מי סופרת

אני מתעוררת והראש שלי דופק. דופק כאילו מישהו בפנים מנסה בכוח לצאת החוצה. הוא דופק ואני לא יכולה לעשות כלום בשביל לעצור אותו. זה כנראה באשמתי, כי אני זאת ששתתה 14 שוטים של ייגרמייסטר תוך כדי התפתלויות במועדון שמתעקש על הרבה באסים ועל עוד יותר רעש.

אז הראש שלי דופק מאלכוהול והגרון שלי כואב מסיגריות, ואני כל כך מטושטשת שאני לא זוכרת אם אתמול היה טוב או רע. הרמז היחיד שיש לי זה בוקסרס קטנים שאני לא מכירה שנמצאים עכשיו בפה של הכלבה שלי. אבל גם אלה לא מצליחים להזכיר לי איך אתמול נגמר. בכל מקרה הכל יחסי, ויחסית לאיך שאתמול התחיל, אני מניחה שהוא בטח השתפר.

יותר מדי רעש, יותר מדי ייגר (צילום: גלית קוסבסקי)

אתמול התחיל ככה: התקשרתי לאודי, החבר הכי טוב שלי, וביקשתי שהוא יבוא כי אני רוצה לדבר איתו. הוא בא. אמרתי לו שאני חושבת שאני אוהבת אותו. הוא הסתכל עלי בהלם, קם והלך.

אני מאמינה שיכולתי להתמודד עם זה אם היה לי מישהו לצלצל אליו וללכת לבכות אצלו - למשל אודי, שהוא בדרך כלל הפרטנר הקבוע שלי לרחמים עצמיים. אבל איכשהו אודי לא היה אופציה, ובאופן עקרוני אני מעדיפה לא להתבכיין על כתפיים של זרים, למרות שעל איברי גוף אחרים דווקא כן, אבל זה כבר לא בדיוק להתבכיין, אם כי זה מתחרז.

אני מאלה שאומרות שאם רע לך אז לכי לעשות קניות, כי מה משמח יותר מתיק שעולה כמו משכורת של מישהו אחר? ובדרך כלל זה באמת עובד. הפעם משום מה לא. ולא רק התיק של פורלה לא עבד, גם השמלה של קאוואלי והמגפיים של מיו-מיו לא עזרו אפילו קצת. ככה שהחבאתי מעצמי את הכרטיס אשראי וחזרתי הביתה.

אחרי מחשבה מעמיקה החלטתי שיש דברים שרק אלכוהול יכול לתקן, והתחלתי להרים טלפונים לכל החברות שלי שלא נשואות וגרות בהוד השרון והולכות לישון ב-20:00. בקיצור, צילצלתי לשרית. שרית היא החברה הכי סטיית-תקן שלי. אם כל האחרות הן איכשהו מהז'אנר שלי - כאילו אקדמאיות, מאזור השרון, שהדבר הכי חריג שהן עשו בחיים שלהן היה לשים את אוסטין פאוורס בתור שיר חתונה, אז שרית היתה ההפך: פרחה אמיתית וגאה, עם ציפורניים מודבקות, מכנסיים צמודים שאפשר להוריד רק עם מספריים, איפור בחסות מולה סנטר וקול שגורם לך לרצות להיות חירשת.

אבל שרית היתה איתי בתורנות מטבח בצבא כשהאקס המיתולוגי שלי הודיע לי שהפעם זה סופי. והיא התנדבה להיכנס במקומי לסיר הענק של הצ'ולנט כשהתחלתי לבכות תוך כדי חיסול שאריות של עוגת חנק, ומאז אני אוהבת אותה לתמיד. היום היא גרושה עם שלוש בנות שמצליחות להיראות פרחות כבר מגיל שלוש, גרה אצל אמא שלה בפתח תקווה, ומוכנה תמיד ללכת לדפוק איתי דרינקים כשאני רק מבקשת.

אז התחלנו באיזה בר ששרית מכירה, והיא הסבירה לי שהדבר הכי בריא לאגו זה שמתחילים איתך. אבל אחרי חצי שעה שאף גבר אפילו לא הסתכל עלי (איתה התחילו ארבעה, כולל דראג קווין, שרצתה לדעת איפה היא עושה ציפורניים), היא הודיעה לי שאני משדרת אנרגיות שליליות ולקחה אותי לאיזה מסיבה פרטית במועדון הכי סוף בארץ. אני כבר הייתי אחרי ארבעה שוטים ככה שבאמת לא היה אכפת לי, ובהתחלה המוזיקה עזרה לי לשכוח ודווקא די נהניתי. אבל אז ראיתי את גיא.

גיא היה האקס המיתולוגי שלי, זה מהסיר של הצ'ולנט, והגבר היחיד שלא הייתי מסוגלת להגיד לו לא. הוא זרק אותי לפני עשר שנים בערך, אבל בכל פעם שהוא התקשר מאז פגשתי אותו ושוב נסחפתי לאיזה שבועיים של "הפעם זה יהיה אחרת". כבר שנה לא ראיתי אותו אבל הוא נראה מדהים כמו תמיד, עם השיער החום הרך שלו, והעיניים הטיפה מלוכסנות. אז כשהוא אמר לי "בדיוק חשבתי עלייך השבוע" ממש רציתי להאמין לו.

רקדנו קצת, והתנשקנו קצת, והתחרמנו קצת, וגירדתי מספיק כבוד עצמי בשביל לא לגרור אותו לשירותים, ואז כשכבר היינו בחוץ, בדרך אלי, קיבלתי ס.מ.ס מאודי: "איפה את, אני רוצה לדבר איתך". ומכאן אני כבר לא זוכרת כלום. ואין על הכר שערות שיבהירו לי אם בסוף זה היה גיא (שחור) או אודי (חום בהיר), ואף אחד לא יוצא מהמקלחת עם מגבת ומבט מאוהב. הדבר היחיד שיש לי זה הבוקסרס הקטנים שלולה מסכימה להחזיר לי בתמורה לגרב.

תוך כדי שאני מנסה לתחקר את התחתונים ולגלות של מי הם לעזאזל, אני שומעת צלצול בדלת שמזכיר לי כמה הראש שלי כואב. אני משתחלת מתוך הפוך, שמה עלי חולצה ורצה לפתוח בתקווה שמי שזה לא יהיה הוא לא סתם חזר בשביל התחתונים, אלא גם הביא משהו לאכול.

אני מותחת את הטי-שרט בשביל שתסתיר שעוד לא לבשתי תחתונים, ופותחת את הדלת במתח. להפתעתי אני מגלה שאלה לא אודי ולא גיא, אלא שוטר ושוטרת שמביטים בי במבט רציני ואומרים "שלום. את גרה פה?".

אני אומרת "כן...?", ומנסה למשוך את הטי-שרט עוד יותר למטה.

הם נכנסים פנימה והשוטר שואל, "אפשר לשאול איפה היית אתמול בלילה?".

המבט שלי מעט נבוך ונוטה הצידה כשאני עונה להם, "אה... במסיבה, ואז פה".

"לבד?".

"לא, עם מישהו. ז'תומרת, עם חברה במסיבה, ואז חזרתי הביתה עם חבר. אפשר לדעת למה אתם שואלים?".

"תגידי - קודם, הבוקר, יצאת מהבית?".

"לא, ישנתי עד לפני עשר דקות. למה?"

"ישנת? לא שמעת את הרעש".

"רעש?".

"כן, משטרות, אמבולנס, לא שמעת כלום?".

"לא, למה, מה קרה?".

"השכנים שלך צילצלו אלינו לפני 55 דקות. ליד הדלת שלך היתה גופה של גבר. ערום".

אני מסתכלת עליהם, ואז על הבוקסרס שאצלי ביד. כנראה שעוד מעט אני בכל זאת אגלה מי זה היה.

*****

 מי סופרת: איך זה עובד

איך עושים את זה? כותבים סוף בנזונה ושולחים למבצע "מי סופרת", מערכת עלמה, המסגר 9 תל אביב 67776, או למייל alma@yedtik.co.il

מה יוצא לכן מזה? מה זאת אומרת - שיפרסמו אתכן ב"עלמה". אה, וגם הספר "גם אתה יכול!" שתקבלו במתנה, ואולי גם להצטרף לצוות הכותבות שלנו.

מה יוצא לנו מזה? הרבה נחת. כן. וגם כמה עמודים שלא עולים לנו כסף.