא להתפשר על כמות מול איכות. הנה, אפילו היא, כשהיתה סטודנטית ענייה, קיבלה צ'ק חודשי מאמא - רק שתקנה את השמפניה הטובה ביותר.

אז בשביל לתת לי "חיזוק חיובי מיידי", כמו שג'וליאנו אומרת, מאיר חברי הטוב הציע לפנק אותי בארוחת לילה מנחמת. "מרק תפוחי אדמה מוקרם", סיפר בגאווה. "אתה רוצה להרוג אותי?", זעקתי כחיית טרף. שתקנו. הוא נעץ בי מבט המום. לרגע הדאיג אותי שאיבדתי חבר, אבל אז נזכרתי במה שאומרת ג'וליאנו: "אל תתני לאף אחד ללעוג לזה שאת מתנהגת כמו צרפתייה - צוחק מי שצוחק אחרון".

לפני שהלכתי לישון שתיתי כוס מים גדולה, כי כל צרפתייה יודעת ש"התייבשות היא אחת הסיבות לשינה רעה". ב-4:00 קמתי להשתין ואמרתי יפה שלום ולא להתראות לכל החלומות. ב-7:00, עייפה ועצבנית, החלטתי שכבר אפשר לשתות את כוס המים של הבוקר. איזה פטנט נהדר - הרוגלך היבשים מהמכולת מעולם לא נימוחו בפה טוב יותר. אוללה, חשבתי, אני לגמרי בכיוון, שהרי אין כמו הצרפתיות לדעת "כמה חשוב להפוך פיסת נחמה לריגוש".

כעבור חמישה ימים של דיאטה הרגשתי שאני מוכנה למבחן מול הדבר האמיתי. בשעה 13:00 התיישבתי אצל סבתי מול צלחת עמוסה כל טוב. עכשיו לכי תסבירי לאישה בת 91 ששניצל ופירה זה פורמט כושל. אצלה אין לא יכולה, יש לא רוצה. ולהגיד "לא" לאישה שהספיקה לראות את אסי דיין צועד הביתה מהעממי, ועוד בקו ישר, גובל בפיקוח נפש. אז בלית ברירה אכלתי הכל מהצלחת והרגשתי איך מאחורי הפה הלועס מסתתרת אישה שמתחננת למישהו שיבוא ויעצור בעדה.

לפתע הגוף שלי התחיל לשלוח למוח אותות, וג'וליאנו תמיד אומרת להקשיב טוב טוב לגוף. האזנתי; הוא אמר "קינוח". חשבתי שאולי אני טועה, אולי הוא אמר "לנוח". אבל לא. הוא בפירוש אמר קינוח. הייתי בדילמה, והחלטתי להיעזר בספר. "בעת מצוקה נסי לעורר חושים אחרים", קראתי. "הריחי פרחים ריחניים, שקיק לבנדר או פיסת עץ". כיוון שלסבתי בבית יש רק נפטלין, נאלצתי להסתפק בריח עוגת הפרג שזה עתה יצאה מהתנור. זה לא עבד. לעזאזל, לו רק היתה לי עוגת עץ.

ככל שעבר הזמן הפך עולמי לשדה קרב, ובסופו של דבר הבנתי שלא קורצתי מחומר צרפתי - ושאולי כבר עדיף לי ללכת על הגנום המרוקאי ולאכול מה וכמה שבא לי. בלאו הכי בעולם הבא יחכו לי 72 בתולים, והרי כולם יודעים שמזרחיים מעדיפים מלאות.

"נשים צרפתיות לא משמינות", מיריי ג'וליאנו, הוצאת מטר והוצאת כתר

איך לא אילפתי שד / שירי צוק

השדון שלי רעב. השעה 2:00, והשדון שלי שמח לעדכן אותי שהוא ממש רעב. ולא סתם רעב - הוא צריך פיצה עכשיו. ולא סתם מהפושטיות, אלא דווקא מאלה עם כל התוספות המתוחכמות. ולא אכפת לו שעכשיו אמצע הלילה ושפיצות זה משמין. הוא צריך, הוא חייב, ולא אחר כך או מחר אלא עכשיו, בדיוק כמו שריצ'רד ד' קרסון הזהיר אותי. כי קרסון מכיר את השדון שלי, וגם את שלכן, והוא יודע שאם אנחנו מתעוררות באמצע הלילה עם קרייבינג מטורף למשהו, זה לא באמת אנחנו, זה השדון שלנו. ובכלל כל דבר שלילי אצלנו, כל הקולות שאומרים לנו מה אנחנו יכולות ולא יכולות לעשות זה לא אנחנו - זה השדון המניאק.

השדון, למען הסר ספק, הוא הקול שאומר לנו תוך כדי קריאת "לאלף את השדון" שריצ'רד ד' קרסון מזיין בשכל. ככה שאם הספר נראה טיפשי או סתם מעצבן, זה רק הוכחה שגם אצלנו יש שדון שצריך לאלף. ואם אנחנו רוצות לדעת איך, אז אסור להפסיק לקרוא וצריך להתחיל לציית.

רבע שעה אחרי שהשדון שלי עובר מצרחות לבעיטות אני קמה לבדוק אם יש בבית משהו שמזכיר פיצה, שאוכל לדחוף אותו לשדון המעיק ושייתן לי לחזור לישון. אבל עד שאני מגיעה למטבח הוא כבר מעיר את החברים שלו: את המוכשרת באמת, שיודעת כמה אני לא מוכשרת ולכן ברור לה שהמקסימום שאני יכולה לעשות עם החיים שלי זה לכתוב במגזין נשים. את העצלנית, שמציעה לי לקרוא עד הבוקר ואז להישאר במיטה עד הערב, כי במילא אין שום דבר חשוב שם בחוץ. ואת זאת שלפעמים מזכירה לי את אמא שלי שאומרת לי שאני במילא אשמין הכל בחזרה, ושרק שרלילות אוהבות סקס ושבנות אמיתיות לא מפליצות.

אבל מי שקראה כמוני איך לאלף את השדון יודעת שהדרך היא די פשוטה - כל מה שצריך זה לחזור על מה שהוא והחברים שלו אומרים בקול דבילי. ובאמת "בחיים לא יצא ממך כלום" נשמע הרבה פחות אמין כשאומרים אותו בקול של דונלד דאק. אפילו "אם כבר הגעת למטבח, למה שלא תחסלי כבר את הביין אנד ג'ייריז" לא מגרה בכלל בקול של שמעון פרס.

אז אני חוזרת לחדר השינה מלאת אנרגיות חיוביות מאילוף שדונים מוצלח. סובבת בחלל האפל דרוכה כמו ג'ודי פוסטר, עוברת מקיר לקיר במהירות, מוכנה לאלף כל שדון או שדונית שיצוצו לי מעבר לפינה. ואז אני שומעת קול מכיוון המיטה, ויודעת שקטן עלי השדון הזה. בלי לחשוב אני זורקת עליו כרית - שייחנק. אני מזנקת עליה בכבדות וחוזרת על מה שהוא אומר בקול מלגלג: "את נורא סקסית בפיג'מה? את נורא סקסית בפיג'מה תגיד לאמא שלך, יא חתיכת אפס". ואופס, זה לא שדון. זה הגבר שבחיי, שמשלח לעברי עין יחידה והמומה מתחת לכרית. טוב, גם גברים צריכים אילוף.

"לאלף את השדון", ריצ'רד די קרסון, הוצאת סטימצקי

איך לא למדתי מה ללבוש /דריה שועלי

כמו רוב האנשים בעלי הטעם הרע בבגדים, גם אני האמנתי תמיד שניחנתי בשיק נדיר. מין שילוב מלא השראה בין לוק פריזאי (הנה אני בשמלה שחורה קטנה), לאופנת רחוב יפנית (עם גרביונים של הלו-קיטי), לסגנונה של אנני הול (ועניבה). אין פלא, אם כך, שניגשתי לספרן של טריני וסוזנה בביטחון עצמי שיכול להיות רק למי שזכתה בפרס "המתלבשת הטובה" כבר בכיתה ד'.

אלא שאחרי קריאה מעמיקה התברר שסטייל אולי יש לי, אבל בחירות האופנה שלי מעוורות עוברי אורח תמימים - פשוט מפני שהן חושפות לעין כל את המומים שלי. אלה, אגב, כוללים זרועות עבות, רגליים קצרות, תחת גדול, ונפש חופשייה שלא מבינה מה טוב לה. מובן שלא יכולתי להרשות למפלצת הזאת להמשיך להסתובב בעולם בלי פיקוח וטרינרי, ולכן החלטתי לאמץ באדיקות את תורתן של שתי הבריטיות הקשוחות, שיעזרו לי להציל אותי מעצמי.

ראשית נדרשתי לכסות את זרועות חוטב העצים שלי בשרוולים ארוכים, ועדיף מתנפנפים. בגלל שהיה חורף (מוכר גם כ"העונה הישראלית הזאת שהיא לא קיץ") לא התקשיתי לציית; גם ככה אני קפואה מרגע שהטמפרטורה צונחת מתחת ל-28 מעלות. אבל בבואי להתמודד עם מום הישבן נתקלתי בקושי. "כל עוד הוא זקור", אומרות הבנות, "אין זה חשוב מה גודלו". אבל מה תעשה בחורה עם ישבן גדול ושמוט, כזה שלא ברור איפה הוא נגמר ואיפה מתחילות הירכיים? בכל זאת יישמתי: העדפתי מכנסיים נמוכים שיצרו אשליה של תחת קטן שעה שרובו מסתתר למעשה בחולצה, התכסתי במעילים ארוכים ולבשתי שמלות מחויטות שמעלימות גזרה.

כשחברה טובה העירה לי שהלוק החדש מזכיר לה את דודה סימה שלה, זאת שגרה בבני ברק, חייכתי באדישות ושיננתי: "חברות לעיתים יהיו בוטות לגבי המראה החדש שאימצת לך - רק מתוך קנאה". אבל כשהגעתי לטפל ברגלי הקצרצרות, התגלע משבר ביני לבין סוזנה וטריני. הוא נפתח כשהשתיים ניסו לשכנע אותי שגם לטריני האנורקטית יש רגליים עבות. אבל אותי לא עשו באצבע - ולא כי לא ניסו. אחר כך התברר שהמכנסיים המתרחבים מהברך, שאמורים לסייע לי לטשטש את התכונה העצית, הם בעלי מותניים גבוהים, וכבר סיכמנו קודם שאלה גורמים לתחת שלי "להיראות ענקי".

ככל שהתקדמתי ברשימת הליקויים ופתרונותיהם, התברר לי מהו המוצא המושלם מכל הבעיה: מעיל ארוך. למרבה ההפתעה הוא מקשה על המתבוננים לנחש עד כמה אני רופסת, מה גודלם המדויק של הציצים שלי, והאם אני בכלל אישה. כיוון שכך, הבנתי, הוא מתאים לי במיוחד. אז אם אתן רואות דמות רפאים חולפת ברחובות העיר, צל חמקני כמו האדרת של גוגול, נעה בצללים, צווארונה מורם ומעילה רכוס היטב בחורף ובקיץ, דעו - אני היא זו. אני וישבני העצום, זרועותי העבות ורגלי הקצרצרות.

"מה לא ללבוש", טריני וודל וסוזנה קונסטנטין, הוצאת כנרת

איך חטפתי את הסעיף/ עינב פלק

נורא רציתי ליישם את ההמלצות של גרג ברנדט והסייד-קיק שלו ליז טוצ'לי, אבל מבחינתם אני חריגה. זה בסדר, רק שמאז העיון ב-164 עמודי העזרה העצמית שלהם קשה לי להירדם. גם זה בסדר. גרג וליז קודנט קר לס באשר לשעות השינה שלי - הם רק רוצים ללמד אותי שאף גבר בעולם לא רוצה אותי, ועדיף לי לא להתווכח.

אודה שדילגתי על מילוי "חוברת העבודה המצוינת והמועילה שלנו" בסוף כל פרק, ורק קראתי בשקיקה את כל המסביב: בעיקר מכתבי נשים שפותחים ב"גרג היקר", ותשובות מאת היקר, ותימוכין מאת ליז שכבר ראתה את האור ויודעת שגרג תמיד צודק: לא ולא, הגבר שלך ממש לא בעניין.

ואז, לילה אחד, שעות ספורות לפני שהתאבדתי, פניתי אל גרג גם אני.

גרג היקר,

אני יודעת שיעצת מדי פעם לתסריטאים של "סקס והעיר הגדולה", כי זה כתוב על הכריכה. גם הופעת אצל ג'יי לנו וקונן אובראיין, ויש לך אחות מקסימה, ואישה מדהימה, והמון ידידות נפלאות ומצחיקות. למדתי שהיית ילד רע וילד טוב, שאתה אוהב חזיות ותחתונים, ושאתה מתקשר לאשתך גם כשאין לך זמן. ברור שהתרגום אשם שאתה אומר יותר מדי "שמוק", "מדליק", "פצצונת" ו"פקה-פקה-פקה", אבל תן לי להגיד לך משהו, גרג: הפלמ"ח זה רק תירוץ.

אתה מכיר את ההוא שאני יוצאת איתו, ואתה טוען שאני יפה - שאני "הסלמון העסיסי וגברים הם הדייגים שרוצים לאכול אותך ברוטב לימון". אתה אומר שמגיע לי שיתייחסו אלי כמו למלכה, ואוסר עלי להתחיל עם בחורים ולהתקשר אליהם ולתת להם לזיין אותי בדייט הראשון. אתה מפציר בי לעזוב אותם בקלאסה אם המשפחה שלי לא מאשרת אותם, ומדריך אותי לשים ידיים על האוזניים ולשיר "לה-לה-לה" אם מישהו מנסה להגיד לי אחרת.

אני לא יפה, גרג היקר. זה לא נורא. והחיים שלי, סליחה, הם קצת יותר משחור ולבן. אני לא מתמוטטת אם הוא לא מתקשר אלי שבע פעמים ביום, או אם בא לי ולא בא לו, או אם ביום הולדת האחרון קיבלתי ממנו את הזר הכי מכוער שראית בחיים. זה קטע, גרג, שלא תמיד המחשבה הראשונה שלו כשהוא רואה אותי היא "באיזה עוד דרכים הוא יכול לקרוע לי את הצורה"; ברוב הערבים הוא מקווה שהדלקתי את הדוד, ובשאר הוא קודם כל רעב.

אני לא יודעת איזה סיפור אתה מספר לעצמך, גרג היקר, אבל כולנו חוטאים בטוויית סיפורים שלא תמיד מבוססים על המציאות. אם להימנע מהכללות, אז אני חוטאת בזה. לא לזמן רב, כי ארבע שנות טיפול ואפס ספרי עזרה עצמית עשו את שלהם - אלא רק לפרקים, כשאני שוכחת שבודהה לא ממליץ לחיות באשליות, וכי ככה אני בנויה. ולא תאמין, גרג, החרא הזה עובד. חיים עם קצת שטחים אפורים, קצת סימני שאלה, שניים-שלושה תסריטים וקצת פחות חד-משמעיות. תנסה פעם.

ליז שונאת אותך כי אתה תמיד צודק. אני שונאת אותך כי אתה חושב שאני סתומה, וטורח לציין ששמת מרכאות כדי שלא אפספס את הסרקאזם שלך, וקורא לי ילדה פסיכית ומזהיר אותי שעכשיו אתה ממש מתעצבן. אבל אני בעיקר שונאת אותך כי אתה שונא אותי, ומגיש לי את ספר "הכללים" בעיבוד "מדליק".

אתה צודק שלא כדאי לי לבזבז זמן על מי שלא שם עלי או משפיל אותי. וואלה, גרג. אמריקה. אבל היי, מה יקרה אם אקדיש לו דקה מיותרת או אחשוב שהוא מת אם הוא לא מתקשר? אתה באמת חושב שזה יפריע לי לזהות את ההוא שלגמרי בעניין שלי? ניוז פלאש, גרג: אין מצב. צריך רק אחד, וכשאני אכיר אותו - בלי שום קשר לאחוז הקלאסה שיהיה לי בדם באותו רגע - סמוך עלי שלא אפספס.

ולא משנה כמה לה-לה-לה תשיר כדי לא לשמוע אותי, דחוף לי לעדכן אותך בעוד ארבעה דברים:

1. אני די בטוחה שהוא בעניין שלי. למרות שהתחלתי איתו, והשתכרנו לאללה בדייט הראשון, והצעתי לו להתחתן.

2. ליז, שסוגדת לבולשיט שאתה מקיא עלי, כבר סגרה 41. גם אתה יודע שהיא רווקה.

3. ובכל זאת, בסוף כן מצאתי עצה אחת טובה. לא אצלך, באיזה מגזין נשים. הם אמרו לי להסתכל תמיד לתוך האסלה ולראות אם הקקה שלי צף. פשוט מאוד, גרג, כשזה לא מתנהג כמו הטיטאניק - סימן שאני אוכלת מספיק סיבים תזונתיים.

4. ועוד משהו קטן, כי נראה לי שדווקא אתה מפספס: אתה כל כך הומו, גרג. מילה שלי.

"הוא לא בעניין", גרג ברנדט וליז טוצ'ילו, הוצאת עם עובד