לא סופרת אותך
בחודש שעבר ביקשנו מכן לכתוב סוף לסיפור של שירי צוק. הנה השלושה שעשו לנו את זה - ואנחנו עדיין מדברות פה על סופים
| הכי צחוקים / לילך כהן |  | הכי מפותל / דן דין | | הכי סאדו / דבורה גפני | | |
תקציר: הגיבורה השרלילה שלנו מתעוררת עם הנגאובר נוראי, כשתחתוני בוקסרס זרים תקועים בפה של הכלבה שלה. אין לה מושג מי בילה איתה את הלילה, וכל מה שהיא זוכרת זה שאתמול אחרי שהיא התוודתה בפני החבר הכי טוב שלה אודי שהיא אוהבת אותו - וקיבלה סירוב - היא יצאה לדפוק את הראש עם החברה הפרחה שלה שרית. במסיבה המסריחה שהן השתקעו בה היא הספיקה להתחרמן עם גיא האקס המיתולוגי שלה, רגע לפני שהיא קיבלה ס.מ.ס מאודי שרצה לדבר איתה. מה נהיה איתה מאז היא לא יודעת, אבל עכשיו עומדים בדלת שלה שוטרים, שמדווחים לה על גופת גבר ערום שנמצאה בכניסה לדירתה לפני כשעה. וכאן בדיוק נפרדנו ממנה: "אני מסתכלת עליהם, ואז על הבוקסרס שאצלי ביד. כנראה שעוד מעט אני בכל זאת אגלה מי זה היה".
פה תוכלו לקרוא את תחילת הסיפור
"אם לא אכפת לך, נשמח אם תתלווי אלינו לאמבולנס. את יודעת, אולי תוכלי לעזור לנו לזהות את הגופה", מבקשים ממני השוטרים. כן, אני יודעת. זה הרי קורה לי בכל שבוע - אני קמה ומבקשים ממני לזהות גופה. ככה זה אצלנו, הנקרופיליות.
בדרך למטה, במדרגות, אני לא מצליחה להחליט מי אני רוצה שזה יהיה. ואז אני עושה את מה שמקובל במקרים האלה ופוצחת ב"סודוקו מוות". מצד אחד, אולי כדאי שזה יהיה גיא, אני חושבת לעצמי. אם יש צדק פואטי, מגיע לו שזה יהיה הוא. אחרי הכל, עם כל הצ'ולנט ועוגות החנק אפשר בהחלט להגיד שיש לו מניות בהתהוות הגוש שנקרא האגן שלי.
מצד שני, גם לגלות את אודי, אחרי היום הזוועתי שעברתי בגללו, לא יהיה כזה נורא. מי שזה לא יהיה, אני מנחמת את עצמי, הרגעים האחרונים שלו בחיים היו מאושרים. הוא הרי בילה אותם איתי.
עכשיו אני כבר מול דלת האמבולנס. הכל רועש מסביב אבל אני לא שומעת כלום, רק את הלמות ליבי המהירות. "מוכנה?", שואלת אותי השוטרת. אני מסמנת בראש והם פותחים את הריצ'רץ' של כיסוי הגופה. גבי עמרני! גבי עמרני?? אוי לא! אחרי שתי שניות אני מבינה - זה לא הוא. דומה, אבל לא. זה חיים בעדני, הבעלים של השכונתית. החרמן הזה, שתמיד אומר לי שכשהוא רואה אותי הוא מתחרט שהוא לא צעיר ב-30 שנה.
איכס, אני פולטת, ושומטת במהירות את הבוקסרס מידי. איזו פדיחה. אני רואה את כולם מסתכלים עלי במבט ספק מרחם ספק משתאה. אני מכירה את המבטים אלה. הם היו שם גם כששרתי את "יורם" בטקס יום הזיכרון בכיתה י'.
כן, אני מדמיינת את עצמי אומרת להם, גברים תימנים הם הפטיש שלי. שלי ושל לריסה טרימבובלר. למישהו יש בעיה עם זה? לפתע אני מרגישה יד נוגעת בכתפי. אלוהים, רק שזה לא יהיה... "אודי", אני אומרת, "שלום".
"מה קורה פה?", הוא שואל בפליאה.
מה נראה לך שקורה פה, אני חושבת לעצמי, צפיתי במרתון של "עמוק באדמה" כל הלילה והחלטתי ללכת על הסבת מקצוע. "אם באת לפה כדי לשחרר אותי בערבות תדע שזה לא יעזור לך. כמו שאתה רואה, כבר התגברתי עליך", אני אומרת לו.
"אמרו לך פעם שיש לך חוש הומור חולני?", שואל אותי אודי בחיוך ומחבק אותי. פאק, כמה שאני אוהבת אותו עכשיו. הייתי מנשקת אותו, ככה, מול כולם, באמצע הרחוב. אף אחד הרי לא יאמר דבר. אחרי שהם ראו מה אני מסוגלת לעשות, הם בטח כבר הבינו עם מי יש להם עסק.
"את מוכנה להתלוות אלינו לתחנת המשטרה?", מתפרצת השוטרת. "יש לנו כמה שאלות. אה, ואין לך מה לדאוג", היא מוסיפה, "הוא נפטר מכוויות קור. אשתו תפסה אותו עם המאהבת וסילקה אותו מהבית, כשהוא ערום. הוא ישן בחדר המדרגות שלך הלילה. או יותר נכון, ניסה לישון. מלאך המוות כבר השלים את המלאכה".
אם ככה, אני חושבת, של מי הבוקסרס האלה לעזאזל. ואז אני נזכרת. אודי. זה היה הוא. זה הוא שבא אלי אתמול בלילה. זה הוא שהחזיק לי את הראש בזמן שהקאתי את שאריות ארוחת הצהריים (ערב לא אכלתי. מישהי מכירה דרך אחרת לצאת לבלות עם בטן שטוחה?). וזה היה הוא, שכהרגלו ישן ערום בלי תחתונים.
אבל רגע אחד, אני חושבת לעצמי, אם הוא עומד פה, התחתונים שלו זרוקים כאן על הרצפה, ואין לו תחתונים אצלי בדירה, זה אומר ש..? המממ, אני מחייכת לעצמי, וכבר מדמיינת את המעשים המגונים שאודי יצטרך להתמודד איתם כשאחזור מתחנת המשטרה.
אני נכנסת לניידת. ריח של סולר חזק אופף את חושי, אבל לי כבר לא משנה. אודי נעמד ליד החלון ומבט דואג צובע את פניו. "תמיד תהיה לנו את פריז", אני אומרת לו. שפתיו מתרחבות לכדי חיוך, ותוך שהוא מושיט את ידו ללטף את שערי, הוא אומר, "פראג. בפריז עוד לא היינו".
השוטרים פיזרו שקיות פלסטיק ברחבי הדירה שלי. הבגדים שלי נאספו ונשלחו למעבדה לבדיקות. הקטע הכי דוחה היה איסוף הזרע, ממש חגיגות הבציר. חצי שעה אחרי כבר הייתי בניידת בדרך לתחנה.
"את יוצאת מהרכב?", השוטרת הזאת בטח סיימה גן חובה והתגייסה ישר למג"ב עם השפם הזה. הראש שלי כאב בטירוף. אני רגילה להתפנק ולהתכרבל קצת יותר זמן עם הנחמות הגבריות שלי, וטיול לתחנת משטרה לא נחשב.
שוטר התיישב מולי ונאנח. "אני מתנצל שנאלצנו להביא אותך לכאן. את מזהה את תחתוני הבוקסר האלה?".
"לא ממש. אני ישנה ערומה".
השוטר חייך. אני מניחה שיישור שיניים לא כלול בביטוח הרפואי של השוטרים.
"מצאנו גבר מת בכניסה לדירה שלך". ליד התחתונים הוא זרק שקית עם כדורים כחולים-סגולים. את מזהה את הכדורים האלה?".
"אם-אנד-אמז?", שאלתי בתמימות.
"מדובר באקסטזי מסוג חדש שאף כלב במכס לא יכול להריח", השוטר הפסיק לחייך. "אני צריך שתתלווי אלי לזיהוי הגופה".
פתאום התחלתי לבכות, האווירה השלילית נפלה עלי בבת אחת. השוטר עצר לרגע, הסתכל לי בעיניים ושאל, "יש משהו שאת רוצה לספר לי?".
העולם התחיל להסתובב במהירות, ראיתי שחור ונפלתי. "שירי", שמעתי ופקחתי עיניים. אחרי שהתאוששתי הוצגה לפני תמונה של המנוח. לא זיהיתי אותו. איבדתי שוב את ההכרה. אני לא יודעת כמה שעות הייתי ככה, אבל
כנראה שזה היה הרבה כי קמתי עם זיפים. ליד המיטה ראיתי את הרופא. "נאלצנו לעשות לך שטיפת קיבה".
"מה קרה?", שאלתי בדאגה.
"הכדורים מהדירה שלך גורמים לפגיעה בזיכרון לטווח הקצר. אני מניח שהשוטרים יעדכנו אותך".
לפתע הופיע שוטר שחייך אלי חיוך גדול. "רס"ל אודי שוורצמן", אמר לי תוך כדי לחיצת יד. החזרתי אליו מבט נבוך. לא היה לי שמץ של מושג מי הוא.
"את מכירה אותי בתור חבר טוב שלך. בפעם אחרונה שדיברנו אמרת שאת אוהבת אותי", הוא ליטף לי בעדינות את המצח. "את זוכרת מתי גיא נתן לך את לולה?".
זה כבר נשמע מוכר. לולה. יש לי כלבה שקוראים לה לולה. גיא נתן לי אותה לפני שלוש שנים. הוא אמר לי שהוא מצא אותה ברחוב. סיפרתי לו את כל זה.
"זה מתלבש בול עם החקירה", הוא אמר לי.
"איזו חקירה?".
"גיא הוא אחד מסוחרי הסמים הגדולים ביותר בשרון, ושנים ניסינו להבין איך הוא מבריח את האקסטזי שלו. את היית שפן הניסיונות שלו: בכל פעם שהייתם ביחד הוא היה מעלה אלייך לדירה שקית עם הכדורים שהוא ייצר עם אחיו. אם לולה היתה נובחת, הוא ידע שהמכס יעלה על החומר. היא לא נבחה בפעם האחרונה".
"למה שלולה תנבח בגלל סמים?".
"לולה לא סתם הגיעה אלייך. גיא גנב אותה מהמכלאה של כלבי המכס. בכל פעם שהוא היה מוציא סיבוב חדש של כדורים הוא היה מבלה איתך שבועיים בשביל לבדוק אם לולה תנבח".
"ואתמול בלילה הוא היה איתי והכלבה לא נבחה?".
"בדיוק".
"ואז מה קרה?".
"זה החלק שהתקשינו בו. חשבנו שאת קשורה לעניין ולא יכולנו לספר לך לפני שהיינו בטוחים. גיא סימם אותך כבר במסיבה. כשהגעתם לדירה, והכלבה לא נבחה, הוא החליט לחגוג איתך. הוא האכיל אותך בעוד כמה כדורים ולקח כמה בעצמו. הוא לא לקח בחשבון שתהיה לו תגובה אלרגית לציפוי של הכדורים. הוא הצליח לזחול עד מחוץ לדלת ושם הוא התפגר".
פרצתי בצחוק. אודי חייך במבוכה. "חשבנו שאת קשורה לזה עד שבדיקות הטוקסיקולוגיה גילו את סם האונס בדם שלך".
"יכול להיות שזה עדיין בדם שלי?".
"למה את שואלת?".
"כי בא לי שתאנוס אותי".
"את לא בהלם?".
"קצת", צחקתי והשתתקתי. "אז הכל היה הצגה? רק כדי להגיע לגיא?", הוא שלף תמונה מהארנק. שני ילדים קטנים לבושים בבגדים זהים. "אני מאוד מחבב אותך, אני חושב שגם הרופא מחבב אותך", הוא נעמד ורצה ללחוץ את ידי לשלום. נעמדתי וחיבקתי אותו. אז מה אם הוא נשוי. אני עדיין גורמת לו להרים אוהל 11 בשבילי.
כשהשתחררתי מבית החולים, המשטרה הודיעה לי שאני אוכל לקבל את מה שנאסף מהבית שלי למעט שקית הכדורים. חבל. אם הם רק היו יודעים כמה כסף עלה לי לקנות אותה.
פתאום הקשר התחיל לדבר: "תביאו את הבחורה. לפי הארנק שהיה לבחור בכיס מדובר באודי קפלן. יש לעצור אותה כחשודה ברצח". מה? איך זה יכול להיות? השוטרים ביקשו ממני לבוא איתם. "רגע", מילמלתי. לבשתי את הבוקסרס שעוד היו אצלי ביד, זרקתי על עצמי כמה בגדים והלכנו. הייתי המומה; אודי, רצחו את אודי. מי רצח? אני רצחתי? מה פתאום אני?
כשנכנסנו לניידת הראש שלי התפוצץ מכאבים. השכנה הזקנה עם הכלב הסתכלה על כל ההמולה פעורת עיניים. יופי, עכשיו כשמצאה משהו לדבר עליו היא לא תמות לפחות עוד שנתיים.
הניידת עצרה בפתאומיות. "איך אתה נוהג?", צעקתי לנהג, וקלטתי פתאום שהוא מחוץ לאוטו. "תישארי פה ואל תזוזי", זרקה לי השוטרת ויצאה אחריו בריצה. פתחתי את הדלת לראות מה קורה, וגיליתי שאני חופשייה. בלי לחשוב פעמיים יצאתי והתחלתי לרוץ, עד ששמתי לב שאני ליד הדירה של אודי. מקום טוב להחליט בו מה עושים הלאה.
הצמדתי את האוזן לדלת כדי לשמוע קולות, וכל מה ששמעתי היה קרקור מהבטן שלי. וואו, אני רעבה. דפקתי פעמיים ואף אחד לא ענה, אז הדפתי בעדינות את הדלת והיא נפתחה. לפתע נשמע רעש מחדר השינה. אמאל'ה. נכנסתי מהר מתחת לשולחן וצעקתי, "מי שם?". מי שם, נו באמת. מי שנמצא שם בטוח יענה לי. אז זחלתי החוצה והלכתי לחדר השינה.
"אההה!", צעקתי כל כך חזק כאילו נפל לי פסנתר על הרגל. מולי על המיטה ראיתי את אודי קשור בחבלים כשמסקנטייפ מכסה את פיו. "איך הבהלת אותי!", אמרתי והתנשפתי בהיסטריה. "הייתי בטוחה שאתה מת!". הורדתי ממנו את הדבק בתנועה חדה ומכאיבה, ושחררתי אותו מהחבלים.
"את נהנית מזה, אה?", אמר אודי. "ומת? מי מת?".
סיפרתי לו במהירות על ההשכמה הלא שגרתית שהיתה לי בבוקר, ואז נזכרתי לשאול אותו למה בעצם הוא קשור.
"את זוכרת את התחקיר הגדול שאני עובד עליו?".
"כן, בטח שאני זוכרת", עניתי ועיקמתי את האף. "התחקיר הסודי שאדון עיתונאי חשוב לא מוכן לדבר עליו בתירוץ שזה מסוכן".
"אני עוקב אחרי הפעילות של איזה יהלומן, שהעיסוק העיקרי שלו הוא סחר בנשים. אתמול בערב הזמנתי את אחת הזונות שלו לפה".
מה? שמעתי נכון? בזמן שאני התאבלתי עליו הוא עשה לעצמו מסיבת רווקים.
"הקיצר", הוא המשיך, "הבחורה הגיעה, אבל כנראה שהם חשדו במשהו אז בא איתה איזה אלי האנה אחד, שהתחיל לשאול שאלות וקצת להתאגרף עלי", אמר כשהוא ממשש פנס בעין. "בדיוק כשהחלטתי להגן על עצמי הוא קיבל צלצול בנייד ואמר לבחורה שהם חייבים לעשות את זה היום, אחרת הם לא יראו את הכסף. הוא לקח לי את הארנק והם יצאו, לא לפני שהוא קשר אותי".
"אז מה עכשיו?".
"לא יודע. מצד שני, לי רק גנבו את הארנק. את זאת שמצאו אצלה גופה בבית".
"די, נו", דחפתי אותו והעפתי אותו מהמיטה. "לא מעניין אותך לדעת מי הגופה אצלי בבית? אולי זה גיא?".
"איזה גיא?", שאל אודי. "גיא שלך?". קיוויתי שאני שומעת קנאה בקולו. "למה שהוא יהיה הגופה?", הוא המשיך ודרש, "רגע, נפגשת איתו אתמול?".
"אחרי שנעלמת יצאתי להשקות את הנפש הפצועה שלי, ובמקרה ראיתי את אדון לוצקי המהולל. אבל אני לא זוכרת - ".
"איך אמרת שקוראים לו?", אודי קטע אותי.
"גיא לוצקי", אמרתי. "למה?".
אודי הושיט לי מעטפה חומה עם תמונות שבהן נראה גיא עם כמה אנשים מפוקפקים, וכמה נשים שהבגדים שלהן התכווצו מאוד בכביסה.
"זה לא אומר כלום", פסקתי כמעט בעלבון.
"זה הוא, הסוחר הזה. אני עוקב אחריו כבר כמה חודשים", אודי התעצבן.
"בואי, הולכים למשטרה", קבע אודי. "אני אסביר לך בדרך".
לפני שהספקתי להגיד משהו מצאנו את עצמנו בחוץ. הרגשתי כמו ילדה בת 12 שמאוהבת בפול יאנג ונותנת נשיקה לפוסטר שלו כל לילה לפני השינה. במשטרה נתתי לו להוביל - דבר שלא עשיתי בחיים, אפילו לא בריקודי סלואו בכיתה ה'. במשטרה הכל עבר כמו שצריך. לא שהרגשתי שם בבית, אבל אודי הצליח לגרום להכל להיראות כאילו אנחנו במגרש הביתי שלו.
אחרי היום המטורף הזה, התחלתי להתגעגע לדברים של שגרה. נגיד סניף ארקפה בבורסה, שהוא גם לגמרי לא במקרה המקום היחיד שקבוע בחיים של גיא. אז הלכתי לשם, לחפש אותו.
"בוקר טוב", הפתעתי את גיא מאחורי גבו.
"מה את עושה פה?", הוא הביט בי בפליאה. "כזכור לי, את לא קמה לפני 13:00".
"את כל הבוקר ביליתי במשטרה", הדלקתי סיגריה.
"במשטרה? מה עשית במשטרה?".
"תעשה לי טובה", חייכתי ונשפתי עליו את העשן, "אני יודעת בדיוק מה קרה אתמול. ראיתי הכל", שיקרתי.
גיא הופתע אבל שיחק אותה שלא. "זה לא הזמן ולא המקום", אמר בטון רציני.
"זה בדיוק הזמן והמקום", אמרתי. "ידעת שעומדת להתפרסם כתבה עליך ושלחת מישהו לאיים על הכתב, רק ששומר הראש שלך החליט לסחוט אותך לפני שהכל יתפרסם, ומכל המקומות בחרת לרצוח אותו דווקא אצלי".
"רצחתי? שומר ראש? על מה את מדברת?", גיא התחיל להזיע והסתכל לצדדים. "אני לא יודע איזה שטויות רצות לך בראש, אבל את לא יודעת כלום, וכדאי לך מאוד לעזוב את זה", אמר בכעס.
הוצאתי מהתיק את המעטפה עם התמונות ושמתי אותה על השולחן. גיא הסתכל בהן והתחיל לאבד את הסבלנות. הוא תפס לי את היד בחוזקה וקירב אותי אליו. "אני רוצה לדעת בדיוק מה אמרת במשטרה. וזאת הפעם האחרונה שאת מדברת על זה, כי אם לא, את תהיי במצב צבירה בדיוק כמו הגופה שהשארתי אצלך בבוקר. מובן?", הוא שאל בעצבים.
וזה הספיק. באותו רגע הופיעו שני שוטרים שחיכו לווידוי. כמו שאמרתי להם: אני מכירה את גיא, וכשהוא מתעצבן - הוא מתעצבן מהר. "ביי ביי יו", אמרתי לו והרגשתי איך אני נוקמת בו את נקמת האקס המיתולוגי של המין הנשי. רק מאוחר יותר, כשפגשתי את אודי, הבנתי שהנה הולך להתחיל משהו מיתולוגי שאין סיכוי שיהפוך לאקס.
לפנייה לכתב/ת 
